שקט מתוח שרר בהיכל. אלפי האנשים ביציעים כבר ישובים
בגומחותיהם, עיניהם נתונות אליו. נתונות אליו גם עיניהם של
הנגנים המקצוענים שעתה מרימים כליהם, ומיישרים את הקפל בדף
הראשון של חוברת התווים. הקונצרט מתרגש להתחיל בעוד שניות
ספורות. האווירה החגיגית שמושרת עליו מן האולם הופכת גלים גלים
של אדרנלין ופרפורי בטן. עם זאת הוא אינו חושש. כבר התנסה
בסיטואציות מעין אלה פעמים רבות. אם כי ניכר שהקהל אשר גדש את
האולם היה רב משהתנסה בעבר. שם הוא ניצב, במרכזה של ההתרחשות
חנוט בחליפה בצבע כחול כהה ואצילי. עיני כל נתונות בו עתה. הוא
מניף את מקל הניצוח בתנועה חדה מעלה. יד ימינו מושטת אל על,
מסמנת 'הכן' לכל הנוגעים במלאכה. כעת ידיו פוצחות בתנועת
הניגון אל עבר הכינור המוביל. דבר מה אינו כשורה. הקהל באולם
נחרד לקול צפצוף צורמני. הקול אינו קול כינור כלל. קול מוכר.
קולו של צופר מכונית צווחני..

מיכאל פוקח את עיניו בתדהמה וקץ במהירות מן החלום. עתה הקור
והרעב מכים בו בגלים, תופסים את מקומה של ההתרגשות ופרפורי
הבטן, שאחזו בו לפני מספר רגעים. עתה הוא כבר אינו ניצב בליבה
של הקתדרלה המשופצת לכדי פאר אשר ברח' דוסטוייבסקי בלנינגרד.
הוא נמצא עכשיו במרכזה של התרחשות אחרת, בדרומה של תל-אביב. עם
זאת, אין גם בכוחה של מציאות זו, על-מנת להחריש את רעש הצופר
שחודר מן החלון הפרוץ. מיכאל משתהה עוד רגע אחד, תוך שהוא סוקר
את החדר שבו ניצבת מיטתו. החדר אינו מרוהט כלל, למעט רהיט אחד
קטן ועתיק - כינורו של סבו. גם אם יידרש להתאשפז בגלל החרפת
מחלתו, גם אם יגווע ברעב הלכה למעשה, לא יעלה במוחו אף-לרגע
למכור את הכינור, כפי שעשה עם חפצים אחרים שהיו ברשותו.
הוא קם לאט אל תוך המציאות שלתוכה כלכך לא רצה להתעורר. שוטף
פניו, ומשתחל אל מכנסיו הכחולים. יש בתלבושתו כדי להזכיר את
החליפה שלבש בחלום. מיכאל אינו מתלבש כקבצן, על אף שזה עיסוקו.
בגדיו מכובדים אם כי בלויים במקצת. עוד מעט יצא מהבית בדרכו
היומיומית אל הצומת שממול לתחנת הרכבת. דרך מלאת הרהורים נוכח
האנשים החולפים על פניו בדרכם הנמהרת. כעת נשקפת דמותו במי
הכיור. ימלאו לו 67 שנים בעוד כחודש ומחצית אך לא יהיה איש
מלבדו לחגוג את המאורה. "מה כבר יש לחגוג" - הרהר לעצמו. זקנו
ושיערו הפרוע, כסופים למחצה, אינם מחמיאים לפניו כלל, אך סבר
שהם כלי עבודה בסיסיים בעולמו.

בדרכו ברחוב החל מהרהר בחייו כמו מעלעל בספר פתוח. כיצד היה
מבלה ערבים שלמים באימונים לנגינת הכינור, כיצד התקבל להרכב
הראשון, כיצד התמנה לנצח על ההרכב הסימפוני של לנינגרד. נזכר
בחייו המאושרים בקהילה היהודית, בחתונתה של ביתו היחידה, טניה,
ובאור בו הייתה מאירה את חייו. אז נזכר כיצד עלה איתה ארצה
כאשר נפתחו השערים. איתה ועם גיסו הטרי. איך הם חזרו לרוסיה
כעבור כמעט שנה ואיך הוא נשאר בארץ מלא תקוות ורעיונות
מוזיקליים חדשים.
אך הרצון הטוב דעך לו במהירות נוכח המציאות הקשה. העברית לא
דבקה בלשונו. גם חלומות הניצוח והניצחון התפוגגו במהרה. כך
ננעלו בפניו גם שערי הקונסרווטוריון ושערים אחרים בזה אחר זה.
"כסאות כנרי התזמורת תפוסים" - היו מבשרים לו פעם אחר פעם, וגם
ככה בארץ אין תזמורות למכביר. כך נדחק לקרן רחוב. שם היה מנגן
בכינורו מבוקר ועד רדת ערב כשהקור והניכור קופחים על פניו פעם
אחר פעם, ויום אחרי יום.

"איזה שלום ואיזה בטיח!" - מלמל לעצמו שעה שכבר הגיע אל הצומת
שליד תחנת השלום. את הצומת הכיר ככף ידו. מדי בוקר היה פוגש
בפרצופו של רמי מאירי מגיח מהקיר, ובמסך הנאון הבוהק שהיה
מקרין סרטונים קצרים ללא הרף. אותו המסך היה משמש רבים
מהעומדים ברמזור, שהיו בוהים בתמונה המרצדת ומתעלמים כליל
מנוכחותו, עת היה חולף מול חלונם. הצומת החל הומה מכוניות
דורסניות אטומות חלון. מיכאל, כמידי בוקר, היה מתמקם על אי
התנועה שבין שני הנתיבים, מצית סיגריה ומהרהר. זה היה האי שלו,
והוא היה נזהר לא לדרוך על הסיגליות החדשות שצצו לצידו של
צינור ההשקיה. רק שלוש סיגריות נשארו בחפיסה, כולל את זו שהוא
מושך עתה לפיו.

כך החל עוד בוקר. מזדחל לאט, כמו המכוניות שהיו מתקדמות לאט
ונדבקות זו לזו למראה האור האדום. אדום, זהוב, ירוק. ושוב
אדום, ושוב צהוב, ושוב ירוק. עוד שקל נאסף, עוד מבט מופנה אל
המסך המרצד. עוד חלון נפתח, מפיח רגע של תקווה, ואח"כ נסגר
בחזרה.

השעה 13:30. טפטוף החל. ולפתע הרמזורים בצומת יוצאים מכלל
פעולה. מיכאל עומד על אי התנועה ומתבונן במתרחש. מכוניות משם,
ומכוניות מכאן החלו להתערבב במהירות זו ברעותה. אלה נכנסים,
ואלו באים. אלו מימין ואלו משמאל אך אין איש יוצא ואין איש בא,
והכל תקוע. מיכאל שולף את הסיגריה האחרונה מהקופסא, מקרבה
לפיו, ומדליק. הצומת רועש בצווחת צופרים, וגם כך לאיש אין פנאי
לנדבות בשעה שכזאת. גשם החל לרדת. מיכאל עוצם לרגע את עיניו
ומשחרר לאט את העשן שבריאותיו. פתאום נחה נפשו מין הצומת הגועש
והוא מרגיש את עצמו שוב ברחובותיה שטופי הגשם של לנינגרד. רחש
הגשם מתחזק, כמו בתחרות בלתי פוסקת עם קולות הצופרים. ואז לפתע
הוא מרגיש את עצמו שוב בהיכל ומדמה בנפשו את מבטי האנשים
מסביבו כאילו שוב נתונים למרותו. צפצוף הצופרים מתחלף בהדרגה
לקולות הרבה - של כלים מתנגנים, של מנגינות הנשזרות אחת
ברעותה, של הרמוניה מופלאה. העיניים נפקחות לרווחה. מיכאל ניגש
בפסיעות גדולות למרכזו של הצומת. הסיגריה שבידו מתרוממת לאיטה
באוויר ובין רגע הופכת למקל של מנצחים. כעת הוא מאותת לרכבים
שבאים כנגדו, מורה להם להשתלב בתנועה בוטחת. הרכבים האחרונים
שבלב הצומת מתפנים לדרכם, ואלו שנגדו מתחילים בנסיעה. ידו
מתרוממת שוב באוויר ומסמנת להם לחדול. עתה, בתנועת ניצוח, מורה
מיכאל לרכבים שמשמאלו להשתלב לאיטם אל תוך המנגינה. אלו נשמעים
לרצונו ומתחילים בנסיעתם. הגשם מתחזק וזולף על כל גופו, אבל
למיכאל לא אכפת. הוא אינו מרגיש בו כלל. מיכאל מגניב מבט אל
מלבושיו - החליפה הכחולה נשטפת במי הגשמים ושוכחת אט אט את
בלויותיה. האבק נשטף ומפנה מקום לצבע הכחול הכהה אשר נשכח. הוא
היה מאושר. מאושר. שם הוא ניצב לו, פועם בליבו את ליבה של
ההתרחשות, לבוש בבגדיו משכבר, ומאותת במקל המנצחים כהנה-וכהנה.
ונדמה כי צעיר, ונדמה כי תקוות חדשות מחלחלות בו, כמו הגשם
השוצף בקרבו. התנועה מתנהלת לה בהרמוניה נפלאה.

"בוא. אני אלווה אותך למקום חם יותר.." - קול נשמע, מאיים
להקיצו בפעם השניה באותו הבוקר. מיכאל מיטלטל, ופוקח את
עיניו-הפקוחות מעיוורונם. מקל המנצחים שבידו נבער כולו ונגמר
לכדי בדל כבוי. מולו מתגלם איש לבוש אף הוא בחליפה כחולה, דומה
אח מאוד לשלו. "באתי להחליף אותך." - אמר השוטר בקול רך - "כל
הכבוד".