הנה, שוב הוא עף. כמעט חופשי ומאושר, מזמזם לעצמו ולזוגתו.
הפניתי את מבטי בחזרה אל איגי, בן הזוג הפיקטיבי שלי. הוא ישן,
כרגיל, ומדי פעם פלט שריקה והתגלגל לאורך האקווריום הקטן שלנו.
עברו כבר חודשיים מאז שישבתי על הסלע האפור, מתחממת באור השמש,
מאז שחטפו אותי בתוך רשת פרפרים והעבירו אותי לכאן. ניסיתי
להתנגד, שרטתי אותם, אבל זה לא עבד. במקום להבין שאינני רוצה
לבוא עימם, האיש הגבוה יותר אמר לשני: "תיזהר, יפת, זו חיה
רעה. נצטרך לשים אותה באקווריום." השני רק חייך אליי, חושף
שיניים גדולות.
בהתחלה, שמענו מבחוץ זעקות של אנשים, אחר כך הן דעכו וקול הגשם
התעצם. עכשיו הגשם כבר הפסיק, אבל מרוב טלטולי השיט כמעט לכולם
יש מחלת ים. אז כל היום אני צופה בכולם מתנודדים על רגליהם,
מתלוננים על כאבי בטן ומיגרנה, ומחייכת לעצמי. מזל שאיגואנות
לא מקיאות.
בכל זאת, דבר לא מונע רכילות. כך שמעתי מטלי הלטאה שרוחמה
הכבשה שמעה מרופוס הכלב ששמע מהנחש שאין לו שם שהיתושים שוב
התקיפו בלילה, והפעם את מנוחה, אשתו של נח. "אבל היא גם ככה לא
מרגישה כלום כשהיא ישנה," טלי הסבירה, "אפילו נחמה עברה לגור
לה על הראש. היא אומרת שממש נוח לה שם." גלגלתי עיניים. "אהה,
מעניין..." עניתי לה. "אוף, מה איתך, אנה? למה שום דבר לא
מעניין אותך?" לטאה מטומטמת. הפניתי לה את הזנב וטיפסתי על
הענף היחיד באקווריום שלי. היא עוד הייתה צמודה אל צידו
החיצוני של האקווריום, פרצופה המכוער דבוק לזכוכית.
טלי הפסיקה להציק לי. האחרים לא.
בכל בוקר - ידעתי שזה בוקר, לפי התרנגול שקרא בצרידות בחמש אפס
אפס שהוא רעב, והתלונן על כך שלא מאכילים אותו בזמן - התחיל
מצעד השוויצרים עובר לפני האקווריום שלי:
ראשונים עברו היתושים, מוחים מעוקצם טיפת דם אנושי, שלל הלילה.
שניים חלפו הזבובים, מתלוננים בדציבלים נמוכים על ארוחת הבוקר,
שעועית מקופסת שימורים ומים, למרות שהם זכו לטעום ממנה
ראשונים. אחריהם עברו ציפורי הבוקר, מחממות את הגרון, מצייצות
על הא ועל דא, מותחות את שרירי הכנפיים. אחריהן רופוס יצא
לריצת הבוקר, מרכיב על גבו את צמד החתולים, שתפסו עליו טרמפ אל
ארגז החול. אחרון הגיע חרק קטן עם שם גדול - צ'קלפן החורש -
ולא עזב. בכל בוקר הוא צייץ אליי "יום נפלא לטיסות, נכון אנה?"
וערך מפגן תעופה מול האקווריום. לאחר שביצע שמיניות כפולות,
כתב את שמו באוויר, צלל, המריא, טס במהירות מטורפת אל דופן
האקווריום ואז שינה כיוון לפני שנמחץ, הוא נחת על גג האקווריום
והסתכל עליי. הסתכלתי עליו במרירות, והוא חייך. הוא ידע שאינני
יכולה לפגוע בו, לא משנה כמה הוא יתגרה בי. הוא לא זה שכלוא
בתוך אקווריום. רק לאחר שהגישו לו את ארוחת הבוקר הוא הסתלק.
היה זה העכברוש שכינס את כולנו.
"נח מבקש מתנדב," הוא פתח, "בשביל-"
"בשביל מה?" שאלה רוחמה.
הוא רק התבונן בה בהבעת שנאה, והמשיך. "דרוש מתנדב שיוכל לצאת
החוצה-"
"מחוץ לתיבה?!" שאלו הינשוף והיען ביחד.
"מחוץ לתיבה, כן, לבדוק אם מפלס המים ירד ולחזור לדווח לנו."
העכברוש השלים את המשפט, וחזר לתא הקברניט.
"לדעתי זה מוגזם!" הפרעוש התרגז.
"ממש גובל בחוצפה!" הסכימה עמו האווזה.
"לדרוש ממישהו להסתכן ככה, רק כדי לבדוק אם אלוהים כבר טרח
להוריד את המים!" צעק הקרנף.
"מה הוא חושב לעצמו?!" זמזם הזבוב עם העיניים הירוקות. כל
החיות הצטרפו למהומה.
הרעש היה כל כך חזק, עד שנח בכבודו ובעצמו נכנס באמצע הוויכוח
ושאל: "נו, מי מתנדב?!" בקוצר רוח.
שקט השתרר בתא הזוחלים. אפילו צ'קלפן לא העיר את אחת ההערות
המטופשות שלו. כולם הביטו ברצפה.
"טוב, אם אף אחד לא רוצה..." תמי שברה את הדממה. היא עפה
והתיישבה על הכתף של נח.
גיחכתי לעצמו בשקט. הגיע הזמן שהיונה תעוף. היא תמיד נראתה קצת
חשודה. תמיד שקטה ולא מדברת עם אף אחד. היה בה משהו מוזר.
נח הסביר לה בדיוק מה עליה לעשות ואז הוא ניגש ופתח את הצוהר.
תמי הסתובבה אלינו וחייכה. "בהצלחה!" צעקה אליה היען. "אל
תדאגו. אם לא אחזור, סימן שעדיין לא כדאי לצאת החוצה." ואז היא
עפה מבעד לצוהר ונעלמה.
לכמה דקות, כולם היו שקטים וקפואים במקומם. נח חזר לתא
הקברניט, וישר הם המשיכו ברכילות.
"אתם יודעים," אמרה ההיפופוטמית, "שמעתי שתמי היא רק חצי יונה
אמיתית."
"מה?" שאל הקנגורו.
"כן! אמא שלה הייתה חסידה ננסית בכלל. זה שאבא שלה היה עיוור
וסוטה זה כבר דבר אחר."
"מה פתאום! אבא שלה בכלל לא היה עיוור! זה היה אח שלה, זה שהיא
עזרה לגדל אחרי שאמא שלה עזבה עם עורב. הוא גם עף עקום..."
לאחר חצי שעה תמי חזרה.
"הכל רק מים ומים," היא סיפרה, "אבל נשבעת לכם שראיתי קצה של
הר."
"זה אומר," נח חשב בקול, "שיש לנו עוד בערך - אממ... - ארבעים
יום." הוא ספר שוב את מלאי המזון, שהיה מאוחסן בדיוק מתחת
לאקווריום שלי. גל של סירחון עלה ממנו. אם הוא היה הקברניט
שלנו, אפילו לא רציתי לחשוב איך יריח המקום שאליו הוא מוביל
אותנו, אם בכלל זה מוביל למקום כלשהו. בזמן האחרון לא הרגשתי
שהתיבה זזה. הוא גירד בזקנו בזמן שחם רשם את מה שהוא אמר.
"נראה שנצטרך לחיות בצמצום," והצביע על ארבע קופסאות שימורי
תרד. "זה מה שנשאר."
בזמן שלאחר מכן כולם ירדו לפחות חצי גרם במשקל. זה לא השפיע
טוב במיוחד על איגי, היצור הכי עצלן על התיבה. "אני רעב!!!"
הוא צרח והשתולל באקווריום, שורט את הזכוכית.
"תרגיע," אמרתי לו. איזה יצור מעצבן. "אם תישן כבר לא תהיה
רעב." אבל הוא רק המשיך לצרוח, אפילו יותר חזק. "מה את לא
מבינה?! אני איגואנה בוגר! אני חייב את האוכל שלי! אני עוד
צעיר מדי מכדי למות!" לא הבנתי על מה הוא מקטר. באותו היום
קיבלנו חתיכת תרד שהספיקה לי, בכל אופן. מה לעשות? ככה זה
כשהאוכל מוכן ואתה ישן. זו הבעיה שלו.
איגי לא היה היחיד שהשתגע. צ'קלפן נעשה עוד יותר גרוע. אין דבר
יותר מעצבן מלשבת רעבה באקווריום ולצפות בחרק מספיק קטן כדי
לגור בתוך תרד, שאוכל יותר מכולם, ועוד בא להציק. "אנה? את
יודעת מה שמעתי?! הנחש שאין לו שם מארגן תחרות: החיה שתצליח
להיכנס הכי עמוק לפה שלו, תקבל את כל האוכל שלו למשך יומיים!"
"נהדר..." מלמלתי. הוא תקע בי מבט רציני. "אוי, חבל. את לא
תוכלי להשתתף. שכחתי שאת תקועה בתוך אקווריום... טוב! לא נורא!
אז אני אשאר איתך עד שהתחרות תתחיל!" בדיוק מה שרציתי. דחפתי
את הראש שלי למיכל המים. "מתאים לך סגול!" הוא קרא, "הרבה יותר
יפה לך מירוק."
ככל שהזמן עבר איגי הלך ונעשה מצומק יותר. ולאיגואנות קטנות
בדרך כלל יש אופי נרגז. הוא קפץ על דפנות האקווריום, צועק
שיביאו לו אוכל ומהר. אז הוא ראה פתאום את נח.
"תסתכלי," הוא לחש אליי, "את רואה את הצלחת הזו שהוא מחזיק?"
"כן," עניתי לו. "אז מה?"
הוא היה ירוק מהרגיל. "היא תהיה שלי!!!" הוא הלך אחורה, וזינק
בתנופה אדירה לכיוון נח. אבל הייתה לו בעיה - הייתה זכוכית
ביניהם. בעצם, כבר לא.
"אופס..." הוא הזדחל מתחת לענף.
"לא נורא," אמרתי לו, "אל תקרא לנח לתקן. זה בסדר."
"את בטוחה?" הוא שאל אותי, "כי אני מה זה מצטער."
"כן. אין צורך." אמרתי לו וחייכתי.

באותו היום לא הוגשה לנו ארוחת הערב. "מצטער," אמר נח,
"נגמר."
התעוררתי באמצע הלילה לקול הבטן המקרקרת של איגי. הייתי רעבה
מאוד בעצמי. זחלתי החוצה מהאקווריום, בפעם הראשונה זה זמן רב.
איגי נפל גם הוא החוצה, אבל הוא לא שם לב בכלל. זהו, אני כבר
לא מסוגלת יותר. אם אשאר בתיבה הזו עוד יום נוסף - האיגואנות
ייכחדו מהעולם!
נזהרתי שלא לדרוך על זנבו של הנחש שאין לו שם בדרכי החוצה מתא
הזוחלים. הצצתי לתא החרקים, ליד יציאת החירום. כולם ישנים,
מלבד היתושים שצחקקו עם הנחש שאין לו שם.
"ערב טוב, חבר'ה," אמרתי להם, "איך הדם?"
"איכותי!" היתושה צחקה, "הולכת לבקר חברים?"
"כן. זה מה שאני עושה", השבתי לה והבטתי בנחש השיכור.
"מה הדבר שהיית לוקחת לאי בודד?" שאלו אותי פעם. התשובה ברורה,
לא?
אוכל.
צ'קלפן בקושי שם לב למה שקרה לו. הוא הספיק רק לפלוט זמזום רך
של שינה לפני שבלעתי אותו. דווקא טעים. גם בת זוגתו הייתה
בסדר, טיפה חמוצה. ליקקתי את השאריות שלהם מהשיניים וטיפסתי אל
הצוהר. מעולם לא ראיתי מקום שאני כל כך לא רוצה להיות בו כמו
התיבה באותו רגע. קפצתי החוצה מן הצוהר.
אלו היו המים המוצקים ביותר שפגשתי בחיי, והיה עליהם דשא. זהו.
המסע נגמר.
טיפסתי בחזרה אל התיבה. "בוא, אין שם," הרמתי את הנחש המנומנם,
"הגיע הזמן לישון." האקווריום הקטן שלי התאים בדיוק למידותיו.