הגיע החורף שוב.
אני לא יודע אם אני עצוב או שמח. אני חושב שאני שמח שאני
עצוב.
עוד פעם שירים עצובים בהסעה, חושב על החיים. חושב על אח שלי
ובוכה ובוכה, כרגיל. ועצוב, ובוכה.
אני מרגיש מיוחד, נרגש בחורף, נרגש בקיץ. כל עונה רגש חולף
לו.
חורף, רק זכרונות צובטים לב שם, כי אין עבר, אין עתיד. יש הווה
וזיכרונות.
בשביל מה לחיות אם הכל אותו דבר? הכל כבר תוכנן מהתחלה, כל יום
אותו דבר. ושוב, ולמה שוב? שוב בכי, עצבות, דמעות... וחוזר
חלילה, עד סוף העולם שלא יקרה, והלוואי שכן.
ים של חברים. כן, שוחה בים אדום. להגיע לזנבו של הלוויתן שנחת
על רצפת הים השחור.
מוות לא מפחיד, אנחנו חיים בתוך סיוט דיכאוני.
אלו החיים שלי. עכשיו ופעם. לא שווה לחיות אם אנחנו יודעים
שנגיע לצד השני. אני עדיין חושב אם כן או לא.
זהו, החורף. שמים אפורים עדיין מעציבים אותי. זאת אומרת שאני
מעציב את עצמי, כי אני בוחר. הלוואי שהייתם מרגישים כמוני, כי
אני מרגיש, והם לא. אני רוצה שכן. משעמם פה. תעירו אותי בבקשה,
לא אכפת לי איזה נשק, רק תעירו אותי.