בליל כוכבים שמנצנצים מלמעלה,
וכשהאדמה הקשה נשברת מלמטה,
מסתכלת על החיים...
איך הם ממשיכים הלאה,
בלעדיך...

בימים אפורים לוקחת מכחול,
על הדף הלבן מציירת הכל.
צבע ורוד,
שמוחק את כל הרע, מעלים את הדמעה,
ומחליף אותם בטוב..
כמו שעשית כשהיית קרוב.

הכוכבים כבר כבו כי אתה לא כאן,
מתחרטת על הכל, ושואלת לאן?!
לאן נעלמת ולאן ברח ליבי?!
למה פתאום כשהלכת, דעך לו כל כוחי?

האדמה מתחתיי כבר כמעט ונשברת,
השמש בשמיים הולכת ויורדת.
כך גם הלב - מרגיש בודד וכואב.
הוא מחכה לך, רק לך,
שתעיר אותו ותרים אותה מעלה.

אז תחזור... תן סימן לתקווה,
כבר הגיע הזמן לשבור את הדממה.
נשמתי רוצה לצהול ולשמוח...
כמו הפרחים בגינה לשוב ולפרוח.