ישבתי באוטובוס לטבריה, יום שישי חם ומעיק. האוטובוס החליט
לעצור רק בריכוזי דוסים עצבניים, וחוץ ממני רק שם עלו אנשים.
חייכתי לעצמי כשנחילי הדוסים שטפו את האוטובוס אבל סרבו להכיר
בנוכחות שלי. כל ילד שני חטף נזיפה מהפאה שהוא קורא לה אימא כי
הוא העז להגניב מבט. אחרי שעברנו חצי מגטו בני ברק, הכופרת
היחידה באוטובוס איבדה עניין בחבריה לנסיעה, ועברה לאוזניות.
מטרת הנסיעה שלי ושלהם הייתה שונה לגמרי. הם נסעו למשפחה
המורחבת (מדהים לגלות ש14 וחצי ילדים זה לא מספיק מורחב) לקראת
השעבס, ואני נסעתי כדי להתרחק קצת מהבית שלי, ולהתקרב קצת
לאהבה שלי. שיעמם לי, ולא לקחתי יותר מדי דיסקים. המון דמעות
'התבזבזו' לי שם על שירים ולא על מציאות.. מה אני אעשה שאפילו
כשטוב לי, שירים שמזכירים לי שכואב קצת בפנים, מספיק בשביל
לבכות. בשלב מסויים נשארנו רק אני והנהג. זה לקח רק תחנה אחת,
אבל זו הייתה תחנה אחת יותר מדי. "אז מה, הולכת לחגוג עם
החבר?" "סליחה, מה?" הוצאתי את האוזניות. אני מכירה את השיחות
האלו. אף פעם לא הבנתי למה נהגי תחבורה ציבורית מוצאים הרבה
יותר מדי עניין בחיים הפרטיים שלי, והרבה פחות מדי עניין בעסק
שלהם. אבל שיהיה.
"שאלתי אם את הולכת לחגוג עם החבר". - "לא ממש. יותר לנוח".
"לנוח? בגילך כבר נחים? נו. כשאני הייתי בגילך..." באמת יופי.
אם יש משהו שאני לא אוהבת זה שיחות כשאני-הייתי-בגילך.
שמתי את האוזניות בחזרה במקומן הטבעי. בד"כ אני לא רעה, למרות
מה שאנשים מסיקים. אני מנסה לא להיות רעה לפחות. אבל לא תמיד
מצליח לי. אחרי עוד חצי שעה של נסיעה ירדתי בתחנה המרכזית
בטבריה, ועשרים דקות אח"כ זה רק אני והכנרת. כל כך התגעגעתי.

כשהגעתי היה עוד די חם, אבל עד שהתמקמתי השמש התחילה לשקוע,
הייתה טיפה רוח, ולי היה טוב. עצמתי עיניים, וכמו
הזורמים-הזורמים האלו הרגשתי שאני מתחברת לאמא אדמה או משו.
האמת היא שהתחת שלי התחבר לאבנים, אבל אף פעם אל תהיו קטנוניים
בעת שקיעה. זה יעצור את הגדילה, ואללה יודע שלגדול רק יעזור
לי. הכל היה אידיאלי, אבל היה לי קצת מפחיד להיות לבד על החוף.
לא כי אני פחדנית או משהו, סתם כי לא בא לי למות ככה.
"רוקי?"

עברה בי צמרמורת כמו שעוברת בי רק לעיתים מאוד רחוקות. העיניים
עדיין עצומות, ואני מסתובבת ממש ממש לאט. אני יודעת שזו היא,
אני מרגישה שזו היא. אני פותחת עיניים. זו היא. הלכתי אליה,
וחיבקתי אותה. כל התסכול של החודשיים האחרונים נשטף ממני בבת
אחת. כל החרא שאכלתי מאנשים טיפשים, כל החרא שאכלתי מאנשים
חכמים. כל הרע שעשיתי לאחרים כדי להרגיש חזקה, ורק יצאתי חלשה
ולבד, כל הלבד. כל הלבד. היא הרחיקה אותי ממנה. "רוקי, תקשיבי.
באתי עד לפה, שזה קצת מצחיק, כי את לא תשמעי ממני הצהרות אהבה.
היה שם משהו בהתחלה והוא נעלם. קורה." אני חייכתי. תמיד היה לה
קול קשה. אפילו כשידעתי שהיא אוהבת היא נשמעה שונאת. "אז אני
מתארת לעצמי שזה קצת שלום?" "משהו כזה." בום - כל השאנטישאנטי
ברח ממני כמו פוליטיקאי מהאמת. הסתובבתי והתיישבתי. עצמתי את
העיניים, וניסיתי לחשוב מה לעזאזל הביא אותה עד לפה, רק כדי
להגיד לי בצורה פחות או יותר עדינה, לעזוב אותה בשקט. "אה, זה?
פעם אהבתי אותך." היא עדיין קוראת את המחשבות שלי.
הבנתי. לא טרחתי להגיד לה, שתקלוט לבד. שמעתי את האבנים נרמסות
מתחת לרגליים שלה. הכנרת לא אוהבת אותי יותר.

לחזור הביתה אני לא אחזור עכשיו. חזרתי לדיסקמן. שוב. שמעתי
שירים עצובים וזה לא עזר לי. הלכתי אל המים ונכנסתי עמוק יותר
ויותר. מקווה שהמים ישטפו אותי למקום טוב יותר, פחות לבד.
פתחתי את העיניים כדי לראות שהיא והחברה הכי טובה שלי,
שהתרחקתי ממנה רק בגללה, הקימו אוהל ביחד כמה עשרות מטרים
ממני. הן לקחו את הסיגריות שלי, שתיהן הבינו שאני לא אחזור כדי
לקחת אותן. מצחיק דווקא.