[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יאיר סער
/
אבידה

פתאום ראיתי אותו ברחוב בתל אביב, יפה, מקסים כמו פעם. חי. 10
שנים שלא ראיתי אותו, פשוט נעלם. ידעתי שאני צריכה להמשיך,
כאילו לא ראיתי אותו, אבל התשוקה שלי הייתה חזקה יותר.
"אייל!" קראתי, והוא נעצר, צמרמורת עברה בכל הגוף שלי. אם כן,
זה באמת הוא. הוא הסתובב, עמד והסתכל לי בפנים, לא הוציא
מילה.
דומה היה כאילו כל העולם מסביבנו פשוט נעצר. לא שמעתי דבר ולא
ראיתי כלום חוץ ממנו, עומד מולי. "שלום" הוא סוף סוף הפר
שתיקה.
התחלנו לדבר, מה שלומך, מה שלומי. הוא חייך, הכל אצלו בסדר
גמור.
הוא היה האהבה הכי גדולה של החיים שלי. האהבה היחידה שלי. אני
עדיין אוהבת אותו. אייל שלי כבר לא בן 18. שנינו בוגרים עכשיו
אבל לרגע היה נדמה לי כאילו אנחנו שוב ביחד, ככה זה נראה.
"אז מה עשית כל השנים?" שאלתי. רק שמע את השאלה התחיל לזוז
במקום באי נוחות, הביט בשעון פעמיים, ואז יישר אליי מבט ואמר
בעיניים ריקות  "לא הרבה. הייתי מובטל רוב השנים." הוא משקר,
אני מכירה אותו יותר מידי טוב בשביל להאמין לזה. "ואיפה אתה
עובד עכשיו?" במשרד ממשלתי הוא ענה, משהו מסווג. מעניין, באמת
מתאים לו. אני זוכרת אותו עוד שהוא היה החייל המצטיין בצבא.
הוא לא אהב לדבר על זה. אני רציתי להאמין באותו רגע, אולי
אפילו התפללתי, שהוא עדיין אוהב אותי. אני רוצה שהוא יחזור
אליי, אבל אני יודעת שהוא לא אוהב אותי יותר, אחרת לא היה עוזב
אותי, בורח מחיי. כל פעם שישבתי בבית לבדי וחשבתי על אייל רק
הוסיפה לכאב המצטבר, לא ידעתי איפה הוא, אם הוא חי או מת, אבל
הכי חשוב לא ידעתי למה. כל מה שביקשתי היה לדעת למה. ופתאום
ניתנה לי ההזדמנות לגלות, לא התכוונתי לפספס אותה.
"למה עזבת אותי? למה פתאום ברחת לי? למה אתה לא אוהב אותי
יותר?" שאלתי והשפלתי עיניים, על סף דמעות. הוא לא ענה, רק עמד
שם. נדמה לי שהוא רעד, אבל אולי אני מדמיינת. הרמתי את המבט
אליו, הוא היה עם שפתיים רועדות, עיניו חודרות אבל חמות, ולא
הוציא מילה. ואז הוא הרים יד ושלח אותה אליי, הניח אותה בחום
מלטף על הלחי. הוא עדיין אוהב אותי? לא יכול להיות. עצמתי
עיניים, חיה את הרגע.
אבל זה הסתיים, והוא אמר שהוא חייב ללכת. הגיע הזמן שהוא יצא
מחיי, שוב. לא רציתי לאבד אותו עוד פעם, אבל לא יכולתי לעשות
דבר.
נפרדנו, ושנינו הסתובבנו לדרכינו הנפרדות, גב אל גב. לפחות
הפעם הספקתי להיפרד.
עמדתי במקום כמה שניות, נלחמת בעצמי שלא להסתובב אליו, ואז
התחלתי ללכת.
אני יודעת שאולי אני לא אראה אותו שוב.
אחרי משהו כמו 20 צעדים הבטתי לאחור, הוא כבר נעלם.
איבדתי אותו.





אני לא מאמין שזו היא. אסור שהיא תראה אותי, אני חייב להמשיך.
ככה חשבתי והמשכתי ללכת במהירות, מנסה לא למשוך את תשומת הלב
שלה. אבל זה לא עבד. היא קראה בשם שלי.
עצרתי. כבר מאוחר מידי להמשיך, הסתובבתי אליה, הבטתי לה
בעיניים, ואז הגיעה החרטה. רציתי לחזור לאותם ימים מדהימים
שלנו. אבל לא הייתה לי ברירה, כבר עברתי על זה שוב ושוב בראש
שלי, לא הייתה לי שום אפשרות אחרת.
הפריע לי כל הרעש וההמולה מסביב, כולם זזים, זה היה צריך להיות
רק שנינו. "שלום" אמרתי. שאלתי מה שלומה, והיא שאלה אותו דבר,
חייכנו, "הכל בסדר גמור".
התחלנו סתם לדבר קצת, תמיד אהבתי לדבר איתה. רק איתה.
אבל אז היא שאלה את מה שקיוויתי שלא תשאל, מה עשיתי 10 שנים
אחרונות. ישר זה הפריע לי, לא רציתי, לא יכולתי לענות לה.
הלוואי והיא הייתה לידי, אבל בעצם לא. בדקתי פעמיים את השעון
בעצבנות. היא שמה לב, היא יודעת שאני רוצה להתחמק מזה. "הייתי
מובטל רוב השנים, לא הרבה" בסוף אמרתי. לא נעים לי לשקר לה,
היא תמיד יודעת מתי אני משקר. נראה לי שהיא יודעת גם עכשיו,
מכירה אותי יותר טוב מכולם. "ואיפה אתה עובד עכשיו?" שאלה. מה
עכשיו? מה אני יכול להגיד לה? שאני מתפרנס מלהרוג אנשים? לא
נראה לי. הייתי חייב להביא לה משהו טוב, שלא דורש שאלות. מוסד
ממשלתי, משהו מסווג. מעניין אם היא תקנה את זה. אולי, בכל
מקרה, היא לא המשיכה לשאול שאלות, לפחות זה עבד.
היא עמדה שם כמה שניות, ואז שיחררה: "למה עזבת אותי? למה פתאום
ברחת לי? למה אתה לא אוהב אותי יותר?", והורידה את עיניה
לריצפה, מתאפקת שלא לבכות. באותו רגע רציתי לקחת אותה אליי ורק
להחזיק אותה כמה שיותר קרוב ללב שלי, ללחוץ חזק ולא לעזוב,
שנשאר ביחד תמיד. אוי טל, תמיד אהבתי אותך, אף פעם לא הפסקתי,
ובגלל זה הייתי חייב לעזוב, הייתי חייב להוציא אותך מהסכנה. כל
מה שהתפרץ, כל כך חשאי, מדויק, מסוכן, הייתי חייב לעזוב. אבל
לא אמרתי מילה. רעדתי, עמדתי שם והסתכלתי עליה מרימה אליי את
עיניה הכל כך משכרות. פעם יכולתי לשקוע בעיניים האלה וזה לא
היה נמאס. שום דבר לא השתנה. לא יכולתי כבר לעצור את עצמי
ושלחתי אליה יד, מלטף את עורה החלק שאני כל כך אוהב. עצמתי
עיניים.
אז התעוררתי, אסור שיראו אותנו ביחד. אסור שהיא תהפוך למטרה.
אמרתי שאני חייב ללכת, נפרדנו. לפחות נפרדנו. הסתובבנו גב אל
גב והתכוננו ללכת.
אבל לא יכולתי לעזוב שוב, התכוננתי להסתובב אליה. באותו רגע
ראיתי שני אנשים לבושים בשחור, שני האנשים שלצערי למדתי כבר
להכיר טוב מאוד, שולחים ידיהם לתוך המעיל, ואני יודע מה יש שם.

קפאתי במקום, אני יודע לאן אני הולך עכשיו. הייתי צריך לפחוד
בכל רגע נתון, אבל הדבר היחיד שחשבתי עליו אז היה שאני לא אראה
יותר את טל.
לא רציתי להאמין בזה.
איבדתי אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם כמו
זין - כשהם קשים
הם ארוכים.

מיומנו של אחד


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/11/01 17:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאיר סער

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה