אתך רציתי בכל נימי נפשי
לעבור בעין הסערה ובמנוחה,
לנוע בין סיפי תבל
כעלם בעלמה, כעלמה בעלם.
אותך בשתי כפות ידיי רציתי לאחוז
לסוך ראשך בנשיקותיי,
לתת לך דבשי, חלבי, דמי, חיי,
להיות לך הסלע, מעוז הבית.
אליך קראתי ממבוכיי נפשי,
רציתי שתקשיב, שנשמתי תבין.
איוויתי כי תשכון, היכן שאין כבר
מחיצות בין גוף לנפש, נפש גוף.
היכן שהנשמות הופכות אחת ועוד אחת
והן ביחד כבר אחד.
עבורך חייתי, חשתי ונשמתי, וחשבתי
כי לכך נועדתי מראשית חלדי, ימיי,
כי לשם זרמו חיי במהמורותיהן הנפתלות.
על ברכיי לשים ראשך,
שיערך בידי הרכה ללטף, ולדעת
כי רק כך תגיע למנוחה הנכונה והשלימה.
למענך לנטוש הכל מוכנה הייתי,
בית ושדה וכרם וגינה,
ללכת שבי אחריך למדבר ציה
מקום שוכנה שם נפשך המעונה.
לרעות אתך בגן של שושנים
ולהידקר מחוחיהם הדוקרנים.
את כל כוחות נפשי לרפאך אגרתי,
והם נבעו ממני, כמו ממעין,
להרוותך בהם, ביכולותיי, באהבתי
אשר כיסתה כים את כל נימי נפשי וישותי
ולא ידעתי מנוחה ורחמים לעצמי.
ואני, רק אחת לדעת הייתי חפצה,
והיה, ונקרית לי שוב, כמו אז, כבראשונה,
ההייתי נמלטת? ההייתי נסוגה?
או הייתי שבה ונותנת, הכל, מההתחלה. |