ושוב התחושה הפנימית מעלה בי הרהורים,
תהיות על מקור ההרס העצמי המוכר
ומדוע למרות המודעות, אני שבה וחוזרת אליו.

נוסעת במכונית, יושבת מאחורה,
מעין סמל למעמדי ומקומי במשפחה.
אבא נוהג, היא לידו.
אווירה קודרת שנובעת מהקושי להדחיק,
ארוע אסוציאטיבי ששבר את כל המחסומים.
מכת מציאות.
הפחד מלהתמודד.

בחזרה לבית החולים, אני מקדישה לה שיר
"כשאת בוכה את לא יפה"
ובאירוניה עצובה,
אני מזילה דמעה.
והאוטו שקט.
הבעה אטומה שעוטה את פרצופנו.
מתקשים לראות בטוב.

משפחה חולה, רחמים על הילדה שלא עמדה בלחצה.
ושוב השמינה, פנייה חוורות,
עיניה נעצמות מכובד הדמעות.
אני משתוללת מבפנים, חרדות, אי שקט,
עיני המשתקפות במראה האחורית זועקות
לעזרה מאבא שמתבונן.

מירי מסיקה ברקע, כמה שרציתי אותו לידי.
התבלה גופי החלש שצמא לחיבוקו, ליטופו
"מי אמר שזה לא סם?" אמר לי
כשהתכרבלתי בתוכו.

קשה לי לחיות בשני עולמות
עולם הכאב וכנגדו עולם ההכחשה.
עולם כה עדין, שנסדקים שמיו בעקבות ארועים מכאיבים.
המציאות ממשיכה להכות וליצור גלים,
שטומנים אותי בים המכאובים.
והוא אדום ומלוח, לא נעים לי שם.


שמישהו רק יצליח להגיע אליי.