את כותבת משופע בנקודות. אתה אומר
מי שאת מצטיירת בין המסדרונות שונה בתכלית ממי שנכתבת
או כותבת את החלל הזה בין קבועי הזמן הצרים.
אני שואלת מי עדיפה, הכתובה, שוזרת חץ מבין הקוצים
שאינך פולה מבין שיערי. אולי
עד לתקתוק השעון ההוא בקו הזינוק הלח בספטמבר לא
העזתי לחשוף את תכולת הפרי והירק הללו, המרקיבים בוסר
מילולי. היום, בתחתית הפינכה, אני יודעת
ממתינים לבלי שוב המרכיבים שהינני בסמיכות.
בריכוז הזה איני מגושמת, אלא גולמית
ואולי ציפית לאיילה עם מבט אור נגוהות בין רקותיה.
עסקת חבילה; פרווה מסופרת, ארבע כפות רגליים רכות
אך למודות אבק דרכים.
בגיא האחרון הטחתי שלא אתגלגל במורד ההר
רקעתי כפות ידיים אדומות כנגד הקיר, בקשתי ישורת
לא בוץ בצמות הקלועות ופולי קפה מפוזרים בין
הסדינים.
האיש ההוא של עוקב הזמן הירוק נסע מכאן.
אותו אדם שהצלחתי לקרוא
כשהצעת להפר את האולטימטום;
חתמתי את כתיבת התחקיר ויצאתי לבהות במעלית
העולה ויורדת, מונה את מספר הכתבים העולים לקומות אחרות
מי להטיל את מימיו, מי להטיל את עצמו ומי
לגג. ישובה על המדרגות, חייגתי.
בפעם האחרונה שמרתי את אסופת הספרות הללו
תחת ההגדרה איש
זר ומנוכר. לפרקים הייתי משתנקת. גם
הפעם.
אמרי ואשוב, אז הצעת, בתום מספר דקות של שיעול
נבתק את החלל העקוב דחי ונהי ובכיון נעורים שגזלתי
גזלת גוזלים שאספה ציפור עטוית כנפיים צרות מלהכיל את
שנינו לעבר אופק אחר הנפתח כמניפה שהצהיבה
עם עונות הדאייה והריחוף. בואי, אמרי לי ובואי בואי אתי
עמי אליי בין מי שבואי אליי, מאיה
קבעתי אסטרטגיה חדשה. על מסך המחשב תלויים פתקים
בצבעי מגיני ברכיים. מיץ פטל, או עדנה, או א-שיגרון
אני מחליפה.
תזכורות מהבהבות בסלולארי המרצד
תכופות פעמים ביממה. כפיפות בטן, או
שאיפה נשיפה - הפרקטיקה שלי קובעת.
בין "למלא חזה בפיח" ל"מצמוץ. עכשיו"
הוא צלצל. הגיא האחרון.
בקש שאשיב את סימן הדרך שקבע
בדמות ספר. טס למנאלי, להותיר סימני בהונות
וצליל בצבעי ארגמן. להתגדל.
גנבתי לך את המקצוע, סיפר לי בקבוע זמן ארוך יותר
כמה צעדים אחורה, אולי
נפגש במסדרונות העברית לקפה.
בפקולטה לפסיכיאטריה. אני ממלכתית מאד
לגבי חלוקת נקודות ההשקה של המסלול שקבעתי.
זו הייתה תקשורת קולית, ניחא, לא הטלתי
מורא, גם לא פולסא-דה-נורא.
הצלצול לא פסק. בשכם כמו גם
בלוויית המרואיין ההוא,
זה הפך למשחק היתולי, רולטה רוסית.
באיזו טרגדיה יחוש הפעם
ויבקש שאשיב את רכושו. הקמטים במצחי
נעשו צרים יותר ויותר. יכולתי להשבע שאבק
העיר נערם בהם, כמו זיעת אפיים בין שכמות
הפועלים בבניין ממול.
חודשיים לאחר שהחלה הרוטינה הזו
פגשתי בו בדוכן לממכר
פחמימות, תחת לבניין המערכת. "מחכים לי", הביט בי
ארוכות. "אני עולה. בלי יומרות", השבתי אני. החלקנו.
בקצה גרם המדרגות, בין גג הבניין לקומת
רשות הנמלים הנטושה, התחלתי מניין גרוטסקי:
כמות מהמרואיינים שאינם בין תהלוכת החיים יותר,
מאז התחלתי לשאת את הפנקס הצהוב הזה יחד עם
מלח גס בתרמיל הגב שלי. כשהגעתי לשבע
עת הקשתי את קוד הכניסה למערכת, הבהב
המסך :"שאיפה, נשיפה. כעת".
בין שתי נקודות, אמרתי לך זה מכבר
עובר חלל בר תפישה בשתי הידיים.
לרגע אני הגמונית בצבעי איזמרגד, ולרגע
רגע עוד
רגע
אחד
הסוללה התרוקנה. המעלית, השירותים, המסדרון
מראה מקום קוהרנטי. ואני הטיט בקיר, הסוכר על השיש
הפלסטיק הנשוך בקצה העט הנובע. היה לי למטען,
למגבון לח בין הירכיים, למסרק מחליק בין מחלפותיי שנגזרו
על גבי טנק בגבול לבנון. היה. בגוף שני יחיד, בין סוללה
לבית הסוללה. היה גם בלי החשמל.
2.8.06 |
