נהרות של אשמה על הפרצוף שלי.
הספקתי למלא את הריאות
הפסקתי לעשן
התחלתי להתלונן.
הרשתי לעצמי קצת פחות
לתת לדמעות לפלוט
כמו גזים אל המודעות-
להפוך נהרות לטיפות
סיבה אחת יותר
כנות אחת פחות
כתמי צב מירוץ
גללי פנינים דבוקות
כמו פלולות יהלום
לצד נמשי נחושת,
לנקות שריטות שליטה
מלוח החציר המעובש
לשתות חיטה עם קש
לקבור את הרגל עד החזה
לחיות בשפגאט בנים
ולחרבן ענבר ודלק
עד שהמתיקות
תפתח לי את הנקבוביות
מרב געגוע למלח.

אולי אז אסכים לעלות לגדה
ולהתרחץ קצת בשמש היאללה?

או שאאנוס עוד איזה כמה תינוקות.