אינני יודעת מדוע אינני מצליחה להתאהב בו:


חלום הבלהות שאיננו מתממש.
כמה אתה נותן מעצמך, לוחץ לי על האצבעות כמו עולל שזה עתה נולד
ועוד לא צמחו לו שיניו החלביות ושותה, כמה אתה שותה ממני.
גופי מתקמט מהציפייה לך,
מהרוויה הבלתי אופיינית לי,

כשיעבור זמן מה, ואצטרך לדמיין אותך בעל כורחי - אזכר בדהירותך
המנוקדות
היכן שכל איש יוכל לפרש זאת כמשכב,
אני אוכל להבחין בנקודות החיוורות שמגרדות לי את הרעיונות בתוך
הראש.
מנתרות לי לכפתורים, מתגלגלות כמו ילד חף מפשעי מלחמה על
הדיונות בסהרה
ואני, שוכחת לכמה דקות שאתה בסך הכל בגילי ומנשקת לך על בהונות
הרגליים.

אין בי יותר מוטיבציה להכיר אותך מחדש, מידותיך ידועות מראש
והכאב שבהבעות פניך הסתמיות שווה
      בדיוק לכאב שבחוסר האכפתיות
מצדי, היכן שמלקחות השגרה צובתות את ההרגלים בזה אחר זה
אני רק מקווה שהבגדים הרטובים שלי יתייבשו על חוטי
השזירה של אלוהים,
היכן שרוחות מבשילות כמו פרי והאדמה חרוכה ומתפרצת.

כי בסך הכל אני מתגעגעת לביישנות שלו, לילדותיות שלא אוחזת את
השגרה בשיניים שלא מרפה כשהיא
נושכת אותי - בבשרי.

(הצנזורה האחרונה)
הכתיבה כצוואה ארוכה לאהבתנו, היכן שעלינו להתייצב בכל בוקר עם
חיוך פלסטיק מחודש לאור הזרקורים באשנבי הביטחון הלאומי.
אתה מחויט להפליא, חוזרת אני ומציינת זאת כי ככה אני זוכרת
אותך - מחויט:
לא ערום למשכבנו, לא מפוחלץ לאור העצב הכנה בך,
רקוב והיסטרי למחלות השכיחות של כל האומה המזוינת הזאת שמגדילה
לי את הרעיונות לבועות ומפריחה אותם בשמי מדיניות הנעורים
החריפה.
(רואה אני - את בבואתי, ממריאה לה בשחקים):

אני לא מסוגלת יותר להרגיש, כאילו עורי לבן וכלום מתחתיו
לא כלי דם ועצבים, לא פעימות היסטריות כשהוא עולה בגרמי
המדרגות.
אכיפת החוק על ידי חבריי מסבסדת לי את החוויות, אני מתרגשת מכך
שאנו סוטים מהנורמל
ושוקעת בעצמי,

אני לא יודעת לתרגם את האושר שלי לשמחה,
רק לכאבים ללא מילים, כאבים חיוורים שמקבלים צבע בכל פעם
כשמדליקים את השמש במנורת הניאון במטבח.
והיא צובעת לי את העיניים כמו צלופן צבעוני, כאילו יכולת עם
הלשון ללקק את העיניים שלי ולהדביק כמו בול מערכת יחסים בוגרת
וסבלנית.
אני רותחת כשאתה מאושר ללא סיבה, אני מקנאת בך על כך שאתה
מסוגל להפיק אושר מהידיים המעוותות והקטנות שלי שמטפסות לך כמו
חרקים זדוניים לתוך הפופיק,
ומשריצות חרקים המתרבים עד אין סוף ומקבלים צורות חדשות, פנים
חדשות, עדינות של חיות ורוק במרקם סטרילי.
הריח שלך ישן, אני נזכרת בשיכונים המתקלפים של הרחוב הצר בו
גרתי ופניי מתמלאות מים מלוחים המושים בחכתם את קץ ילדותי.
אני מתגאה מהיכן שבאתי כי רבצו לי על השטיח חתולים מייללים
וגירדו לי את העצים דקלים נבחניים.
הכוחות שהיו לי נגמרים בגללך, אתה שואב ממני הכל ואני
בצורת עם שיער של בובה.

(חזרה למוטב)
גיליתי בך לפני מספר ימים זן שונה, נכחד של היגיון
אינך עצוב כמו שארית האוכלוסייה הרעבה, אינך מכופף את החוקים
לתועלת האנרכיה
הססגונית שיש לי בירכיי הפנימיות,
מושיט מבחנותיך לנוזלי גופי ומחכה בסבלנות שאמס לתוכך.
לא אוסיף להמר על טבלאות השירה,
         היכן שטורים
             שלמים של
   פואמות מתייצבות
            לאור ראשון
 בפני מפקד הפלוגה,
      ולו - יד ימין אחת
        שנקטעת בדיוק
                   במרפק.
זאת ברובו משום שלא דאגתי אף פעם לכתוב על האהבה שאנחנו עושים
כמו טקס
פולחן גאוותני עם מקורים ונוצות של עופות משונים,
אני מגעגעת עם פעימות לבי ואתה מנקר את מכאוביי עם השפתיים.
הירושות הגדולות בה' הידיעה, כמו הגדרה עצמית מחדש
בריאה חדשה, חקיקה סודית שלי ושלך ללא קלישאות ללא הבדלים
מחיות אחרות
בדיר הקהילות שכבר איבדו שמיעתן מגעגועי.

אני יודעת שאין ביכולתי ליצור יצירות פאר מלכותיות (אבל
מלאכותיות בוודאי שכן),
לעומת זאת, קצת קשה לי להאמין שאתה עם כל הגדולה הנצורה שלך
יורה לי בדיוק היכן שמישהו ירה בעבר.