"מתי כבר נגיע בולי?!" כמה פעמים, ובקול המרגיז הזה. ועוד פעם,
ועוד פעם אחת אני אנחית את סכין האולר שלי על הצמות היקרות
שלה, ונראה אותה פותחת את הפה!
אז, כשהיא תביט בסרטים הכחולים הקשורים לצמות שנעקרו מראשה,
וכל הדרך... היא תוציא אותי מדעתי!

לולא הצמות האלו שלה שגורמות לי לרטט נעים בכל פעם שהן מקפצות
על גבה.
אם לא הצמות שלה הייתי משליך אותה מחוץ לדלת, טורק, ולא חוזר.
נראה שההזהרות שלי לא עוזרות. כל שהיא יודעת להגיד זה: "מתי
כבר נגיע בולי?! בולי?! אתה לא רעב? אני רעבה, בולי? מתי
הולכים לישון?!"

בלילה, היא נכנסת מתחת לשמיכה ומתחפרת לי בתוך המותן, חנפנית
ארורה! ולפעמים זוחלת למטה יותר, ואני יכול להרגיש את הצמות
שלה נופלות על המותניים שלי ומדגדגות, עד שכולי נהיה רותח
מחום.

בחדר הקודם בו שמו אותנו הכל היה טורקיז. כבר היינו בחדרים
כאלה. פעם היתה בחדר אישה עם שיער לבן ואף פעם לא עם צמות.
"בולי? מה צבע הוילון הזה?" והשיער הלבן ענתה לנו: "לצבע הזה
קוראים טורקיז!"

"באיזה חדר ישימו אותנו עכשיו, בולי? לבן, כחול או טורכיז?"
בהמה מטומטמת! אני חותך לה צמה אחת, את השניה אני אשאיר לה.
נראה אותה מדברת אלי עם צמה אחת.
נעצרנו. אור מסנוור מהדלת. אני יוצא, "על תשכח אותי בולי!"
כמעט שכחתי אותה. אנחנו יוצאים שנינו, יד ביד.
מולנו נעמדת אישה, שיער בצבע כמו שיוצא מהעור כשאני שורט את
היד חזק חזק ומשפשף על הסורגים של החדר.

"איזו בובה יפה יש לך! בא איתי חמוד, לחדר שלך".
היא לוקחת אותנו לחדר החדש.
"בולי?! מתי אתה חושב אוכלים ארוחת צהריים? אני רעבה".