ראיתי אותה, יושבת בנחת על קצה הצוק, שיער ארוך- ארוך מתבדר
ברוח, זוהר בברק אדום. שפתיים מסתירות חיוך מתוק ועיניים
מאושרות מביטות אל נוף הרי אילת היפיפה.
לשניה חשבתי שאני הוזה, שראשי הקודח מהחום והעייפות ממציא לו
ילדה יפה שיושבת בראש הצוק. הרי אף פעם לא ראיתי אותה לפני כן.
אז מצמצתי בניסיון לחדד את מבטי - והיא נשארה שם. וכנראה מתוך
חוש נסתר היא הרגישה בעיני התקועות בה ולאט סובבה את ראשה
אליי. עיניים מלאות הבעה פגשו את מבטי. חיוכה התרחב, ופתאום
היא נעמדה בקצה הצוק. נשימתי נעצרה בעודה קופצת בקלילות אל
השביל ומתחילה ללכת בעקבות המדריך. המדריך - זה גם המדריך שלי,
אני בטיול בהרי אילת, צריך ללכת אחרי המדריך, ואחריה.
אני הולך בין חבריי, כולם צוחקים, שרים ועושים כל מה שבדרך כלל
עושים בטיולים, ואני שותק, מחפש אותה ואז מוצא אותה - קדימה
לפני המדריך, סוללת לעצמה את דרכה בהר, מקפצת בין אבנים וסלעים
כאילו לא היו קיימים. אני הולך יותר מהר כדי להגיע אליה, ממשיך
להסתכל עליה כדי שלא תיעלם לי. ובגלל שמבטי תקוע בה אני כמעט
נופל - סלע אחד קפץ לי פתאום לאמצע הדרך.
כל החברה' צוחקים.
"אחי, תגיד - אתה ער בכלל?" מגחך אליי עודד. אני שולח אליו מבט
רצחני בתקווה שהוא יקלוט שזה לא לעניין ויסתום אבל הוא בשלו,
מספר לבנות בקריצה שהיה לי לילה עמוס פעילות, ושצריך לסלוח לי
כי אחרי לילה כל כך מלא אין לצפות ממני ללכת כמו שצריך במסלול
כל כך מרדים כמו המדבר הזה.
ופתאום היא, מרחוק מסובבת את ראשה אלינו, כאילו שמעה את דבריו
של עודד ועיניה זעופות כי היא לא מסכימה עם מה שאמר. ידה מלטפת
בהיסח הדעת את אחד הסלעים ובתנועה החלטית היא ממשיכה קדימה,
מסרבת להתייחס לשטויות שאנחנו אומרים.

המדריך מכריז על הפסקה, כולם מתיישבים בהקלה - כבר נמאס להם
ללכת. רק היא - אכזבה בעיניה. היא נשארת עומדת רק עוד כמה
שניות, מביטה קדימה אל האופק לשם מועדות פנינו ואז יושבת לה
בצד, בנפרד מכולם. מהסלע שהיא יושבת עליו נפרש נוף עוצר נשימה.
עיניה תקועות בנוף והיא מוציאה לעצמה מים.
אני מנצל את ההזדמנות, ניגש אליה, ובחיוך הכי נחמד שלי מבקש
ממנה לשתות קצת. היא מגישה לי את הבקבוק בחיוך. אני שותה קצת
ואומר יפה תודה, היא מחייכת שוב ומחזירה את המים לתיק. מבטה
נודד שוב אל הנוף, אני עוקב אחר עיניה ורואה הרים עצומים בכל
כך הרבה צבעים, נוף כל כך יפה.
"ואוו" אני לא מצליח לעצור קריאת התפעלות.
היא מסתובבת אליי, מופתעת, אני לא בטח אבל נדמה לי שבעיניה
המופנות אלי יש גם פתאום טיפת הערכה. ציפיתי שתגיד משהו אבל
היא שתקה מפנה את ראשה למדריך שבדרך פלא הודיע בדיוק באותו רגע
שאנחנו זזים.
לפני שהתחילה ללכת היא הסתכלה בי, מחייכת, מבטה כאילו מאתגר
אותי לעמוד באיזשהו מבחן. החלטתי שאני חייב לשמור על הקצב שהיא
תכתיב לי והתחלתי ללכת בעקבותיה. בהתחלה היא התעלמה מקיומי
לחלוטין, מקפצת בקלילות, כמעט רצה בזמן שאני מקרטע חסר נשימה
מאחוריה. לאט לאט היא התאימה עצמה לקצב שלי. מעיפה מדי פעם מבט
מחויך אליי. מדי פעם היא הייתה מצביעה על איזושהי תצפית יפה או
נקודה מעניינת. מאפשרת לי לראות את הדברים דרך עיניה. בתמורה
אני השתדלתי לספר לה כל מיני סיפורים מצחיקים ובדיחות.
"תגידי" שאלתי אותה "את מדברת לפעמים?"
היא הנהנה בחיוך.
"את חושבת שתסכימי לדבר איתי?"
בלי להגיב היא הפנתה את מבטה הצידה, אצבעה הורמה אל שפתיה
במהירות, מסמנת לי להיות בשקט.
עקבתי אחרי מבטה אל הסלע שמעלינו. עמדה שם יעל יפה ואצילית, כל
כך קרובה אלינו... היא התקרבה לאט אל היעל, מטפסת על הסלע בשקט
מוחלט. היעל בחנה את הילדה המתקרבת אליה וקפאה במקומה. גם היא
הפסיקה להתקדם ורק הביטה ביעל. אני מוכן להישבע שהיא אמרה ליעל
משהו כדי להרגיע אותה, והיעל הבינה ואפילו התקרבה אליה קצת,
אני יודע שהן דיברו איכשהו למרות שאף אחת מהן לא השמיעה שום
קול.
ואז לתוך הדממה שנוצרה פרץ קולם הרועש של כל החברה'. הם צעקו
אחד לשני שטויות חסרות שחר בקולי קולות. היעל נעלמה בריצה
והיא, כעס עצור בפניה, מיהרה קדימה להתרחק מכולם.
רציתי לקרוא לה, שתחכה לי, שלא תכעס, אבל אפילו לא ידעתי איך
קוראים לה. היא לא אמרה לי, היא לא אמרה שום דבר.
בעודי הולך במרחק מה ממנה התחלתי לשיר, סתם שיר שעלה לי בראש:
"עוד חוזר הניגון". שיר יפה.
גם היא חשבה ככה, פתאום היא הסתובבה אליי בחיוך והתאימה את
צעדיה לצעדיי. הלכנו ביחד בשביל - אני שר והיא מחייכת בשתיקה.
וכשהשביל נהיה צר היא לא תמיד הלכה לפניי, אלא גם אחריי ורוב
הזמן לצדי. אני חושב שהיא רצתה שאני אדע שמבחינתה אנחנו הולכים
עכשיו ביחד. זה לא שהיא מובילה ואני אחריה. ההליכה הזאת השרתה
עליי תחושה טובה, אז הרשתי לעצמי, בפעם הבאה שהייתה ירידה צרה
וקצת מסוכנת, להושיט לה יד, לא כל כך לעזרה כמו סתם בשביל
להרגיש אותה. מבטה בחן אותי ואז היא חייכה ולקחה את ידי. מגע
ידה הקטנה העביר בי צמרמורת נעימה. היא קפצה למטה בקלילות,
בכלל לא נעזרת בי, ועדיין ידה המשיכה לשבת בתוך ידי, גם כמה
שניות אחרי שהיא נחתה בטוחה על הקרקע.
המשכנו ככה עד סוף המסלול, הולכים מחייכים מדי פעם, סתם. כבר
לא דיברתי בשביל לשבור את השתיקה, רציתי שהיא תדבר וניסיתי
לגרום לה לומר לי כמה מילים, אבל רק בגלל שזה הפך למשחק, זה
היה מצחיק.
ואז המסלול נגמר, ובאוטובוס לא מצאתי אותה, וגם לא בארוחת הערב
באכסניה. כאילו בלעה אותה האדמה.
ובלילה הסתובבתי לי עם כל החברה' מחדר לחדר, מאדם לאדם, וכל
הזמן ניסיתי למצוא אותה - בלי הצלחה. אז סתם ככה ישבתי קצת
בצד, לבד, בשקט. מתוך השקט שמעתי נגינת גיטרה וקול צלול ששר
"עוד חוזר הניגון".

למחרת בבוקר ראיתי אותה. אני לא יכול לתאר את השמחה הזאת שאחזה
בי למראיה - עומדת על הסלע, מחכה שהמדריך וכל החברה' יתחילו
ללכת.
חייכתי אליה ואמרתי בוקר טוב, היא חייכה בתשובה, שוב ללא מילה
וקפצה לצדי, הולכת, לפעמים איתי, לפעמים מאחורי. ואני הולך,
חושב עליה ואיך לשאול אותה איפה היא הייתה כל הלילה ואם אני
אוכל לראות אותה היום. ואני בכלל לא מסתכל מסביב ולא שם לב למה
שקורה. ופתאום אני שומע קול צלול אומר:
"רום, קוראים לך, אתה לא שומע?"
אני מסתובב, מופתע מאוד לגלות שהקול היפה הזה, אותו הקול ששר
אתמול עם הגיטרה את השיר שלי, בוקע מגרונה.
"את מדברת" מלמלתי. והיא רק חייכה.
עכשיו גם שמעתי שעודד קורא לי: צורח "רום" כמו מטורף, אבל לא
התייחסתי.
"רגע, איך את יודעת שקוראים לי רום???"
היא לא הגיבה, רק המשיכה לחייך ואז הסתובבה והלכה הלאה במעלה
השביל.
"חכי!" קראתי לה. רציתי לקרוא בשמה אבל אני לא יודע אותו...
"תעצרי, רק רגע!" אוף איך לעזאזל קוראים לה, למה אני לא יודע
כאלה דברים...

והיא פתאום נעצרה והסתכלה עליי שוב, והפעם עיניה נראו מאשימות
ומאיימות.
"רז" היא אמרה.
"מה?"
"קוראים לי רז"
חייכתי מתפלל שמבטה יתרכך, שהחיוך יחזור.
והוא חזר. רק שפתאום החיוך נראה לי נורא עצוב.

ורז המשיכה ללכת, והפעם יכלתי לקרוא לה ועצור אותה אבל לא
עשיתי את זה. פתאום זכרתי ילדה יפה, שקטה ודי ביישנית -
שקוראים לה רז, ילדה שבמשך שנתיים כבר לומדת איתי באותה כיתה.
ובמשך אותן השנתיים לא אמרתי לה אפילו לא מילה.