אני דרוך ומוכן, קשוב ומתוח, עוד רגע ואני לא אוכל לשלוט על
עצמי, תקוע בין מליון אנשים מזיעים, אורות מתחלפים, עשן של
סיגריות ועיניים חצי עצומות.
סיכוי גדול לזה.
אני מנסה להשתיק את השנאה הפתאומית שעולה בי לכל הפרצופים
שמסביב, המאסה האנושית, שכאילו דקירה אחת תרוקן אותה מהאוויר
והדם שמחזיקים אותה במצב מוצק, משאירה אותה על הרצפה.
טיפות של זיעה, תאי עור ניתזים באוויר, ציפורנים חותכות. והכל
זז בתיאום מושלם, מאה-מאה שלושים ביפיאם, בגדים שחורים והכל.
אני מנסה להגיע אל מחוץ למועדון, לנשום קצת אויר ולחזור לצלילה
הבאה, צמא מאוד ומזיע המון.
אני משתדל לא להסתכל על אף אחד, כדי לא לחייך, לרגע מחפש
להתרחק ולא להפך. מגלגל סיגריה, חייב את המכה של הניקוטין ככה
שאפילו פילטר אין, מעשן קצת ונרגע.
אני סופר את השריטות, אחת פגעה בי מעל לעין, פחות או יותר
בגבול הבטוח-מסוכן, טיפות של דם שנושרות על הריסים, צובעות את
חצי הפנים הימני שלי בקווים של אדום.
אחת לאורך היד, מתארת את הצורה של הוריד שלי, גורמת לאחיזה שלי
להיות זהירה בגלל הרעד, שאפילו אז לא יכולתי להשתלט עליו.
אחת מתחת לכתף, אחת מתחת לכתף שלי, שורפת ומעקצצת, אבל אני
בסדר, כבר לומד להתרגל.
אני מתחיל להשתכנע שהגיע הזמן לעמוד שוב, להתערבב בין האנשים,
לעמוד שוב, ולהתחיל להכאיב קצת בעצמי.
אני מתחיל בציפורניים, כוסס אותן, מנסה להשיג חספוס מנצח, משהו
שיתן לי יתרון, ציפורניים משוננות.
אני מנגב את הפנים שלי, מברר אם הדם הפסיק לזרום, וממשיך קדימה
ומרכז למרות הדם.
אני מסתיר את הכוונה האלימה, את הרגשות ההפוכים, מתחת לבגדים
ארוכים בצבע שחור האצבעות שלי מחכות.
אני מכיר את החלק הבא, מעבר חד מריקוד למשחק המוכר, מנסה להיות
כמה שיותר במרכז.
בציפורניים שלופות ובכוונה ידועה וברורה, אני מחפש צרות.
החלק הטוב עומד להגיע. |