הוא עמד בכניסה להיכל ולא ידע את נפשו, חיפש את זו שתכבוש את
לבו.
הנסיכה הקיפה עצמה אבירים, שיגנו עליה בזמנים קשים.

כשראה הוא את הנסיכה, לא היתה בליבו ברירה, גורלו כבר נקשר
בגורלה.
פילל חריש שבו היא תבחר, אך כך גם כל השאר.

איוושת מבט הממסיה כמו להבה, כצבע כיפת הבית שיערה.
גופו שמר אמונים אך ליבו כבר הפליג עם הנסיכה למרחקים.
כשקירב את ידו לידה, ומותנו למותנה ידע לבטח, זוהי אהבה.
בתום תשעה ירחים, בעת פריחות וציפורים, נולד המלאך אותו איש אף
פעם לא יקח.

כשגדל המלאך וגם עברו נשכח שאל את האב,
"גם לי נועד מלאך?", ענה לו האב בחיוך מחוייט
"כל אדם הוא מלאך לאדם".