[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרולין בריז
/
בובה על חוט- פרק א'

ג'יין פקחה את עינייה, עינייה השחורות כלילה שצרבו וכאבו
מהדמעות שבכתה.
כלום לא חסר לה חוץ מהחירות. כל מה שרצתה היה חופש- הרי לשם זה
עשתה כל מה שנאמר לה. הכל במטרה שיום אחד תוכל לפרוש את כנפיי
הזהב המאובנות שלה ולעוף הרחק מהרוע שסבב אותה.
הקהל בחוץ קרה בשמה- קהל שאהב אותה מהיותו עיוור כלפיי
המציאות. הרי ג'יין כלל לא הייתה אותה אחת אשר הוצגה על בימת
העץ. היא לא הייתה נסיכה מהאגדות או לוחמת אמיצה- היא הייתה
בובה. בובה על חוט.
"ג'יין, יקירה," נישמע קולו העמוק והיציב של צ'ארלס. הוא ניצב
בדלת וכשראה את פנייה העצובות של ג'יין, סגר אותה אחריו והביט
ישר אל תוך עינייה.
מבטו הנוקב גרם לה לאי נעימות והיא השפילה את עינייה ושיחקה
באצבעותיה בעצבנות.
"ספרי לי מה קרה..." אמר בקול רגוע, מבלי להסיר מבטו מפנייה
הסמוקות. היא ניגבה את דמעותייה וחייכה, "לא כלום" אמרה-
משקרת.
"כולם מצפים לך." הוא אמר שוב. הפעם קולה נישבר והיא פרצה בבכי
"אני מצטערת, אני פשוט מתרגשת." אמרה בייפחות שקטות, נילחמת
בזרם הדמעות החם.
"הו, ג'יין..." הוא לקח צעד אלייה אך נעצר כשנירטעה. "אני
מצטערת...פשוט ש...אתה יודע, רומא, עיר גדולה...והקהל...זו
פשוט התרגשות, אתה הריי מכיר אותי." אמרה והסתובבה ממנו.
היא ניגבה את דמעותייה במהירות ופנתה אליו שוב. "תעזור לי עם
המחוך בבקשה." הוא תלה את כובעו על אחד ממאות המוטות בחדר
שברובם ניצבו נרות דולקים ונעמד מאחוריה.
אצבעותיו זזו במהירות ויצרו קשרים הדוקים על גבה. הוא חיזק את
הקשירה יותר ויותר, מרגיש איך נשימתה נעתקת ממנה.
לקראת הקשרים האחרונים, האט את הקצב ונשם את ריח שיערה
לריאותיו.
היא הרגישה איך עורה הצטמרר כשהעביר את ידו על צווארה החם וחשה
סלידה מסויימת כששפתיו נגעו בעורה הרך והזהוב.
"צ'ארלס..." היא לחשה ושמעה את הקהל שהריע בקול. מבלי לומר
מילה הוא הידק את הקשר האחרון חזק יותר מהקודמים- לא במטרה
להכאיב לה, אלא ללמד אותה כי אין לעצור בעדו מהיותו האחד ששמר
על המוניטין שיצרה.

מחיאות הכפיים הרמות נשמעו מעבר לאולם העץ הישן ופרצו לתוך
הרחוב הרייק מאדם. רק קבצן בודד, שקינא בקהל המריע היה נוכח
לאד הנוצר מקריאותיהם של האנשים באולם.
הוא חלם להגיע אל תוך המבנה הענק, לשבת בכיסא הכבוד ולצפות
במרי-ג'יין סוואן המפורסמת מופיעה על בימת עץ ענקית. הוא רצה
למחוא לה כפיים ולצעוק קריאות עידוד ואולי אפילו היה מעניק לה
זר ורדים אדומים כמו שפתייה. הוא נאנח בייאוש ופנה לדרכו- אל
תוך צללי הרחוב החשוכים.
"היית פשוט נהדר!" אמרו כולם שכפסעה על שטיח הכבוד במסיבה
שנערכה לאחר ההצגה.
היא שילבה את ידה בידו של צ'ארלס וקדה קצרות לנוחכים. חיוכים
ניבטו מכל עבר והיא חייכה חזרה. אך למרות הכל, למרות ההערצה
שחשו כולם כלפייה, ג'יין הרגישה כי כולם מזוייפים ובמיוחד
היא.
היא ידעה שמקומה לא בין כל אותם לבושי משי וטחרה וידעה שמקומה
הוא לא בכיסא הכבוד המוזהב לצידם של מלומדים, דוכסים ורוזנים.
היא פיזרה מילים של שימחה וצער על כך שלא תגיע למסיבה בביתו של
הדוכס מארק ה-II. זרקה חיוכים לכל עבר כל דקה נישמע צחוקה
המתגלגל וקולה הצלול.
אך אז החליטה כי נמאס לה וקמה ממקומה. כולם היו עסוקים בארוחת
המלכים שהוגשה- הרי למי באמת היה אכפת מסתם בובה? מסתם בובה על
חוט? "ג'יין יקירה?" פנה אליה צ'ראלס בקול שואל.
"לאן את הולכת?" שאל. "לשאוף קצת אוויר, חנוק פה..." היא אמרה
בחיוך ובלי לצפות לתגובה יצאה לגן הורדים החשוך.
"הכל העמדת פנים..." חשבה לעצמה. "נמאס לי!"
"ערב נעים." נשמע קול מאחוריה והיא הסתובבה בפתאומיות. "מי
אתה?" שאלה בשקט, מביטה בגבר הצעיר שניצב מולה. פניו היו רכות
וחלקות, תווים עדינים ויפים. עיניו הכחולות הביטו בה ושפתיו
יצרו חיוך נעים. שיערו הזהוב נאסף בסרט שחור ולמרות היותו נער
אורוות פשוט, הוא ניראה לה מטופח ויפה הרבה יותר מכל אותם
אנשים עשירים שקולם נישמע ממעמקי הארמון.
"אני רק כייס פשוט, גבירתי." ענה לה בפשטות ומשך בכתפיו.
"כייס?" ענתה לו בשאלה והביטה בו במבט בוחן. עכשיו יכלה לזהות
אותו- את אותו קבצן שראתה ברחובות השונים ברחבי איטליה כולה.
היא זכרה את אותן עיניים אומללות שהביטו בה אבל היה בהן משהו
מעבר לזה- מעבר למעטפת האומללות היה בו משהו מהיר וערמומי.
"אני מכירה אותך. אתה אותו אחד שראיתי," אמרה שוב אבל אז השתיק
אותה ובמהירות נעלם מעיניה.
היא הסתכלה סביב, מנסה ליראות לאן נעלם. על פניה עברו שני
דוכסים שידברו על הכלכלה המדינית והיא קדה להם, בלי שישימו לב
אליה. אחרי שנעלמו מעיניה, שב הנער ונעמד מולה. היא בהתה בו
בפליאה והוא לחש לה- "אסור לי להיות פה, את זוכרת? אני כייס."
חייך אליה.
"אולי זה ישמע לך מוזר, גברת סוואן, אבל אני מכיר אותך יותר
מכל היושבים באולם. מכיר אותך יותר מכל הקהל שבא לצפות
בהופעותייך... אני יודע מי את באמת." לחש לה. היא הביטה בו
בתמיהה ואז הזדקפה ופניה לבשו הבעת זילזול מוכרת. "אני בספק
רב, כייס יקר." אמרה ופנתה ללכת.
"את הציפור השחורה." קולו עצר בעדה. היא עמדה עם גבה אליו אבל
יכלה להרגיש את מבטו הערומומי שקדח בה.
"את רוצה להיות חופשיה, בידיוק כמוני..." הוא המשיך בקול שקט.
"את עצמך אמרת- נמאס לך. נמאס לך להיות כלואה בכלוב הזה שיושב
שם ושותה יין עם עמיתיו. נמאס לך להיות תלויה בצ'ארלס הטסון
הזה. אני מציע לך פה משהו," הוא הפסיק לרגע. היא פנתה אליו
באיטיות והביטה בו שוב.
"אני מציע לך חופש. ואת עזרתו של חבר." אמר לה והושיט לה את
ידו.
היא הביטה ביד המושטת לה בהיסוס. מיליוני מחשבות התרוצצו
בראשה. הרי כלל לא הכירה את הנער שהציע לה את מה שחלמה עליו.
אבל משהו בו גרם לה לבטוח בו. היא קדה אליו וחייכה.
"אז, כייס יקר, להמשיך לקרוא לך על שם עבודתך או שתגלה לי את
שימך?" אמרה לו בחיוך מיסתורי.
הוא תפס ביידה ומשך אותה אחריו במהירות. "קוראים לי מייק וזה
הזמן לרוץ!". צעקה קטנה נפלטה מפיה והיא שמעה את קולו של
צ'ארלס שקרא בשמה ופתח בריצה אחריהם.
"ג'יין?! ג'יין!" צעק לה. "עיצרי מייד! שומרים! נוכל בארמון!
תיפסו אותו!!!".
הנער היה חכם וזריז יותר מכל שומרי הארמון אך ג'יין, לבושה
מחוך ועקבים לא יכלה לעקוב אחר קצבו המהיר.
היא השתעלה במהירות והתנשפה אך הוא המשיך למשוך אותה אחריו דרך
הגן, אל תוך הצמחים, דרך פתח צר בחומת הטירה ואל תוך היער
הסבוך והחשוך.
קולות צעדיהם המהירים של השומרים דעכו וניפסקו ככל שהעמיקו
יותר אל תוך היער המוקף בערפל לילי סמיך.
"תעצור!" צעקה לו וחטפה את ידה במהירות מאחיזתו. היא עמדה
והתנשפה, מחזירה לעצמה את נשימתה. מייק נעצר וצחק. "אתן
הגברות..." מילמל. "אנחנו הגברות? מצטערת מאוד להודיע לך שריצה
על עקבים ולבישת מחוך הם לא הדברים הכי פשוטים בעולם!" צעקה לו
בכעס.
"אם כך," אמר לה, הוציע סכין מכיסו והתקדם לעברה. היא נירטעה
מייד והתכוננה לברוח שוב כשאמר לה- "אין לך מה לידאוג." הוא
נעמד מאחוריה וחתך במהירות את כל קשרי המחוך שנפל ממנה בתנועה
חלקה והשאיר אותה עם לבנייה.
"א-איך אתה מעז?!" צעקה לו, התכופפה והרימה את המחוך חזרה
אליה- מצמידה אותו חזק לבית החזה 'החשוף' שלה.
מייק משך בכתפיו וחייך- "אמרת שקשה לך לינשום". למרות הכל
נשימתה חזרה אלייה וסוף סוף הרגישה את ראותיה המשוחררות
מתמלאות באוויר נעים.
"אז רגע..." אמרה לו וקרעה את המחוך לפיסת בד ארוכה שקשרה סביב
חזה במיומנות (מבלי לשים למבטו הנדהם של מייק שלא הבין איך
בחורה כמוהה הצליחה לקרוע פיסת בד), "זה ניחשב לחטיפה נכון?"
אמרה.
"אממ, כניראה." ענה לה באדישות. "אז, אתה לא מפחד שימצאו אותך?
כל משמר הארמון רודף אחרינו. הם ימצאו אותנו בסופו של דבר!"
אמרה בכעס.
"תשמעי, גברת, שמעת על חטיפת הרוזן בשבוע שעבר ועל קבלת הכופר?
יפה. שמעת על השוד שבוצע לפני חודש בבית המלאכה של ג'ון הענק?
יופי. שמעת על הפיצוץ שהיה בבית החרושת בדרום העיר בעקבותו
בוצע שוד כפול? יפה מאוד! ועכשיו תעני לי על זה- האם מישהו תפס
את האשם? האם מישהו יודע מי עשה זאת?" הוא הזדקף בגאווה.
ג'יין הרימה גבה ושמה את ידיה על מותניה. "ניראה לי שעכשיו
מישהו יודע טוב מאוד מי עשה את זה!".
מייק ציחקק וסימן לה בידו להתקרב אליו. "אלת דאגה, לא ימצאו
אותך וסוף סוף תיהי חופשיה!" הוא אמר וחיכה תנועות תעופה של
ציפור בציחקוק קצר. ג'יין הביטה בו בזילזול.
"את באה?" שאל אותה ופנה לדרכו. "לא." ענתה לו. "איך שתרצי."
אמר והמשיך ללכת כשפתאום נישמעה יללת זאב וג'יין רצה אחריו
ונאחזה בחוזקה ביידו.
"אז, מה יצא לך מזה?" שאלה כשהלכו בחשכת היער. כפי שגילתה,
היער היה ביתו של מייק והוא התמצא בו מצויין וידע את סודותיו
ואת הדרכים לשרוד בו.
"אממ, לא יודע. אולי כופר" ענה בצחוק ואז המשיך ,אני פשוט חייב
תודה למישהו." ענה לה.
"תודה למישהו? איך זה קשור אליי?" שאלה בתמיהה.
הוא הזיז ענף מדרכו ונאנח "אין לי סיבה להסתיק זאת ממך אז, אבי
ואביך היו חברים טובים מאוד לפני הרבה שנים. פעם אחת, במלחמה
אביך הציל את חיו של אבי ומת לבדו, בעודך היית תינוקת. אבי מת
לאחר 20 שנה מאותו מקרה. את מבינה,אבי חייב תודה לאביך אך
מכייוון שמת, אני זה שיחזיר את הטובה." מייק סיים את דבריו
ונאנח שוב. היא לא שאלה יותר כי הייתה נתונה בתדהמה גדולה.
"הגענו..." הוא אמר לה והצביע לפתחה של מערה עמוקה וחשוכה.
"אני לא נכנסת לשם." אמרה לו והבטיה בפחד בפתח החשוך. מייק משך
בכפתיו, "אני חושב שהזאבים ישמחו אם תארחי להם חברה." אמר
ונכנס לתוך הצללים ומבלי שתענה לו, ג'יין רצה אחריו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מצטער
אבל אנחנו
מלמדים פיסיקה
תאורטית...
אין לזה שום קשר
למציאות.

מפקד מחתרת
הפיסיקה
מנסה להרחיק את
הביולוג מעל
פניו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/06 13:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרולין בריז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה