סגורה בחדר קטן, חשוך וקר, ללא פתח אויר-
נחנקת, נסערת, נקרעת בין קיר לקיר!
משתגעת, צורחת, מכאיבה לעצמי,
ואף אחד לא מודע למה שקורה איתי...
מנסה לשבור את הקירות,
בעזרת הגוף בעל החבלות הרבות,
ארבע קירות מבטון, אטומים,
מזכירים את בני-האדם שחיים:
לא שומעים, לא מחפשים, לא רוצים בכלל שיהיה להם אכפת.
מתפללת, כי אולי כן?
מהססת, אבל אם לא?....
תוהה האם אשאר כך תמיד.
שוב בוכה, רוצה להשתחרר ולא להיות כלואה!
מעודדת את עצמי להיות נחושה וחזקה,
כי קירות הבטון לא יתנפצו מנשיפה...
ובינתיים...
אף אחד לא מודע למה שאני מרגישה. |
