השדרה אפורה מחלומות מפוארים,
על צמרת העצים נעלמה המקהלה.
הוא מתהלך בשדרה ומחפש אחר פחדים,
שומר על הקור שהשדרה פיסלה.

לא מעז להפסיק לצעוד,
חולם על איך שיראה הסוף,
קוטף את מחר כבר היום,
כותב שלא ראה את אתמול.

לא שם לב שאוכל בדידות,
מתמלא מים טיפשות,
שוב שותה באגם עצבות,
הוא חשב שזה קל למות.

השדרה נשארה לבד
שכחה, על מי נכתב,
שוב שתקה, מכווצת יד,
מרוצה, שקר עכשיו..

לא מעז, להפסיק לצעוד.
חולם על המוות הקרוב.
קוטף את חייו מהעץ,
נפרד מהמקהלה ונועץ.

מתהלכת ברחוב הזקן
לא שומעת, העלה שם נופל,
הפסל שבנית לך נשבר,
כשגם המחר אט נגמר.

וגשם יורד כדי שיהיה לך עצוב,
עוטף את פניך, שומר לך חיוך.
מטאטא את העלים שיעזבו את העץ,
נעלמה המקהלה, בליבך זה נועץ.

והשדרה נשארה לבד
שכחה, על מי נכתב,
שוב שתקה, מכווצת יד,
מבינה שקר עכשיו..

מטאטא את העלים ומתנקה ליבך,
מטאטא את השדרה, מקשיב לשתיקתך.