לשנייה, קצות האצבעות שלו נגעו נגיעה קלה, כמעט לא נגיעה,
בידיה. הוא החזיק את מחברתה בידיו השעירות והגדולות ועיין
בשכתבה. פניו לא הביעו טיפת רגש, הוא נראה כל כך מרוכז, ריכוז
שרק הוא מכיר. "יותר טוב, תמרה. התיאור שלך מביע רגש מסוים
מנקודת המבט של הגיבורה, אבל אני עדיין לא מבין מה הבחור חש
כלפיה".
הייתה לה הנטייה לכתוב סיפורים על רומנטיקה בשיעורי הכתיבה
היוצרת של דורון ברנשטיין, הייתה לה גם הנטייה להשתתף בשיעורים
שלו יותר מבשיעורים רגילים, בבית הספר. היא תמיד קיוותה
שאיכשהו, הוא ישים לב אליה.
"אתה לא חושב שעדיף לשמור קצת מסתורין להמשך הסיפור?" היא
ענתה, רק כדי להוציא עוד כמה שניות שיחה ממנו. "יכול להיות שיש
בזה משהו", ענה, "אבל לדעתי, ואת יודעת שהכל פה מותר, עדיף לתת
משהו, אולי רמז אפילו, בשביל לעניין יותר".
היא התיישבה וחזרה לעבור על הסיפור, למצוא דברים שהפריעו לה.
מדי פעם העיפה לכיוונו מבט בתקווה שיעיף חזרה. בהפסקות היא
הייתה מדברת איתו. לא היה אכפת לה מהתלמידים האחרים, רק ממנו.
עם הזמן, היא הבינה שהוא לא בן-אדם קר, הוא פשוט לא נפתח אליה
מסיבות ברורות - שמירת המרחק החשוב בין מורה לתלמידו, הפערים
הטבעיים שנוצרו בגלל פערי גילאים (35 ו-16) והעובדה שהוא ראה
שהיא הייתה מסתכלת עליו בשעורים בצורה שרק נערה מאוהבת יכולה.
היא תמיד הייתה חוזרת הביתה עם תלמיד בשם אסף. הוא היה נאה, אך
היה ניתן לראות שבעוד כמה שנים הוא יהיה מדהים ביופיו. תמרה
תמיד חשבה שהוא נראה כמו דוד המלך.
"אסף, הוא פשוט כל כך מדהים!" היא אמרה תוך כדי קפיצות
ילדותיות בדרכם הביתה מאותו שיעור.
"אני לא מבין אותך, בחיי, הוא ממושקף ושעיר ונשוי".
תמרה לא הייתה נערה מפגרת. היא הבינה שאסף בעצם אמר "אני לא
מבין אותך - אני בגילך, אני מעוניין בך, ואת לא מפסיקה לדבר
עליו?!". היא גם ידעה שדורון בן 35, נשוי ואב לבת יפהפייה.
למרות הכל, היא לא יכלה שלא לדמיין את ידיו נוגעות בלחייה
בעודו מתקרב אליה, מנשק אותה, בכל פעם שכתב על הלוח.

לאחר אחד השיעורים בסביבות מרץ, כשהיה גשום בחוץ ואסף לא הגיע,
דורון הציע להסיע את תמרה הביתה. השיחה שלהם בדרך התנהלה כמו
כל שיחותיהם - תמרה הייתה זו שדיברה הרבה, דורון בעיקר הקשיב,
ולמרות שהיא ניסתה לדבר עמוק, היא דיברה רדוד, מתוך פחד לדבר
על רגשותיה.
"אפשר להדליק רדיו?" שאלה. הוא הדליק. עיניה צפו בכל תנועה שלו
כאילו שהוא מרפא עיוורים, למרות שכל שעשה היה ללחוץ על כמה
כפתורים.
ברקע התנגן השיר "רבות הדרכים" של דניאל סלומון.

בסוף יוני, לאחר השיעור האחרון שלהם, הציע דורון להסיע את תמרה
הביתה בשנית. כל הדרך הם דיברו כמו שלא דיברו מעולם - דורון
שיתף אותה בעבר שלו, הוא סיפר לה על הבת שלו ודיבר איתה על
מהות החיים. הם הגיעו לביתה של תמרה. היא הסתכלה עליו בכוונה
להיפרד וראתה שהוא מנסה לומר משהו. דורון ותמרה ישבו במכוניתו
של דורון במשך רבע שעה והסתכלו אחד על השני. בסופו של  דבר
דורון הניח את ידו על לחיה של תמרה ולחש "אולי זה בעצם
הכל"...

תמרה יצא מהמכונית ועלתה לחדרה. היא ישבה על מיטתה, המומה, ולא
זזה במשך תקופת מה. כשעבר לה ההלם, היא נשכבה ובכתה במשך חצי
שעה לערך. לאחר מכן הרימה את הטלפון הסגול שלה, חייגה מספר
שידעה בעל פה ואמרה: "אסף, מה אתה עושה הערב?"


לשנייה קצות האצבעות שלו נגעו נגיעה קלה, כמעט לא נגיעה, אבל
נגיעה מכוונת, בידיה. הוא קרא את שכתבה ולא יכל שלא להתמלא רגש
כלפיה. הכתיבה שלה, אמנם בלתי מאומנת אך העידה על פוטנציאל
אדיר.
"יותר טוב, תמרה. התיאור שלך מביע רגש מסוים מנקודת המבט של
הגיבורה, אבל אני עדיין לא מבין מה הבחור חש כלפיה". דורון ידע
שהסיפור שלה מעולה, ושאולי אפילו לא כדאי לשנותו, אבל הוא העיר
לה בגלל ש... פשוט ככה.
"אתה לא חושב שעדיף לשמור קצת מסתורין להמשך הסיפור?" היא
שאלה, והוא ידע שהיא צודקת. "יכול להיות שיש בזה משהו, אבל
לדעתי, ואת יודעת שהכל פה מותר, עדיף לתת קצת, אולי רמז אפילו,
בשביל לעניין יותר".
היא התיישבה וחזרה לעבוד. הוא קרא עבודות שהיה צריך לתת להן
ציונים, ומזווית עיניו ראה שהעיפה אליו מבטים מפעם לפעם.
הוא אהב לראות אותה עובדת, שערותיה החומות תמיד היו נופלות על
עיניה ומבלי לשים לב, באופן אינסטינקטיבי, היא הייתה דוחפת
אותן בחזרה מאחורי אוזניה. חזה היה עולה ונופל עם נשימותיה
והוא ידע שהמחשוף רק בשבילו.
כאבה לו הידיעה שהיא מבלה עם אסף. הוא לא נפתח אליה מחשש
שייפתח יותר מדי.