[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אתה מכור", הוא אמר לי, ואפילו בקושי הסתכל לי בעיניים. לא
הבנתי למה הוא אומר לי את זה. "אני לא מכור!" אמרתי מבלי להניד
עפעף. "אני יכול להפסיק מתי שבא לי..." הסתכלתי על הפרצוף שלו,
חיכיתי לראות את התגובה שלו, ודי נעלבתי למראה חצי החיוך שהחל
להתפרש עליו. הוא הסתכל עליי כמה שניות, עם אותו חיוך, ואז
התקרב אליי ולחש: "כולם אומרים את זה... כולם..."





"בוא ירון, תיכנס... אל תפחד!" מולי עמדה מישהי שלבושה בבגדי
אחות, וסימנה לי להיכנס לתוך החדר. נכנסתי באיטיות, בידי
החזקתי את החפצים שלי. "אתה יכול להניח את הדברים שלך כאן, על
המיטה", היא הצביעה על המיטה שהייתה בקצה של החדר, אם אפשר
בכלל למצוא קצה בחדר כזה קטן. "זאת תהיה המיטה שלך!" היא דיברה
בקול שממש שיגע אותי! זה היה קול כמו שפונים לילד קטן, או
לחיית מחמד, רך כזה בטונים מוזרים. לא הצלחתי להבין למה היא
מדברת אליי ככה, אחרי הכל אני לא ילד קטן, אני כבר בן 22, ושום
דבר לא הצדיק את זה שהיא תדבר אליי ככה. הנחתי את הדברים על
המיטה והתיישבתי עליה, בעיקר רציתי לבדוק אם היא נוחה. "הכל
בסדר?" היא שאלה, שוב באותו קול מעצבן, ואני כבר לא יכולתי
לסבול את זה. "סלחי לי על הבוטות, כן? אבל למה לעזאזל את מדברת
אליי ככה?" אמרתי את זה בזמן שהקמתי את עצמי מהמיטה, והתקדמתי
קצת לכיוונה. אני מניח שזה הפחיד אותה קצת. זה לפחות ההסבר
היחידי לשלושת הצעדים שהיא לקחה אחורה. "איך... ככה?" היא אמרה
בחצי גמגום, אבל עדיין באותו קול. "בדיוק ככה!" צעקתי עליה
בעצבים, "ככה כמו לילד קטן!!! ככה כאילו אני מוגבל! אני גם
בכלל לא יודע מה לעזאזל אני עושה במקום הזה!" התקדמתי לעברה
יותר ויותר ככל שהעצבים שלי התגברו, והיא כל הזמן הלכה אחורה
בפחד. פתאום היא לחצה על איזה כפתור אדום שהיה על הקיר. "מה את
עושה?" שאלתי, אבל לפני שהיא בכלל הספיקה לענות (אם היא בכלל
רצתה, ואת זה הטלתי בספק), הדלת נפתחה ונכנסו שני רופאים עם
חלוקים לבנים. הם נעו לעברי במהירות, אחד מהם תפס אותי והשכיב
אותי על המיטה, והשני הרים מזרק לאוויר ותקע לי אותו בתחת.
תמיד חשבתי שזריקות בתחת יש רק בסרטים, אבל כנראה שטעיתי.
רציתי לומר משהו, אבל לא כל כך הצלחתי. פתאום נהייתי ממש
עייף...




"בוקר טוב ירון..." שמעתי בשנייה שפתחתי את העיניים. האיש שישב
מולי היה לי קצת מוכר, ולקח לי זמן להיזכר שזה אותו אחד שתקע
לי לפני כמה דקות מזרק בתחת. "בוקר..." אמרתי די בחוסר חשק.
אני מניח שזה לא הפתיע אותו, אנשים הם בדרך כלל לא נחמדים
לכאלה שמזריקים להם סמים בתחת. ניסיתי להביא את עצמי למצב של
ישיבה. זה היה לי קצת קשה וגם כאב לי קצת התחת. "אני יכול ללכת
הביתה?" אמרתי לו די בתקיפות. "ירון..." הוא אמר לי תוך כדי
נשיפה מאומצת, כמעין אנחה, "אתה נמצא במרכז גמילה, ויש סיבה
לזה, אתה מכור..." ניסיתי להוריד את השמיכה ממני, ולרדת
מהמיטה, אבל מר 'מזרק בתחת' לא כל כך נתן לי. הוא תפס לי את
היד באגרסיביות. "ירון! תקשיב לנו! אנחנו אנשי מקצוע, אנחנו
יודעים מה אנחנו עושים. אתה צריך לעבור תהליך מסוים. אם תשתף
פעולה, ותכיר בבעיה שלך, זה יהיה פשוט יותר, וככה תוכל לצאת
מפה וללכת הביתה. הוחלט שזה מוסכן מדי שתהיה לבד בבית, ולכן
אתה נמצא פה להשגחה!". ניערתי את היד שלו משלי בחוזקה (אחרי
שכל זמן שהוא דיבר בהיתי באחיזה שלו סביב הזרוע שלי בכעס)
וצעקתי: "תעזוב אותי! אני לא מכור!". הוא הסתובב לכיוון הדלת,
והחל יוצא מהחדר. "בסדר... מה שתגיד", הוא אמר והניף ידיים
באוויר, "אבל אתה תחת השגחה בינתיים". קמתי מהמיטה במהירות
(אפילו כמעט החלקתי בזמן שניסיתי לרדת ממנה) ורצתי במהירות
לעבר הדלת, בניסיון לברוח החוצה. אבל הוא סגר לי את הדלת
בפרצוף, ואני מצאתי את עצמי מעוך עליה, דופק בחוזקה עם אגרופיי
וצועק, צועק בניסיון שמישהו יפתח את הדלת ויוציא אותי מהמקום
הזה. "תנו לי לצאת! תנו לי לצאת!!!"

אני חושב שבערך עשר דקות דפקתי על הדלת עד שהבנתי שאיש לא
מתכוון לפתוח אותה. הסתובבתי לכיוון החדר. הוא היה כל כך קטן
ומשעמם. חיפשתי לי תעסוקה, משהו להעביר איתו את הזמן, אבל לא
היה שום דבר לעשות. החלטתי שלישון זה רעיון טוב, גם ככה נהיה
כבר מאוחר, וחוץ מזה הייתי עדיין קצת מטושטש מהסמים שהזריקו לי
לפני כמה שעות. חזרתי לכיוונה של המיטה ושמתי עליי את השמיכה
(זאת שכל כך התאמצתי להוריד ממני קודם), עצמתי את העיניים
ונרדמתי.





התעוררתי באמצע הלילה (או שזה בכלל לא היה אמצע הלילה, היה קצת
קשה להבחין בחלקי היום בתוך החדר הקטן והדחוס הזה). הייתי כולי
מזיע, העפתי מעצמי את השמיכה מהר וקמתי מהמיטה. הרגשתי מין לחץ
מסוים, דחף, צורך במשהו, משהו לא ברור, כמו תמיד. שוב היה לי
את הצורך הזה שלא הצלחתי להסביר או למנוע. הסתובבתי בחדר
במהירות וחיפשתי משהו חד, זחלתי על הרצפה וחיפשתי איזה מוט, או
חוט ברזל, או אפילו מקל של מטאטא, אבל לא היה כלום! "שיט! הם
בטח חשבו על זה!" אמרתי לעצמי, "'מזרק בתחת' בעצמו אמר לי שאני
בהשגחה! אבל אני אראה להם מה זה! אני אמצא משהו חד!" התחלתי
ממש להרגיש לחץ, ומחנק, והרגשתי פתאום ממש צורך באוויר...
"אוויר! זהו!". קמתי מהר מהרצפה בתנועות של בלש במשימת סודית
והתבוננתי בחלון, אפילו לא חשבתי על זה שבטח יש להם אזעקה
שתצפצף ברגע שאשבור אותו, פעלתי מתוך דחף, בלי שיקול דעת.
דפקתי את המרפק בחלון, הוא התנפץ לחתיכות וישר האזעקה החלה
לצפצץ בקולי קולות וכל המקום התמלא באורות אדומים. חלק
מהזכוכיות של החלון עפו לצד השני, ונפלו לכיוון החצר, אבל רובן
נזרקו על הרצפה של החדר, ממש מתחתיי. ידעתי שממש בעוד כמה
שניות, כל הרופאים ייכנסו לחדר שלי, ידעתי שאין לי זמן. זינקתי
מהר לרצפה בניסיון למצוא את החתיכה המושלמת, במהירות האפשרית.
לפתע ראיתי אותה, מונחת שם בשלמות בין כל החתיכות. זכוכית כזאת
עם שפיץ, מחוספסת, בדיוק מה שהייתי צריך! לקחתי אותה מהר,
והתיישבתי כאשר גבי מופנה לקיר, אחזתי אותה בידי הימנית
והצמדתי את החוד שלה לעור בידי השמאלית, ממש ליד המפרק של כף
היד. התחלתי להניע את הזכוכית בגסות, ולא יכולתי שלא לחייך
לנוכח הדם שהתפרץ מהוורידים המסכנים שלי. לפתע הדלת נפתחה
בחוזקה, וחמישה רופאים נכנסו במהירות לתוך החדר. שניים מהם
תפסו אותי, אחד בכל יד, ושלושת האחרים החלו לנקות במהירות את
הזכוכיות מהרצפה. בכלל לא ניסיתי להתנגד, אני חושב שאפילו
צחקתי. הם השכיבו אותי על המיטה, באותה פוזיציה כמו קודם,
ובאופן לא כל כך מפתיע הצמידו לי שוב את המזרק לתחת.





ברגע שהתעוררתי והתחלתי להסתכל מסביבי, הבחנתי ישר שהחלון שלי
מורכב אך ורק ממסגרת ווילון (מעניין למה?!). הסתכלתי על היד
שלי. היא הייתה חבושה בתחבושת גדולה, ועליה כמה סימנים
אדומים.
"אז עכשיו אתה מוכן להודות שאתה מכור?"
הסתובבתי מהר, או לפחות זה היה נראה מהר מנקודת מבט של מישהו
שהזריקו לו סמים בתחת פעמיים בתוך 24 שעות. מולי ישב שוב מר
'מזרק בתחת'. שמעתי את דבריו אבל לא הגבתי. אני חושב שהוא גם
הבין שקשה לי, גם מבחינה פיזית, כי הייתי ממש חלש, וגם מבחינה
נפשית. אחרי הכל, בחור בן 22, עצמאי, לא כל כך רגיל להימצא
בהשגחה, תחת מלא מצלמות ואזעקות ובטח לא להודות שהוא מכור.
התמכרות זה דבר כל כך רחוק ממך, זה לא באמת קורה לך אף פעם, זה
רק בעיתונים, ובחדשות. וחוץ מזה, מתמכרים לאלכוהול, לסמים,
לעישון, מי שמע פעם על אדם שמתמכר ללפגוע בעצמו?
"אני יודע שזה קשה ירון..." פתאום הוא בכלל לא נשמע מאיים, הוא
לא תפס אותי בידיים החזקות שלו והוא דיבר בקול רך ועדין, לא
תקיף כמו קודם ועם זאת גם לא מעצבן כמו הקול של האחות שהכניסה
אותי לחדר ביום בו הגעתי לפה.
"אנחנו יודעים מה אנחנו עושים, תן לנו לעזור לך..."
נתתי לקול שלו להדהד וגם הפעם לא עניתי. בכלל לא הייתי בטוח
שאני רוצה עזרה. אני חושב שגם די זלזלתי ביכולת שלהם לעזור לי.
הטתי את הראש שלי לכיוון השני, בהיתי ברצפה וחשבתי. מדי פעם
הפניתי מבט לכיוון היד החבושה שלי אשר כתמי הדם בלטו בה. אחרי
כמה דקות של שתיקה, הוא הבין שאני לא מתכוון להגיב. הוא קם
מהכיסא שלו, הביט בי, ויצא מהחדר. "אני לא מכור..." אמרתי
לעצמי בשקט, בזמן שהרגשתי את הדמעות זולגות מעיניי. "אני לא!
אני יכול... להפסיק... מתי שבא לי!" הקול שלי כבר היה חנוק.
למרות אותן מילים, שבאו אך ורק לצורך שכנוע עצמי, אני חושב
שבאותו רגע כבר ידעתי. ידעתי בלי צורך שאיש יוכיח לי.
לא ידעתי למה,
לא ידעתי איך,
לא ידעתי איך לצאת מזה, או כמה זמן זה יימשך.
רק...
ידעתי שאני מכור








31.5.06







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האמת היא
שהסלוגנים של
אדולף הם
נוראיים.


"האמת בסלוגנים"
הגרסה המתחסדת


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/7/06 15:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה