זה כמו שאני מניח את הראש שלי על החלון של האוטובוס ולפעמים זה
נעים לי ולפעמים לא.בדיוק ככה אני מרגיש שזה מגיע ללהיות
איתך.
הרי זה בסה"כ עניין של הרגל לא?
של עד כמה אני רגיל לסיטואציה הזו,
של עד כמה אני רגיל אלייך.

אני פונה עכשיו שמאלה
כמו שלימדו אותי.
270
עד לים.
עד אלייך.
שם את ודאי תחכי כשבלי כוונה כל חיי פרוסים על פני גופך הנקי.

אני רוצה להיות השמש !!!!
(אל תהייה עיינים גדולות !)
אני רוצה להיות קרן שמש...

(אני הולך להגיד לך שלום)
"שלום"
(את בטח תחייכי ותשאלי לשלומי)
היי, מה שלומך?"
(אני הולך לשקר לך)
"אני בסדר"

אני לא בסדר.
אני לא בסדר בכלל.
לא טוב לי.
לא טוב לי בכלל ועכשיו בפרט.

פעם היה לי טוב.
למעשה עד לא מזמן.
שעוד יכולתי להתרגש מחמצמצות של תפוח ירוק,
מרכות של השלט של הלווין,
מbrake במקום הנכון,
משיר בספרדית שאסף היה משמיע לי,
מסרטים של יו גרנט
ומהשם שלך על הצג של הפלאפון שלי.

אני זוכר שהיית יוצאת מהמקלחת בדיוק איך שהייתי בא לאסוף
אותך.
היית נכנסת לאוטו עם שיער רטוב ואני הייתי שוחה בך עד שלא היה
לי אויר. זה מוזר איך פעם היית מתרגש משיער פזור והיום אני
מתרגש משיער אסוף. זה מוזר איך פעם הייתי מתרגש מלהביא לשני
עמית את היד בזמן היא הייתה רוכבת על רולר בליידס ואני סתם
עוקב אחריה והיום אני רק מחפש משהו זמין ליום שישי. זה מוזר
איך אני השתניתי אבל נשארתי אני.
זה מוזר.
אני מוזר.

איך כולם נותנים בי אמון כאילו אפשר לסמוך עליי.
אפשר לסמוך עליי?
אני לא יודע.
עובדה שזה קורה.
אני לא מאכזב אנשים ככל שידוע לי.
אני עונה על הציפיות.
איכס.
(מה נהיה ממני?)

לכולם יש אינטרסים.
מה האינטרס שלי?
לא יכול להיות שאין לי אינטרס.
יכול להיות?

לפעמים אני רוצה להיות בין האנשים שחיים בין שחרית, מנחה
וערבית.
זה נראה לי כל כך יפה לפעמים.
זה גם מזכיר לי ילדות מסוימת.
את הריח החמצמץ שהיה בבית כנסת ברמת יוסף.
ילדות מסוימת.
הילדות שלי.
ערפל.
לא זוכר הרבה.
רק את המכולת של לובה ואת המעבר בין רחוב פרלשטיין לרחוב
הרשת.

אני חייב להתחיל לסכם את זה.
נתי ליבוביץ' היה ילד חכם.
(אני אומר היה כי אני לא מכיר אותו עכשיו. הוא לא מת או משהו
כזה.נראה לי...)
מבחינתי הוא הראשון שעלה על זה שהאנשים החשובים שלך בחיים
משתנים ללא הרף. אני לא הקשבתי לו אז ושבועיים אחרי זה כבר לא
היינו חברים הכי טובים.
נתי ליבוביץ' היה ילד חכם.
אולי הוא יכול לעזור לי עכשיו.

זה מתחיל שאנחנו קטנים.
אין לנו באמת פרופרציות.
פעם הבגידה הכי גדולה בחיים שלי הייתה שהוציאו לי לשון והיום
אנשים בוגדים באנשים אחרים עם אנשים עוד יותר אחרים.
מה יהיה הדבר הבא?
סכין בגב?
או שגם זה כבר קרה?
אין לנו באמת פרופורציות.
בגלל זה התחלתי לקחת דברים בקלות.

אמרתי שאני אסכם לא?
זה כמו שאני מניח את הראש שלי על החלון של האוטובוס ולפעמים זה
נעים לי ולפעמים לא.
הרי זה בסה"כ עניין של הרגל לא?

הרגל.

פרופורציות.

(מה יהיה איתי?)

אני צריך להתקשר לנתי ליבוביץ'...