New Stage - Go To Main Page


מכל הרוחות שבעולם, דווקא זו, דווקא כאן ועכשיו. קפטן או'מלי
עוד צעק פקודות לפני לא יותר מדקה. עתה הוא פשוט ישב נינוח
בגשר, עישן מקטרת.
"אני מציע שכולכם תעשו כמוני, אנחנו אבודים." אמר באפאתיות.
לא יכולתי להאמין למראה עיני. או'מלי היה מעבר לאיבוד עשתונות.
פשוט לא היה אכפת לו. בתור הקצין הראשון לקחתי את הפיקוד על
הנעשה בספינה, אך גם אני ידעתי שהסיכויים אפסו. כמויות הנפט
הענקיות שהובלנו החלו להישפך אל  האוקיינוס הצפוני. הגלים שהכו
עתה על דפנות האונייה ושטפו את הסיפון, היו מלאים בנוזל השחור.
מי היה יכול להאמין שבאמצע האוקיינוס נעלה על שרטון ! ואז הגיע
הצקלון ממנו הוזהרנו ימים אחדים קודם לכן. ציקלון באוקיינוס
הצפוני ? לא ייתכן, חשבו כולם, אך האישור לא אחר לבוא בדמותם
הענקית של נחשולים זועמים.
"מק'בריידי !" מישהו צעק את שמי. היה זה מר. פינגולד, קצין
המכונות הראשי. הבטתי לעברו, בקושי מבחין בו. הוא עמד פחות
מעשרים מטר לשמאלי ונופף בידיו, "מהר, מק'בריידי, זו הסירה
האחרונה, אנחנו נשארנו אחרונים. קדימה ! תזיז ת'תחת שלך ובוא
נעוף לכל הרוחות..." הוא צעק עוד משהו והמשיך לנופף בידיו, אך
קול רעם מתגלגל קטע את דבריו. לא הבחנתי מה הגיע קודם - הברק
המסמא או הרעם מחריש האוזניים. עכשיו היה זה מעבר לכל ספק -
הצקלון הגיע אלינו. נד המים והעננים האימתני מתקדם לאיטו אל
עבר הספינה הגוועת, כמה מאות מטרים במורד הרוח. עוד ברק ועוד
רעם שעשו ממני נכה - עיוור וחרש למשך... אינני יודע כמה זמן,
מפני שאז, כשפקחתי את עיני, מר. פינגולד כבר לא עמד שם ועוד
משהו היה חסר. הרמתי את ידי והגנתי על עיני מקרני השמש הקופחות
שניחתו על ראשי.




הגלים הקטנים שהתנפצו אל החוף הזהוב היו הדבר הראשון שראיתי
כשהבטתי סביב. הייתי עדיין על הסיפון, הבחנתי, רטוב לגמרי,
משקיף על מקום שנראה כמו אי טרופי. הספינה עדיין נטתה על צידה,
אך מבט מעבר לדופן לא הראה שום סימני נפט. עצמתי את עיני
וניסיתי למעוך את המעקה בידי, מנסה להתרכז, להבין משהו מכל מה
שקורה כאן. פקחתי את עיני שוב.




"מק'בריידי - לעזאזל אתך, למה אתה מחכה ?" פינגולד אחז בידי,
מנסה לנתקה מהמעקה. צועק את המילים באוזני. פקחתי את עיני.
עמוד הצקלון השחור... חשבתי שאני רואה אותו צוחק.
"לעולם לא תצליח !" אמר.
"אז בוא ותסיים את זה כבר !" צרחתי בכל כוחי.
"לעזאזל אתך, מק'בריידי, אני נוטש בלעדייך ! למי אתה חושב שאתה
מדבר ? אלוהים לא ישמע אותך ברוח הזאת !"
שאפתי לראותי זרזיפי מים מלוחים, עיני החלו לדמוע, מר. פינגולד
החל להרפות את אחיזתו כשהבחין שאני לא עוזב את המעקה, ואז שטף
את שנינו גל של מים מתוקים ויד ענקית משכה אותי החוצה.



"אמרתי לך שאנחנו אבודים."
"קפטן או'מלי ! לכל הרוחות ! מה... " הבטתי סביב, ראשי היה
רטוב לגמרי, ולנגד עיני זרם לאיטו נחל של מים מתוקים. עצי
הקוקוס הירוקים רשרשו מעלי ברוח הקלילה.
"ככה לא שותים מים, מק'בריידי." אמר או'מלי, צחוקו המתגלגל
מרעים באוזני, "הייתי צריך לשלוף אותך מהנחל, בחור," המשיך,
"כך לא מתנהג ימאי אמיתי !"
"קפטן או'מלי," אמרתי שוב, "מה קורה כאן ?" אספתי בידי מעט
מהחול הזהוב שנצץ בעליצות על גדת הנחל. הטחתי אותו במים
המתוקים, "מה המקום הזה ?" שאלתי, עיני עדיין דומעות ממי המלח
ששאפתי קודם לכן.
"כפי שאמרתי לך קודם, מק'בריידי, פשוטו כמשמעו - אנחנו אבודים
- הבט !" אמר ושלף מכיסו מצפן ניווט יבשתי פשוט.

"יופי, עכשיו אנחנו יודעים היכן הצפון."
"כלל וכלל לא !" או'מלי ניער את המצפן - המחט הראתה עתה על
כיוון שונה ולא זזה ממקומה. עוד ניעור והמחט החליטה על כיוון
אחר.
"אז אין כאן שדה מגנטי ?" שאלתי כשכבר ידעתי את התשובה.
"השדה היחיד שראיתי כאן," אמר או'מלי, "הוא שדה של כרובים, מאה
מטרים מכאן."
"מה ?" נעמדתי עתה על רגלי, מנער את החול מברכי ומשאר גופי.
"תוריד כבר את חליפת הסערה המטופשת הזו." אמר או'מלי ומשך מעלי
את יריעת הגומי המצחינה. מצמתי בעיני והבטתי סביב. עמדנו, אני
וקפטן או'מלי, על גדותיו של שפך הנחל אל הים. מכלית הנפט שלנו
עמדה על החוף השקט, כמו שד אדום שאיים לבלוע את האי כולו.
"אנחנו עדיין על כדור הארץ, אני מקווה." אמרתי, מביט בגוף
הספינה המבותר. הייתי מוכן להישבע שכשיצאנו להפלגה, לפני לא
יותר משלושה שבועות, לא הייתה טיפת חלודה על דפנות הספינה.
משום מה נראה היה שהספינה עומדת שם כבר כמה מאות שנים, או
שפשוט הזמן עובר כאן מהר יותר. אולי גם אני אתחיל עוד מעט
להזדקן. שני ההסברים נשמעו לי חסרי הגיון באותה מידה. שאלתי את
קפטן או'מלי לדעתו בנדון. הוא רק הנהן ואמר, "אני רעב,
מק'בריידי, אכלת פעם כרוב לא מבושלת ?"
"לא." אמרתי ונזכרתי בשדה הכרובים שהזכיר קודם הקפטן. יש עוד
אנשים (?) כאן. בכל מקרה הבנתי מדוע בחר או'מלי בכרובים.
ניסיתי לחפש משהו לאכול על העצים, אשר לכל הדעות נראו כמו עצי
קוקוס. הענפים היו ריקים מפירות, כלומר אלו כנראה עצי
"לא-קוקוס", כך החלטתי לקרוא להם. או שאולי מישהו קטף את כל
האגוזים ולא השאיר כלום. עבודה יסודית, הייתי חייב להודות. בכל
מקרה, כל עוד לא היו אגוזים על העצים היו אלו עצי לא-קוקוס.
כעבור כמה דקות הגענו אל שדה הכרובים. או'מלי התיישב במרכז
השדה וקטף כרוב. הוא התכונן לנגוס בו ואז הגיע מבין רגלי קול
פיצוח אימתני.




פקחתי את עיני. המעקה היה שבור בידי והסיפון בין רגלי החל
להיסדק. מר. פינגולד לא נראה באופק וכשפניתי לאחור לחפש משהו,
מישהו, סירת הצלה... התנשא נד המים הצקלוני מעלי. הייתי כמו
גרגר מלח בים הגדול, קורא תגר על המים העומדים להמס אותי
בתוכם. רק אני וקפטן או'מלי נשארנו. הצקלון, צחוקו הרועם
והמתגלגל, התקדם לעברי בעצלתיים. עזבתי את המעקה ופניתי ללכת
אל הגשר, להצטרף אל קפטן או'מלי. הצקלון בטח כבר יפגע בי בדרך,
חשבתי. לא אכפת לי, אני אבוד ממילא. התקדמתי באיטיות בגשם
השוטף, צועד נגד הרוח, מחכה שהצקלון יפגע כבר בגוף הספינה
וישים קץ לכל הסיוט הזה. לבסוף, אינני יודע כיצד, הגעתי אל
הגשר. הדלת הייתה שלמה וסגורה, האור עדיין דלק בפנים. נכנסתי,
יוצר סביב שלולית מי מלח מטונפים. קפטן או'מלי ישב בצדו השני
של הגשר, על הרצפה. המקטרת כבר לא הייתה בפיו, אך משהו אחר
נטחן בין שיניו.
"מק'בריידי," אמר והניף את ידו הימנית לעברי, מחזיק משהו לבנבן
בין אצבעותיו, "תצטרף אלי לכרוב מבושלת ?"



להבה קטנה פרצה מול מקום מושבו של הקפטן, כך סתם באמצע שדה
הכרובים.
"אז אולי בכל זאת נאכל היום כרוב מבושל !" אמר בשמחה, "אל
תיבהל מכל פצפוץ קטן שאתה שומע, מק'בריידי !" הדבר ההגיוני
ביותר לעשותו כרגע היה פשוט להצטרף אל הקפטן. מנת כרוב בהחלט
לא תוכל להזיק לי כרגע. התיישבתי מולו, הלהבה הקטנה בינינו.
או'מלי הניח את הכרוב על הלהבה, שמיהרה לעטוף את הירק.
"גם אתה זוכר שהיינו לפני רגע בגשר, בספינה ?" שאלתי אותו. הוא
הרים את מבטו מהכרוב, מהרהר לרגע ואז אמר, "כן, הצעתי לך כרוב
מבושל ואז הייתי כאן, יחד אתך."
"כלומר, זה אתה בעצמך. אתה לא זיוף כמו כל שאר הדברים במקום
הזה."
"ואיך אדע שאתה אינך זיוף ?"
"בוא נניח שאני לא."
"כמה נוח."
"ואני אניח את אותו הדבר לגבייך."
"מוסכם." אמר לאחר הרהור קצר. לחצנו ידיים ואז היינו בעננים.
או יותר נכון - נופלים לעבר העננים. הרוח הקרה מכה בנו גלים,
גלים.




לא היה טעם לדבר. הרוח בלעה כל מילה שיצאה מפינו. השמש הכתה
בנו, דוחפת אותנו הלאה ולמטה - אל העננים הלבנבנים. המשכתי
לאחוז בידו של קפטן או'מלי. אף אחד מאתנו לא רצה לעזוב את ידו
של השני. גם כשפגענו בעננים שהיו, למרבה הפלא, רטובים מאוד.
לפתע נעצרה נפילתנו. רציתי לשאוף אוויר לראותי, אך ברגע האחרון
הרגשתי מישהו מושך אותי למעלה, וחיכיתי עוד שבריר שנייה לפני
שלקחתי שאיפת אוויר.




היינו בסירת ההצלה. מבעד לרסיסי המים שעטפו את ראשי ניבט אלי
פרצופו של מר. פינגולד.
"לעזאזל, מק'בריידי, שכנעת אותו לקפוץ !" קפטן או'מלי ישב
לצדי, עדיין מסרב להרפות את אחיזתו בי. הוא רעד בכל גופו ונטף
מים - בערך כמוני. לאט, לאט הרפיתי את ידו והוא הרפה לבסוף ללא
התנגדות.
"אינני יודע איך, פינגולד, האמן לי שאינני יודע."
"העיקר שאתם כאן אתנו." אמר וטפח על עורפי. חיוך התפשט על פניו
הלבנות. לפתע הבחנתי בדבר מה נוסף.
"על מה אנחנו יושבים ?" שאלתי.
"אתה לא רואה, מק'בריידי, מה אתך ?"
"אלה לא..."
"אגוזי קוקוס," הוא השלים אותי, "קטפנו אותם עד שלא נשארו יותר
על העצים. צידה לדרך."
"מה ?" צרחתי בכל כוחי, וכשרציתי להמשיך לצעוק הבנתי מדוע קפטן
או'מלי יושב בשקט. הים היה חלק כמו ראי וטרטור מנוע הבנזין של
סירת ההצלה היה הדבר היחיד שהפר את שלוות הים הפתוח. מאחורינו,
מתרחקת לאיטה, יכולתי להבחין במכלית הנפט הנוטה על צידה, נשענת
בנוחות על חופו של אי טרופי ירוק. נרגעתי מיד וסגרתי את פי.
קפטן או'מלי פנה אל מר. פינגולד ושאל, "תוכל לומר לי בבקשה,
היכן הצפון ?"
"אני עצמי אינני יודע," אמר פינגולד בסתמיות, "אבל אם תשאל את
המלצר..."




טרטור המנועים עדיין הדהד באוזני כשהמלצר הניח מולנו את המנות
שככל הנראה הזמנו. לבסוף הניח המלצר במרכז השולחן משהו שהיה
אמור להיות, לפחות לפי מראהו, המנה העיקרית.
"מה זה ?" שאלתי את המלצר.
"אדוני, עשינו זאת בדיוק כפי שביקשת - אתה ודאי זוכר - זהו
כרוב מבושל מוגש בתוך חצי אגוז קוקוס."
"תודה לך." אמרתי והוא הלך. קפטן או'מלי ואנוכי החלפנו מבטים
תמוהים.
"אתה חושב שהוא באמת יודע היכן הצפון ?" שאלתי בעודי בוחן את
המסעדה המפוארת בה ישבנו.
"אני לא חושב שהוא יבין."
"אתה חושב שמשהו מכל זה באמת קרה ?"
"למען האמת אני לא חושב שאכפת לי. אני מביט מסביב ומבין
שקיבלנו הזדמנות נוספת."
"כן." הסכמתי מיד, "לא התחלנו כאן, לפני שלושה שבועות בערך ?"
"בדיוק," קבע או'מלי, "ואז שאלתי אותך : 'אז מה אתה אומר,
מק'בריידי, תצטרף אלי להפלגה אחרונה ?' ואתה ענית בחיוב."
"כלומר, כל מה שעלינו לעשות הוא לשלם את החשבון, לישון טוב
בלילה ולא לצאת מחר להפלגה."
"כן, מישהו נתן לנו לבחור : מוות בים או להמשיך לחיות. אני
חושב שמי שזה לא יהיה הוא השאיר רמזים די עבים לכך שהוא רוצה
שנשאר בחיים."
"אז למה אנחנו מחכים ? בוא נשלם את החשבון ונעיף ת'תחת שלנו
מכאן." אמרתי בהחלטיות.
כעבור מספר דקות הגיע המלצר ללוותנו, מודה לנו בדרך החוצה על
התשר הנדיב...
בחוץ שוב לא היו אגוזי קוקוס על העצים.




עמדנו שם, בחליפות ערב מכובדות, על החול הרך. הבטתי בעצי הלא
קוקוס כלא מאמין. קפטן או'מלי , יכולתי להבחין בזווית עיני, רק
חייך.
"מדוע אתה מחייך ?" שאלתי בעודי מנסה, בתקווה אחרונה להביט
לאחור. מה שראיתי היה שוב את אותו גוף ענק ומחליד של מכלית
הנפט הטרופה.
"אתה חושב שעשינו בחירה נכונה, מק'בריידי ?"
"מה ?" לא הבנתי לאן חותר קפטן או'מלי.
"נשאלנו שאלה פשוטה מאוד -כעת אני מבין - האם אנחנו מעדיפים
למות בסערה בים או לחיות עד יום מותנו על אי בודד, אבודים
לעד?"
"אם כך, אינני יודע אם בחרנו נכון, אף אחד לא הבטיח לנו שנמות
באותה סערה."
"ובכל זאת, העדפנו לבחור עתיד ידוע מראש ועכשיו אנחנו..."
"כן, כבר אמרת, אבודים לעד."
ורק מכלית הנפט נשארה בשבילנו, שריד לימים עברו. לעולם לא נשכח
במה בחרנו ולעולם לא נדע לאן הגענו. הכרובים, בכל מקרה, ידאגו
להשאיר אותנו בחיים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/2/99 20:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורן גרצמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה