עדיין לילה. או יותר נכון - כבר לילה. אמרתי לעצמי. הבטתי
בספרות הירוקות הזוהרות של השעון ליד מיטתי ונוכחתי לדעת
שהקדמתי. משהו העיר אותי לפני הזמן... חלום... או שאולי היתה
זו הזיה רחוקה.
מכל מקום, התעוררתי כעשר דקות לפני הזמן שייעדתי לעצמי, ביטלתי
את שעת ההשכמה בשעון, או לפחות חשבתי שאני עושה כן. נגעתי
בטעות בכפתור הלא נכון והשעון הראה לי את התאריך של אותו היום,
גיליתי את הטעות וביטלתי בלחיצה השניה את ההשכמה. בכל זאת,
בזמן שהתארגנתי ליציאה, משהו הציק לי. החלום או ההזיה והשעון -
התאריך, נתנו לי תחושה של החמצה - השעון ידע משהו ובחלום ידעתי
משהו - מה ? שאלתי את עצמי בתסכול ואז ראיתי אותה מונחת שם. לא
זכרתי אם או מתי הוצאתי אותה מהמגירה בה היתה שמורה שנים, אך
הנה נחה לה התיבה השחורה על שולחני, כמו ארון מתים זעיר...
ושוב, מה שנראה רחוק התקרב אלי והכל התחבר לתמונה אחת מפחידה -
היום הוא היום - כפי שהסכמנו כולנו באותו יום אפל - היה זה
הימור על מוות. עתה הגיע היום בו אני אשאל את עצמי - האם מישהו
הימר נכון ? האם אמות היום ? הלילה ?
חטפתי את התיבה מהשולחן ותחבתי אותה עמוק לתוך מעיל הגשם הארוך
שלבשתי. היה עוד משהו בכיס - כן... מפה - שם אני אמור לפגוש
אותם. הם אמרו לי כשנפגשנו, "שנן את הנתיב ושרוף את המפה לאחר
מכן, אם מישהו יעלה עלינו..."
"שימרו את איומיכם לחובבנים," אמרתי, "אף אחד אפילו לא ידע
שיצאתי מהדירה. הכל יעבוד חלק, אתם עוד תראו."
"קבענו, אם כך, ההחלפה תתבצע כפי שסיכמנו."
"בהחלט !" אמרתי וחטפתי מידיהם את המפה, תוך חמש שניות כבר לא
יכלו לקשר ביני לבין המקום בו עמדתי קודם, הם לא ידעו איך ולאן
נעלמתי במהירות שכזו, ולדעתי גם לא היה להם אכפת - הם היו
להוטים לסיים את העבודה במהירות האפשרית ואני הבטחתי להם ביצוע
מושלם.
את הדרך למקום כבר הספקתי לשנן. הצתתי גפרור וצפיתי בניר הדק
הופך לאפר עד שלא נשאר דבר זולת ריח קל של שריפה בחדר. יצאתי
החוצה במהירות ובשקט - השעה היתה שתים עשרה וחצי והמונית
שהזמנתי עוד בבוקר בדיוק הגיעה לפתח בניין הדירות.
"שדה התעופה, אדוני ?" שאל הנהג האוטומטי.
"בדיוק." קבעתי בעודי מתרווח במושב האחורי. הדלת נסגרה אחרי
והמונית החלה לנוע. הרחוב בחוץ היה דומם אחרי הגשם של הערב.
ברק האיר לפתע את השמים באורו הכחול ובישר על עוד מנת גשם
להמשך הלילה. תחבתי את ידי לכיסים הגדולים של המעיל והוצאתי
מאחד מהם את התיבה השחורה. מדוע שמרתי אותה במשך כל השנים
האלו, תהיתי, לאחר שביטלתי את כל הימור המוות הזה כמהתלה של
אחד מידידי. הרהרתי בדבר עד שהגענו לשדה התעופה, העברתי את
כרטיס האשראי שלי בחריץ התשלום והדלת נפתחה. טפטוף קל בישר על
המבול שעומד לשטוף את העיר הלילה ואני נכנסתי לאולם הנוסעים
הריק. תאי שמירת החפצים היו מצדה השמאלי של הכניסה - פתחתי את
התא שהכנתי מבעוד מועד והוצאתי את הפריט היקר, הבטתי בו
בקפידה, בודק אם לא נפגם במקרה. לא סביר, חשבתי לעצמי...
"אני אעשה את החילוף." היא אמרה ונעלמה.
"זה לא המקום," אמרתי, "וגם לא השעה."
"אבל זה כן המחיר." אמרה.
שתקתי והתחלתי לנוע חרש.
"אני אעשה את החילוף."
שתקתי. ראיתי את גבה מופנה אלי.
"אתה עוד שם ?"
"איך אקרא לך ?" היא הסתובבה בבהלה והביטה בי.
"איך..."
"לא קשה במיוחד." קטעתי אותה, "מי ירצה להרוס פרצוף יפה כמו
שלך ?"
"בטח לא אתה." היא החלה לרעוד. היא היתה חדשה במקצוע. סחר
באיברים מעולם לא היה מקצוע ההולם אישה, תמיד טענתי.
"האמנם ?" שאלתי, רק בכדי לראות איך תגיב. היא נסוגה חצי צעד
לאחור. חייכתי ואמרתי בקול חמים, "כמה את מציעה גברת... ?"
"קיי, פשוט קיי."
"שם מעניין," ציינתי לעצמי ולה, "כמה, קיי ?"
"שלושים ושבע." היא אמרה, "סופי !" היא הצהירה לאחר היסוס קל
וצעדה צעד קדימה, אל תוך האור, היא היתה יפהפייה מהממת, אין כל
ספק בכך, הרשיתי לעצמי שבריר שניה של הרהור ואז שמעתי את
הצעדים. הם היו חרישיים ובאו מצידו השני של האולם, אך אני
שמעתי אותם. מי שלא נמצא שם, הוא לא היה זהיר מספיק. שלפתי
במהירות את האקדח הזעיר מכיסי וכיונתי אותו אליה.
"אורחים ?" שאלתי.
"שלושים ושבע, סופי !" היא אמרה זאת בהחלטיות יתרה עכשיו ואז
זה הכה בי... הכל התחבר ביחד ! האקדח השמיע "פססססט" חרישי.
"תרמיל ראשון." אמרתי, "אין קליע," דרכתי בשקט את הנשק,
"הירייה הבאה תהיה קטלנית אם לא תסתמי את הפה !"
היא עמדה שם המומה והצעדים נשמעו קרובים יותר. שניים, הם באו
משני הכיוונים המנוגדים של האולם לקראתי. הם הלכו מהר יותר,
שמתי לב. עתה הייתי חייב לדעת לפני שהכל קורה,
"שמך המלא !" דרשתי ממנה. היא התחילה לרעוד שוב. חזרתי על
הפקודה ביתר תקיפות.
"קאלי... בבקשה אל תירה בי, אני רק השליחה שלהם..." היא התחילה
ליבב חרש.
"שמך בבקשה !" הייתי חייב לדעת.
"קאלי בראונינג." היא נפלה על ברכיה מתחננת. יהיה חבל להרוס
כאלו פנים יפות.
"יתומה ?"
"כן." עצמתי את עיני לשבריר שניה ויריתי בה - שלושה כדורים
בחזה. היא נפלה בדממה על הרצפה - עיניה פקוחות, מביטה בי
כמו... בדיוק כמו... התיבה השחורה !
הצעדים היו קרובים יותר עכשיו אך אני התעלמתי מהם, אטפל בהם
אחר כך, החלטתי ושלפתי את התיבה מכיסי. נגיעה בכפתור האירה את
המקום באור עגום, כיוונתי את מקור האור אל פניה ואז הכל נראה
ברור. על פניה היו, כך זה נראה באורה של התיבה, חמש נקודות
אדומות בצורה הגיאומטרית של המספר חמש על קוביות משחק. ארבעת
החורים השחורים במפה... התאמתי אותם לארבע הנקודות האדומות
הקיצוניות על פניה והמפה נראתה ברורה עכשיו. היתה זו מפה של
שדה התעופה - הנקודה החמישית הצביעה על אולם הנוסעים... על
המיקום שלי באולם הנוסעים !
הצעדים... עתה הם היו ממש קרובים, סוגרים עלי משני הכיוונים !
רציתי לקום ולברוח, לרוץ כמו מטורף אך כבר איחרתי את המועד
ובמקום לרוץ התעופפתי באוויר ונחתי על גבי, תקרת אולם הנוסעים
החשוכה מאיימת לבלוע אותי. הדבר הבא שראיתי היה חושך - האפילה
האינסופית של המוות עטפה אותי וסיימה משחק - הימור על מוות -
שהחל לפני עשרים שנה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.