כיף. זה מה שציפה לי ביום החופשה שלי, לאחר שהתיישבתי ליד
השולחן, נוגסת בעוף הצלוי ובולעת את תחילתו של הרומן החדש
שקניתי. העולם החדש, המפותל והמסתורי החל לאסוף אותי אל תוכו.
כיף.
ופתאום - צלצול צורמני, אורח לא קרוא, מתנפל על הדירה, חומס את
השלווה, מחסל את הארוחה. בעלך נפצע, תגיעי מהר לבית החולים!
נהג המונית נוהג באיטיות, אדיש ליפחותיי, אטום לתלונותיי,
גברת, אני ברמזור אדום לא נוסע, מי ביקש שתיסע באדום, היה
צהוב. כעת התרחישים, שכעיוורי צבעים, האדום הוא זמן הזינוק
עבורם, משתלטים על מוחי, מכווצים את נשימתי. הוא יהיה נכה,
צמוד כל חייו לכיסא גלגלים, משתילים לו לב, כליות וכבד, הוא
"צמח" שעד סוף חייו לא יפקח עין או אוזן, הוא זועק, תצילי
אותי, תתפללי עליי, אנא, אני מפנה קריאה לאי שם, עשה שזו לא
תהיה פציעה רצינית, שיחלים מהר ויחזור לאיתנו, אני זקוקה לו,
הילדים זקוקים לאבא בריא, הוא ספורטאי מצטיין, אנא.
בטלפון מסרבים לומר לי מהי הפגיעה. למונית לקח יממה להגיע לחדר
המיון. הנהג טוען שחלפה רק חצי שעה, אבל מה הוא מבין בזמן,
אשתו מעולם לא נפצעה.
הוא בניתוח, מוסרים לי, פגיעה בראש. תאונה חזיתית, בכלל נס
שיצא בחיים.
ניתוחים לא אורכים יממה, נכון? כנאשם הממתין לגזר דינו אני
פוסעת הלוך ושוב במסדרון, משלשלת מטבע למכונת הקפה האדישה,
שבטעות פולטת ממעיה כוס שוקו, בפיזור דעת אני גומעת מהמתוק
הזה, ומקנאה באלה שיכולים להרגיע עצמם עם סיגריה. מתיישבת,
שפופת כתפיים ואפופה בטבעות העשן סביבי, בוהה בשלט האוסר על
העישון. מהי ההמלצה המוזרה הזו? באחת אני נעמדת, מתבוננת דרך
החלון בנשים שהולכות לקניות בקניון שממול. קנו בגדים נאים
וריקדו הערב עם הבעלים הבריאים שלכן! ריקדו עד טירוף חושים!
כזקיף שזונח את משמרתו אני בורחת לשירותים, דווקא שם נשטפו
הפחדים. אני חוזרת עם תקווה, הנה, מיד ייצא הרופא ויגיד לי -
הכול עבר בשלום, קצת מנוחה, ותוך יומיים-שלושה הוא חוזר הביתה.
אבל את פניי מקבל שקט מאיים, מי אמר ששקט מרגיע, התרחישים
חוזרים ומתעצמים, פותחים לו את הראש, שנפער כבר קודם בתאונה,
אבל מה נשאר שם? מי הוא זה שיישאר בחיים, אם בכלל? חולשה תוקפת
אותי, אני מתיישבת, מישהו מביא לי קפה. אולי את רוצה וליום?
לא, תודה, אני לא חולה, אני בריאה וחזקה, זה רק המתח, אתה
מבין... בעלי עוד לא בן ארבעים, אני פה לבד, הוריו באמריקה, הם
לא יודעים דבר, הילדים בקייטנה, מצפים לביקור שלנו מחר, לא, לא
מפריע לי שאתה מעשן. ושוב התפילה, לאלוהים, לכוח עליון,
למלאכים, לכל מי שמוכן להקשיב, לכל מי שבכלל נמצא שם או פה
ויכול לסייע. השעון מורה על תשע, ארבע שעות אני פה, תמיד הייתי
פה, האם אי פעם הייתי במקום אחר? היש על פני הכדור הזה מקום
אחר? או שכל חיינו הם המתנה לגזר דין. נישאתי בגיל שלושים, עשר
שנים לקח לי למצוא אותך, שמונה שנות אושר תלויות כעת על בלימה,
ענן ורדרד, שבהחלטת שמש שרירותית יתפוגג לו. תשע ושלוש דקות.
כמה אירועים אפשר לדחוס לתוך שלוש דקות! החתונה, ירח הדבש
והולדת הילדים ארכו פחות מדקה, תסריטי האימה תפסו שתי דקות.
הדלת מולי נפתחת. המנתח, לבוש בירוק בהיר, מסיר את הכובע
הממורט מעל ראשו, מסתיר ביד אחת פיהוק ונעצר מולי.
פגיעה בגזע המוח, כנראה יישאר משותק כל חייו, אבל מי יודע,
לפעמים יש נסים.
וזה המיטב שהצלחת להפיק, אדון רופא? בשביל זה למדת והתאמנת
שלושים שנה? למען תוצאה זו עמלים חוקרי מוח בכל העולם, הורגים
מאות אלפי חולדות וקופים, מפצחים גולגולות מתים, עורכים
ניסויים על בעלי מומים, מפתחים תרופות במיליארדי דולרים? כדי
להגיד לי - צריך נסים? נסים לא קונים בבית חולים, הייתם יכולים
ישר להביא אותו הביתה!
אני יושבת לידו במחלקה לטיפול נמרץ, מלטפת את מצחו, שלאחר
שגילחו אותו, כעת משתרע על כל ראשו. חבישה לבנה מעטרת את
קודקודו, צינורות דקים מחוברים לצווארו, לאפו ולעוד מקומות
נסתרים מתחת לשמיכה, שמסתירה את הגוף הנאה, האתלטי, ששחה בים,
שיחק כדורסל וגלש במדרונות מושלגים. אהבה הוא יוכל לעשות?
חלחלה תוקפת אותי. הוא לא ירצה להמשיך לחיות אם ייאלץ לשבת כל
חייו בכיסא גלגלים. לא פעם כשביקרנו חבר שלו, שנפצע במילואים,
כך בדיוק התבטא.
השעות נוקפות, שמורות עיניי נעצמות, אני נרדמת ומתעוררת
חליפות. אנא, אני בוכה, תציל אותו, קח ממני כל אשר שתרצה, טול
שנים מחיי, אבל אותו תציל, החזר אותו לתפקוד תקין.
כל מה שארצה? נשמע קול צורמני. אני פוקחת את עיניי, מחפשת את
הדובר; דמיון, כמובן, אין איש לידי. אני עוצמת את עיניי, ושוב
נשמע אותו הקול, אותה השאלה, כל מה שארצה?
מי זה? אני מתנערת, מבוהלת, מתבוננת סביב, והתשובה לואטת לה,
בקול לועג, מפחיד, ברורה, חדה כתער, זה לא דמיון, זה אמיתי
לגמרי, הוא הדובר, והוא ממשיך, ותרי על החיוך שלך, ואחזיר אותו
לתפקוד מלא. לא, זה לא קולו הענוג של אלוהים, זה לא צליל
הפעמונים של מלאכים, זה מישהו אחר, נוקשה ודורש, מסתורי אך בעל
נוכחות.
על החיוך? אני צוחקת, מחייכת במלוא פי, אולי בפעם האחרונה, זה
הכול? שאוותר על החיוך? בבקשה, מחיר קטן כדי שאהובי יחזור אליי
בריא ושלם!
ושוב אני נופלת לתוך שינה, וכשאני מתעוררת, תפוסת צער, אני
נזכרת בחלום המוזר, חלום הייאוש. מי לא היה חולם על עסקה מעין
זו? אבל מבט אחד שלי לעבר בעלי זוכה במבט נגדי. כן, עיניו
פקוחות ולבי מפרכס. כמה שעות אחר כך, הוא כבר נושם בלי המכשיר,
וכשהרופא משתאה, לבי מתרונן, כן, הוא כבר אוכל בעצמו, מדבר אתי
ועם הצוות הרפואי, מתכנן לו את חזרתו לעבודה, לשחייה ולכדורסל.
וכעבור שבועיים הוא אכן קם על רגליו. נס, פשוט נס, אומרים
הרופאים ונחפזים לכתוב על כך מאמר בעיתון מדעי. אישה של פגוע
מוח אחר לוחצת עליהם להעניק לבעלה אותה תרופת פלא, דורשת ניתוח
חוזר, הפעם בידי המנתח של בעלי. ופתאום, בארשת רצינית היא
שואלת אותי, מדוע אינני שמחה. בעלך משתחרר מחר מבית החולים ואת
נראית כאילו את בעצמך זקוקה לאשפוז!
מצודדת פניי אני נכנסת לחדרו וקופסה בידי. הנה, מתוק שלי,
הבאתי לך עוגה. אני מנשקת את מצחו, שוב ושוב הוא מתאר לי את
התאונה. אני לא מבין איך יצאתי בשלום, הוא חוזר ואומר בתימהון,
לפי מצב הרכב, כמו שסיפרו לי, לא הייתי בכלל אמור להתעורר.
בוא נחשוב על דברים שמחים, אני מפצירה בו, מחר חוזרים הביתה.
תחייכי, הוא מבקש, מאז שהתעוררתי עוד לא ראיתי אותך מחייכת
אפילו פעם אחת. הוא מתבונן מסביב, מוודא שאנחנו לבד בחדר,
ומתחיל לדגדג את צווארי, ידו נשלחת אל בין שדיי, הצחוק שיוצא
מגרוני נשמע כמו נעירת חמור: או, אי, או.
פניו המתאוששות של בעלי נופלות. מה קרה לך? הוא תוהה, תופס את
סנטרי, כולא את פניי בין כפות ידיו, עיניו מציירות סימני שאלה
בתוך עיניי. עזוב, אין לי מצב רוח לזה, אני קמה מעל מיטתו,
מסיטה את ראשי ממנו ומוציאה עבורו ספר מתח מתוך הארונית.
אנו חוזרים הביתה. הנס הרפואי ואשתו חמוצת הפרצוף, זה השם שיצא
עליי במחלקה. איך היא לא שמחה שבעלה הבריא, אולי היו לה
תוכניות אחרות, מסכן... גבר כזה נאה וככה מקבלים את החלמתו.
וגם השכנות והחברות לעבודה לא טומנות לשונן בפיהן, זו, מאז
שבעלה חזר מבית החולים, יש לה פרצוף תשעה באב. אמי לא מפסיקה
להציק לי, איפה נעלם החיוך שלך? מה את יודעת ומסתירה ממני? הוא
כבר לא מתפקד במיטה? זה העניין?
חברה חוקרת אם עברתי מתיחת פנים לא מוצלחת והילדים חוזרים
ושואלים, אמא, מה עשיתי, למה את כועסת עליי.
אני מבטיח לך שאני מרגיש מצוין ולא הולך למות! חוזר וקורא
לעברי בייאוש בעלי הבריא. חיוך אחד קטן? הוא מפציר בי, מכוון
מצלמה לעבר פניי.
את יודעת, הוא אומר לי בלילה, אם היית מאבדת יד, הייתי פחות
סובל מאשר אובדן החיוך שלך. הייתה לי אישה צחקנית, עליזה, בעלת
גומות החן הכי יפות בארץ, ופתאום יש לי אישה קפואה וחסרת חיים,
ככה את נראית כשאת לא מחייכת, ואני שובר את הראש ולא מצליח
להבין למה!
אבל הקול שלי לא קפוא, אני אומרת ברוך, אתה מרגיש את האהבה
שלי.
כן, בחושך אני מרגיש היטב, אבל באור לא רואים אותה. אז מה זה
שווה? איפה מתנהלים החיים? בחושך או באור? אני רוצה בחזרה את
האישה שהייתה לי, שתמיד חייכה, צחקה ושמחה. תעשי את זה למעני?
או שתמשיכי לענות אותי.
שנת הלילה המרפאה, אני מהרהרת, החושך המיטיב. אבל כעת מכוונת
מנורה אל מול פניי, אלומת אור דורשת תשובה. דוחקת בי לספר את
האמת.
אני אוהבת אותך, אני אומרת, יודעת שארשת פניי לא מסגירה שום
רגש, פשוט קרתה לי תקלה, אולי ההלם מהפציעה שלך, ואני לא
מצליחה לחייך.
ברור, הבנתי את זה, שפתיו נמתחות לחיוך מעורר קנאה, אבל אם אני
נרפאתי מפציעה כזו קשה, אז בטוח אפשר לרפא את היעדר החיוך שלך,
קצת פיזיותרפיה בשילוב עם ייעוץ פסיכולוגי יחזירו לך את
החיוך.
זה לא יעזור, אני מנענעת בראשי, מיואשת, מחליטה לגלות את הסוד;
הוא יבין, יקבל אותי כמו שאני, נחזור להיות כמקודם, אני... אני
עשיתי עסקה כדי להחזיר אותך לתפקוד. עסקה עם השטן.
יצאת מדעתך! הוא מגיב בכעס, תחזרי אליו, לא יודע איפה תמצאי
אותו, ותגידי לו שייקח ממך כל דבר אחר, רק לא את החיוך.
ואם הוא ירצה את רגליי, זה עדיף? או את ידיי? מה אציע לו במקום
החיוך? על מה אוכל לוותר? על מה אתה היית מוותר?
הוא מתכנס בתוך עצמו, פתאום נראה אובד עצות, חסר אונים, הגבר
שתמיד החליט תוך שתי דקות, יושב מהורהר במשך שעות. את צודקת,
אומר לבסוף, ועם זאת, כל כך הייתי רוצה לידי את האישה החייכנית
שלי, עם גומות החן המתרוממות...
והוא נשכב במיטה, עוצם עיניו, שפתיו זעות, כמתפלל. ואני לצידו,
מחזיקה בידו, מנסה בכל כוחי לחייך, אבל שפתיי זזות רק אנכית.
בבוקר אני מתעוררת לפניו, כהרגלי, חשה את קרני השמש על עורי,
חולפת על פני המראה ופתאום - מה זה? השפתיים אינן כתמול שלשום,
הן מחייכות, הייתכן? אני מנסה מראה אחרת - כן, זה לא תעתוע,
החיוך שלי חזר. השמחה גודשת את לבבי, אני מפזרת חיוכים רחבים
לעבר בבואתי השמחה, אך לפתע אוחזת אותי בעתה ואני טסה חזרה
לחדר השינה. בעלי נושם בצורה סדירה, לבבו פועם, שמורות עיניו
זעות והוא מתעורר ומתמתח.
אתה בסדר! אני מחבקת אותו, אתה זז, אתה בריא!
ודאי שאני בריא, הוא אומר ומתבונן בי, הנה, את מחייכת!
אז למה אתה לא שמח על כך? אני שואלת, בוחנת את תווי פניו
שנשארו ללא שינוי, ללא הבעה.
אני מאוד שמח, אומר בהדגשת המילה מאוד, אך ארשת פניו עגומה,
כמו זו ששרתה עליי בשלושת השבועות האחרונים.
למה עכשיו אבא כועס עלינו? שואלים הילדים.
מסכן, בטח יש לו אישה קלפטע, לכן הוא נראה ככה, אומרים עמיתיו
לעבודה. הוא מצטט אותם מילה במילה.
אתה יודע מה מרגיז אותי? אני בוחנת את פניו הקפואות, מהססת ואז
ממשיכה. זה לא מה שאומרים עליך או עליי. אני מדמה את השטן
מתבונן ללא הרף במראה קטנה שאוחז בידו השחורה, מושחזת
הציפורניים ואומר: סוף כל סוף יש לי חיוך מקסים.
ואני, הוא מחזיר לי בנעירת חמור מוכרת, מדמיין את אלוהים שואל
בתימהון - למה עשיתם עסקה עם השטן, אולי מעסקה איתי הייתם
שניכם יוצאים עם חיוך?