הם כבר מכורים, אני בכלל לא, אבי קצת יותר.
" אתה קופץ ? ", הודעה קטנה ששולחת אותי הלאה מהמחשב, מחוץ
לעולם הוירטואלי אל העולם הרגיל, שלנו.
אבי כבר שם, הוא בטח לא בבית, כי בדקתי, היתה שם רק אחותו
שחזרה משבוע נוראי, כך היא אמרה, מסדנה כזאת של שירות לאומי.
לצידה ישב החבר שחזר מהכלא, כלא צבאי, ממש בטפשות, כבר ממש
מולי כאן, אמא שלו ביניהם ואבא על המחשב.
אז לקחתי רברס, לרחוב המקביל, שם הם כבר כולם.
אבי יורד עוד לפני שחניתי, נעלמים קצת לאחת , עושים את זה די
מהר, חוזרים עם ראש אחר.
וכולם כבר למעלה, בשיא העיניינים, הלוחות ערוכים לסיבוב מלחמה
נוסף של 3, 6 מטורף לחלוטין,
כי הם מכורים, ממש בכל יום, המקום לפעמים משתנה, האנשים כמעט
ולא, האווירה בטח נשארת תמיד.
הפעם אנחנו בחוץ, לא מתפתים להשאב פנימה, השקלים קופצים מכל
כיוון אבל הפעם אני ניטרלי, ממני הם כבר לא יברחו, גם בטח שלא
יגיעו,
הרמי הזה שייך היום להם, אני רק צופה.
דני היום ממש חזק, לשחק הוא לא ממש יודע, ומזל ? בכלל שלא חסר
לו.
ישב שם עוד אחד שלא ממש הכרתי, טוב הוא לא גדל " בשכונה ", לא
איתנו,
התברר שהוא שוטר,
" למה לשוטרים אסור לשחק רמי על כמה שקלים ? ", אבי טורח
להסביר,
גו`ני שם בדרך קבע, הכל עובר דרכו וממנו הלאה,
כי אותנו הוא הזמין בפעם הראשונה, מאז אנחנו לפעימם גם שם, בין
הגדולים, בין שואבי השקלים הליליים.
כי זה תמיד בלילה, בשעות שפתאום אתה מתעורר ללא הסבר, שם
העייפות כלל לא קיימת, שם גם המנגינה כ"כ שונה עכשיו, מנגינת
הכסף שמכה את כולנו, גוררת אותנו לשעות של משחק שלא נגמר, לא
ממש רוצים שייגמר.
" מצטער אחים שלי, יש רק שתיים", די מבאס לשמוע את זה ברגע של
מ`אנצ` מטורף דקה אחרי שאתה מבין שהפיצות שמגיעות לפתע ודווקא
עכשיו נראות הכי אכילות שיש, הכי מעוררות תאבון שקיים ביום
תשעה באב שכזה, שהכל סגור לו בחוץ...
אז נשארנו עוד קצת הרבה.
השעון כבר התחלף לו כמה פעמים והגיע עד למעלה, " אמרת עשר
וחצי", עוקצת החברה, ההיא של השוטר.
כי היא רואה שתי ידיים, אסור לה לדבר, לייעץ אנחנו אומרים, לא
כמו אבי שכבר לימד תאוריה שלימה של שיטות ואמונות טפלות את דני
כאן.
" אם הייתי משחק ביד שלך, מזמן כבר הייתי מנצח", מחזק אבי את
דני המבולבל והמיוזע.
כי לבסוף הוא גם ניצח, משאיר מאחוריו גם סכום כסף די מכובד.
" כי אני כל כך רעב, שאני יכול לאכול פלאפון" , אבי זורק
לאוויר החדר המהול בעשן הנרגילה שאופפת את כולנו במעגל האוויר
הכי נעים שאפשר לשאוב ביום חמסין לילי אוגוסטי שכזה, כאן על
המרפסת הכי קטנה שיש, שהנה ועוד רגע נדמה שנופלת מהעומס הצפוף
הזה של קבוצת הנרגילה.
חלק כאן בשביל הפוזה, חלק כי הם באמת אוהבים, אני לא מאלה ובטח
לא מאלה, אני כאן מסיבה אחרת, צריך חיזוק, אחרת לא ממש כאן.
אז לבסוף עוד קמנו, כי בלעדיינו הם לא היו מגיעים, עוד גחל
נשרף ולהם בטח שיש את הזמן בלילה הזה שהולך ומתבהר.
" נרד לבאבי, בטח הוא פתוח " , גוני מציע, העיקר שנלך כבר, כי
הפלאפון כמעט בבטן של אבי ואני בולע את שניהם יחד.
כי כאן כבר נעים, כבר לא חם, פנים מול פנים, נשיקה של רוח הכי
קרירה שיכול לפנק ים קרוב שכזה.
ומאז שהשוטרת הצבאית הזאת הגיעה התחיל להיות מעניין,
מכאן היא נראית טוב, בלונדינית צבועה שכזאת עם פנים די חמודות,
גוף אפילו סביר,
אבי בטח לא היה ממש מסכים, אצלו מושג המיניאטוריות נמצא שם
למעלה.
" תבין, כמה שהתחת יותר קטן, ככה זה יותר טוב, ככה אני הכי
אוהב".
אז אם היא נראית כזה טוב, למה לעזאזל הכל נראה שם כ"כ עקום ??
כי קלטנו את המשחק, הרבה מזמן, הוא עדיין משחק, היא בטח לעולם
כבר לא תבין ואני אמשיך לתהות לסיבה שהיא תמשיך לדבר על כמה
שהוא עריק כבר 10 שנים וכמה שהיא משם, ויום אחד הם יבואו ושהכי
כדאי לו להגיע בשמונה בבוקר כדי שהיא כבר ב- 12 תשחרר אותו "
מהנטל " הכי כבד שרובץ עליו בטח ברגע זה.
המוזיקה התחלפה, עכשיו כבר נעים, מקודם זה בא כזה לא טוב, כי
בנוסף השוטרת הבלונדינית עדיין לא מבינה, את הפנים שלנו
הצוחקות היא בטח רואה, אני כבר התייאשתי מזמן.
הילדה הולכת לאיבוד בידיו של מהמר כבד, שרק היום איבד 12 אלף
ועוד החיוך שלו כזה אמיתי והסגריות לא באות ממנו אך הוא עדיין
ממשיך לפלוט עשן יותר מקטר חדש.
בסוף החשבון הגיע, מהמלצרית שפעם גדלה איתנו, שמונה שנים
ביסודי הכי היסטורי כאן, גם נשיקה קיבלתי ממנה,
" לאן נעלמת? ", שנים שלא ראיתי אותך", מסדרת לעצמה טיפ די
נחמד למלצרית שלא ממש היתה כזאת, סתם עוזרת, סתם בטח מזדיינת
עם בעל המקום...
אז הפכנו אותה למלצרית שמקבלת עכשיו את הטיפ הלילי, שולחת
אותנו בשלום לסיומו של עוד לילה הזוי שנגמר דווקא די טוב,
מחר עוד עובדים מהצהריים,
מחר הם בטח יישבו שם שוב.