אין בי יותר כוח. אני לא רוצה לעשות דבר.
יש בי רצון רק לעשות דברים שאנשים זקנים עושים.
לצאת ולטייל בגינה, שכבר מזמן ננטשה על ידי הילדים,
ורק הזקנים עוד באים להביט במתקנים הנטושים ולהיזכר. אבל אני
לא רוצה אפילו להיזכר. אין לי כוח לחכות עד שאני אהיה זקנה.
אני רוצה להיות זקנה עכשיו.תמיד פחדתי מהזיקנה, חשבתי שהאנשים
הזקנים, אין להם תקווה. הרגשתי לא נוח במחיצתם, כאליו שהזכרתי
להם שעברו כבר את השיא.
שעכשיו הם כבר לא חיים יותר, אלא מחכים למוות.
אבל עכשיו אני מבינה שבעצם הם לא רוצים להגיע לשיאים חדשים, רק
ללכת להם, לאט לאט,
בגינות נטושות, לשבת על ספסל שצבעו מתקלף, לשתות מיץ פטל
מבקבוק זכוכית ירוק שארזו בבית במטפחת, לקלף בידים רועדות
תפוז, ולהיות בשלווה.
הם לא מצפים רק למוות, הם הגיעו למה שאנחנו מצפים לו כל
החיים.
אין שום שיאים נעלים בחייהם, וגם לא תהומות. הכל "נחמד", ולא
יותר מזה.
הם לא צריכים להתאמץ לקראת העתיד, ויש להם עבר להתרפק עליו או
לשכוח ממנו.
מי יתנני להיות זקנה עכשיו. אין בי יותר כוח.