חלק א

אדם על חוף.
חוף ארוך וצרוב שמש עם מים כחולים ושמיים בהירים וחדים.
אדם עם צל עייף על קצה המים ומבט שנעול על האופק. גלים קטנים
ושקטים מתלחשים בין רגליו ומתמזגים עם החול, מציירים צורות
רגעיות וחוזרים אחורה אל תוך הכחול.
הוא בסך הכל אדם, כמו כל אחד אחר, עם אותם הרצונות ואותן
התשוקות, עם אהבות אבודות, עם שנאות ופחדים. הוא קם ואוכל
וישן, לפחות הוא משתדל. הזמן שמסביבו והאופק שמעליו עוצרים
לרגע ומתרכזים בו, השקט שמסביב מקשיב.
מה מניע אדם לעמוד על קצה של חוף, בתוך כל השלווה והרוגע,
ולהיטרף בתוך תוכו? סערות שחורות מתנפצות בין עיניו, בתוך
ליבו, בתוך ראשו. גלים גבוהים ונחשולים של רוח, צרחות של רעמים
רחוקים. מה מניע אדם לעזוב את הכל, את כל מה שהשיג, את כל מה
שהיה קיים מסביבו, מה מניע אדם לעזוב הכל ולהיטרף אל חוף?
מבצר הבדידות הוא הנקודה החלשה של הלב. אחר כך מוסיפים קירות
של ברזל מסביב ומתנהגים כאילו הכל כרגיל, גם כשהקירות נסדקים,
גם כשהשיטפון מתחיל לזרום מבפנים.
אפשר לנסות ולהתנגד, להאמין שאפשר לעצור ולבנות מחדש.
אפשר גם לתת לגלים לעלות ולכסות את הכל, להרפות מכל מה שהגיוני
וצפוי, לשחרר את כל נקודות האחיזה שנותרו.
אדם על החוף, מאחוריו אוקיאנוס, מלפניו אוקיאנוס מסוג אחר,
מרחבים עמוקים שמחכים רק לו, שרק יצא מהמים וימשיך הלאה. צעקה
דקה נוגעת בו מאחור, הלפיתה האכזרית של כל מה שנשאר מאחור.
לעמוד או להמשיך.
מישהו פעם אמר לו "אתה יודע מה צריך לעשות, תפסיק לחלום,
תתעורר לפני שיהיה מאוחר".
מישהי פעם לחשה לו "אתה חייב להקשיב, להתנתק מכל הדברים הרעים
שמושכים אותך פנימה. תביט על כל מה שהשגת עד עכשיו, יש לזה
משמעות. בשבילי. בשבילך".
מה מניע אדם לפנות אל הלא נודע העצום וליפול בתוכו, בלי שום
חרטה, בלי שום מחשבה שנייה ?

לפני...

This sleepless night's torture
We pray for its ending
We push for the slaughter
Of a broken faith missing
Of a passing love dying...

האם אתה זוכר משהו ?
רסיסים.
האם אתה יכול להביט אל תוך הרסיסים?
רסיסים של ריח, רסיסים של כלום, רסיסים.
הריח, את הריח אני זוכר.
זה יותר מריח. זה משהו משכר, משהו מהפנט ובולע. ניחוח, משב של
רוח, כל הגוף רועד. ריח שחודר לכל מקום, שמטפס דרך האף והפה
ונורה אל תוך הראש.  להבה של דרקון.
אני מרגיש את הג'ונגל, את הסבך, את הירוק שהוא שחור, שלא מתחיל
וגם לא נגמר. הוא כבד ושחור, הוא נושם בכבדות, הוא רובץ במלוא
משקלו על הגוף. משקל עצום של אויר ירוק, דחוס, חם ומהביל. הוא
עוטף אותך, הוא מנסה להפיל אותך על קרקעיתו, לבלוע אותך אל תוך
קיבתו השחורה.
אתה עטוף בתוכו, אתה נושם אותו בשנתך, בכל רגע ארור בין העלים
הירוקים, בכל שבריר זמן אבוד של עצירה או מנוחה. ריחות של מים,
ריחות של ירוק, ריחות של חיים שמתחילים ונגמרים, שטורפים
ונטרפים.
יש גם ריח נוסף, ערמומי ואפל, כמו צל הוא מלווה אותך, ריח רווי
ברעב. הוא מבצבץ מתוך השקט של הג'ונגל, טיפות קטנות שהופכות
לזרם. זרם שמטפטף בראש ומתגבר, זורם והופך לנהר - נהר עצום,
נהר שפורץ את מעטפת הג'ונגל, צובע את השמים בשחור.
אני עמדתי שם. עמדתי פעמים רבות בתוך הנהר ובצדו.
עברנו פעם בכפר. פנים רעבות ושבורות. ריח של רעב ומחלות. פנים
צעירות, ילדותיות,  הכל נשטף.
אנשים שלא היו מספיק בתוך הכלום, אנשים שחיים בתוך בועה משלהם,
הם לא מכירים את הריח. הם מרגישים צחנה ובחילה, הם מסובבים את
גבם ושותקים, הם מרגישים רחמים, הם לא מרגישים בכלל.
שמות. ישנם שמות.
מקומות וזמנים, פולסים ונשימות. היית פעם בתוך שום דבר? צעדת
פעם בתוך כלום?
הג'ונגל טרף את כולם, בלע את השמות ושטף את הכל באפר. אפר
ובוץ.
לרילר לא היה צל. כששאלתי אותו הוא צחק. לשדים אין צל.
הג'ונגל והגשם, שתי מילים עם משמעות זהה, הן נאמרות בהרף עין,
הן צרובות עליך בלידתך ובמותך. הג'ונגל לא יכול לחיות בלי הגשם
- הגשם לא קיים אם אין ג'ונגל. הגשם עשוי ממים,  מחום, מרמשים,
הוא לא מתחיל ולא נגמר הוא פשוט קיים. כמו הג'ונגל...

גשם.
גשם סמיך ועבה. נשמנו כל הדרך גשם, נשטפנו בתוכו.
הלחץ של הג'ונגל הקיף את המקום, עוטף ולופת, מחניק ורותח.
עננים של חרקים מעופפים ולחות אוחזים בשורשי הגבעה, מציצים אל
תוך הפתחים. השמיים שבמקרה היו תלויים מלמעלה ניסו להפנות את
מבטם לכיוון אחר, מעבר לכפר, מעבר לפניו הירוקות שחורות של
הלדין.
הם נכנסו לכפר. כניסה קטנה, שקטה, בלי קהל ובלי מחיאות כפיים.
אוסף תשוש של אנושים עטופים בביו וברזל עם דפוס התנהגות שכבר
מזמן לא יכול להשתנות.  האופק נשבר מאחוריהם מבעד למסך הגשם.
הם טיפסו בטור ארוך ועייף על גבעת בוץ עלובה ודלוחה שנשענה על
מבנה רעוע של מחילות ופתחים. מבטים דמויי אנוש חיכו להם
בסבלנות בחוץ - שנאה עטופה בפחד, עצמות עטופות בעור. היילי
המשיך עם הסיור, הלדין עוד הספיק לראות אותם נבלעים בתוך
הירוק. כמה צוותים החלו לסרוק את הפתחים. רילר סימן לחסוך
בנוזלים והמבערים נשארו דוממים.
הלדין הביט בכיוונו של רילר. כמה מבטים זקנים ניגשו לעברם,
מרופטים וכפופים, עורם הגבשושי מקומט ומתקלף. הם ניסו לדבר
בשפתם וכשרילר המשיך להתעלם הם החלו לסמן עם כפות ידיהם. רילר
היפנה את ראשו לעבר הלדין, לפידים באישוניו, עשן מפיו. שאר
הצוות המשיך לסרוק את הכפר.

אני לא כאן. אני עומד מהצד ומסתכל. בין הטיפות החמות כולם
זזים, כולם הולכים, מאיפה הם באים ?

אצבעותיו של רילר ריצדו וסימנו הוראות. הלדין עמד לצדו, התקתוק
בראשו דפק והלם בקצב מונוטוני. הזקנים התייאשו ודידו חזרה לעבר
הפתחים. בתוך הבוץ האפור שקעו עיניים, הן מצמצו לכיוון של
הלדין ונעצמו באיטיות. רילר ניגש באיטיות אל אחד הצעירים, ילד
קטן שהחזיק ביאוש את גופה של אמו.
"אין כאן עתיד, אין כאן גם עבר". להבה פרצה מפיו של רילר,
לשונות של אש אדומות ורותחות, "הריח, אתה מרגיש את הריח, אתה
יודע" ידו נשלחה ולקחה את הילד מאמו. האם ניסתה להיאבק, אך
בעיטה חדה בבטנה שלחה אותה חזרה לבוץ. כל המבטים הריקים ננעצו
בהם בתחינה. הילד ניסה לנשוך ולבעוט, הוא לא בכה, שום צליל לא
בקע מפיו. רילר החזיק בו בחיקו ובידו השניה החל ללטפו ברכות.
ליטופים ארוכים ורכים.
אחת הנשים שעמדו לידם התקרבה, היא אחזה בידו של הלדין ומלמלה
משהו בשפה לא מוכרת. הלדין חבט בפניה, ידו נשלחה לאורך הפנים,
דרך הבשר החי. הוא המשיך לבעוט בה ולהלום בה עד שחדלה לזוז.
בכי וצעקות חנוקות נשמעו מהפתחים. רילר הרים את עיניו מהילד
וסימן באצבעותיו להרגיע. שני המבערים שעמדו לצידם פערו את
פיהם. סילונים של אש ובשר חרוך כיסו את הבוץ. אף אחד לא ניסה
לברוח, אף אחד לא ניסה להתנגד, חלקם ניסו לחפור בבוץ וחלק פשוט
ישבו במקומם. הלדין סימן לחדול אחרי דקות ארוכות.
ידו של רילר המשיכה ללטף את הילד, מתמקדת בפניו, מרגיעה
ומהפנטת. הלדין פסע בין הגופות החרוכות. הוא הסיר מראשו את
הביו ונשם עמוק אל תוך ראשו את הצחנה ואת ריח הפחד, ריח של בשר
חרוך, שתן ולכלוך. האוויר מסביב היה סמיך וכבד, כורע תחת הנטל
שהביאו על הכפר.
היילי וצוות הסיור נפלטו מתוך הג'ונגל. שש גולגלות שלל נקיות
הוטלו כדרך אגב על האדמה החרוכה. רעש של אבנים, רעש של עצמות.
"יש לנו שליפה עוד עשרים קליקים" היילי עוד ניסה להגיד משהו אך
מולו ניצבו הבזקים של התמזגויות, ירוק ושחור.

היא בכלל לא הייתה אישה. הם אינם אנושיים. הם אפורים, הם
מקומטים, אין להם תווים אנושיים. אוסף של חפרפרות שעומדות על
שתי רגליים. דמויי אנוש לא מפותחים שהסתגלו בדרכים משלהם לעולם
הירוק שמסביב. הם קוראים לעצמם מולרים, רילר קרא להם חיות. אם
הם רק היו עוצמים את העיניים לרגע. עיניים כמו שיש לי,
עיניים כמו שהיו לי.

שליפה . מאיץ ביומכני בתוך אורגניזם ירוק ומחניק.
ארגולון. צוות עם עיניים אדומות ובקועות. השתקפויות בתוך מים
חומים.
הצוות התמקם בתוך הארגולון שקוע בשינה הזויה. היילי העסיק את
עצמו בניקוי מספר גולגלות שלל נוספות שנאספו בדרך ורילר התרכז
בשיחה עם הנווט. הלדין רכב על הסנפיר, סופג את הלחות והחום
הכבד. הוא הוריד מפניו את הביו ונתן לחום הנוזלי ללטף את עורו.
עיניו התמקדו בידיו של רילד מרצדות ומשוחחות עם הנווט. השיחה
התמקדה בנתיב הקצר ביותר שיחזיר אותם לגבול אבידוס בלי
היתקלויות מיותרות.
הארגולון נע בין גדות נמוכות ובוציות, מתגלגל בשקט עם הזרם.
פסלי אבן בצבצו מדי פעם מתוך הבוץ, תווי פנים גסים, עיניים
ריקות שמביטות מתוך חלום בעוברים על פניהן. הלדין חייך אליהן
ולא קיבל שום תגובה.
למחרת הם עברו מתחת לקיר דאגוד, ציורי אבן עתיקים שנחצבו
בקירות הסלע לצדו של הזרם. עשרות מטרים לגובה של אבן אפורה
מכוסה בגילופים משונים בשפה ששקעה מעבר לזיכרון, מצבה מזמנים
אבודים. קיר דאגוד סימן את החזרה לשטח אבידוס, חצי יום מעיר
המחילות.
נחיריו של הלדין קלטו שמץ של ריח, ריח שהבחין בו מהרגע שעלה על
הארגולון, ריח של סופה, ריח של רעם בין שתי העיניים. הלדין כבר
רכב על הדרקון בשנות שירותו האינסופיות, בפעמים הראשונות תחת
שליטה ואחר כך כבר לא.  סימון קל בידיו הביא אליו את אחד
מהארגולונרים, הלדין הביט בו וגלגל את לשונו החוצה, הסימן
המוסכם. שמץ של חיוך בצבץ על פני הביו הירוקות שחורות של איש
הצוות ובידו הופיעה כמוסת אבקה. הארגולונר הידק את הרצועות
שאחזו בהלדין והניח את הכמוסה בידו.
הלדין חיכה שהארגולונר יחזור למקומו ונטל את החפץ החי. נשימה
עמוקה והכמוסה כבר הייתה בפיו, שולחת מחוש פנימה אל תוך ראשו,
מפרישה נוזל של אש.

עיניים כבדות, עיניים סגורות, לב דוהר ודופק... בועה של
זיכרון, בועות של ילדות, סילונים של מראות ומקומות. התרוממות
וציפה. המראה אל תוך מסה אדומה וחמה. כעס עצום שמצטבר וגואה,
שולח פולסים כבדים ושחורים...
ידיים רועדות, אישונים מתגלגלים...זרם של צחנה מתוקה. גופות
מדממות, בריכות של דם. פנים שעולים ומבצבצים, צועקים משהו נורא
אך לא נשמעים. ציפורניים ארוכות ומחוטטות נוברות בפגרים
ומפזרות אותם בצורות תלת מימדיות שזורמות ונעלמות...
דמעות יורדות, ריר נוזל, שתן וצואה...הג'ונגל עולה בלהבות,
עשרות עיניים מתגלגלות להן במורד הזרם החום ממצמצות ובוהות.
שיר ערש, שקט ונוגה מלווה בצרחות של העלאה על המוקד. כסא של עץ
עם איברים פנימיים, נשבר ונסחף. תיפוף של מאות  רגליים רצות
ונופלות...
עיניים נפתחות ונסגרות, עוויתות בכל הגוף...שטיח של ילדים
מתים, רצפה מרוצפת בפנים דוממות, קירות מכוסים בעיניים בוכות,
תקרה מזהב. זרנוקים של אור אדום וחם. ידיים מלטפות, ידיים
מנחמות...
שקט... דממה...

"מה תעשה עם הילד ?" היה הדבר הראשון ששאל כשחזר אל גופו. פניו
של רילר ריחפו מולו מבהיקים ומשתנים. "מה תעשה אתו ?" חזר ושאל
כשמולו עולה חיוך של זאב. הידיים המשיכו ללטף ונדמה היה להלדין
שהילד מחייך בשנתו. פטישים קטנים וחדים הלמו בתוך ראשו, יוצרים
לחץ מסביב לעיניים.
"אתה רוכב על הדרקון" רילר דיבר ושפתיו לא נעו "אני רמסתי אותו
תחת שתי רגליי, הפכתי אותו לעיסה אפורה. אנחנו חוזרים עכשיו
למעיים של הציביליזציה, ללב הפועם מנפשות עלובות ולמרתפי
ההזיות". עשן החל לעלות מנחיריו "הילד הוא בסך הכל סימן, שאיפה
קטנה של אוויר לריאות. אני ואתה שותפים באותו חלום, מטופש ככל
שיהיה. אותה שלווה ואותה זוועה, התיאבון שבאימה, האוויר שאנו
נושמים". רילר היפנה את ראשו ועצם את עיניו. הלדין גם.
הוא צחק, לשדים אין צל.
נולדתי בתוך בועה ירוקה. שמיים כחולים ומעצבנים, עצים ועיר.
משפחה עם סוף ידוע מראש, הם אהבו אותי. השמש הייתה צהובה ואחר
כך אדומה ואחרי זה היה לילה קצר ובהיר. מין בועה עגולה וכאילו
מושלמת.

נמלים. הם נראו לו מרחוק כמו נחיל של נמלים, חסר כל יכולת
חשיבה, עסוק רק בדבר אחד, החומה. הם התחילו לבנות את החומה
מסביב לעמק, כמעט כולם עסוקים בהבל הזה. הפחד אוכל אותם
מבפנים. העמלץ כמעט וחש רחמים עליהם עד שלא יכול היה להתאפק
יותר והחל לצחוק.
עדר של ביומכונות ונחיל של פועלים ואנושים לבנים כיסו את החומה
הבלתי גמורה בפיגומים ומבנים דמויי קורי עכביש, עובדים במרץ
מהול בבהלה, משתדלים שלא להביט על המבנה המרובע והקטן שמאחורי
החומה ובעיקר לא על החלון המשולש והחשוך - העיניים שפעם היו
אדומות ופעם שחורות הביטו בהם וצחקו.
הם כבר הפסיקו לתת לו רעלים, הם ניסו עליו את כל מה שבכוחם:
מכשירים שונים ומשונים, זריקות ונוזלים, כל מה שהצליחו לשלוף
מהמרתפים והמחילות העמוקות שבהן שכנו. המחשבה על כוחם רק
הצחיקה אותו יותר. חיוך אכזרי התמתח לו על פניו והדי צחוקו עוד
המשיכו לזעזע את העיניים הצופות בו, מרצדים להם בתוך החלל
העצום סביבו.
העמלץ ניסה להיזכר בפגישה האחרונה שלו פנים מול פנים עם אחד
מהם, הם כבר לא העזו להיות נוכחים במקום בו שכן, בפעם האחרונה
שמישהו מהם נכנס לחדר המרובע, היו צריכים להוציא אותו במספר
נתחים. 'הוא' זכר את הזיעה שניגרה מהפנים חסרי התווים שעמדו
כמה צעדים ממנו. הזיעה ריתקה אותו והסיחה את תשומת לבו מנושא
השיחה. גלי זיעה נוצצים ובוהקים שגלשו להם בקצב מסחרר למטה.
העמלץ הבדיל ביניהם לפי הריח, ריח שתמיד היה מלווה בסקרנות
עצומה עטופה בפחד. השיחה הייתה מיותרת ומשעממת, הם הפסיקו
לעניין אותו ועדיין לא הבינו זאת. העמלץ עצר את השיחה ולחש
לפנים הלבנות "כשרק התחלתם לדבר איתי, הסברתם לי איך הורגים
חיה קטנה. מלטפים אותה בעדינות ובאהבה עד שהיא מפסיקה לרעוד
ולפחד. כשכל גופה משוחרר ורגוע, מולקים את ראשה בתנועה חדה
ומהירה". הוא נאלץ לעצור לרגע ולגחך, הפנים התרחקו ממנו במקצת
והזיעה הפכה לזרם של אור. "אתם לא מבינים שהשיטה לא מעניינת
אותי, אני לא זקוק לה. אני מאוהב בפחד שמבעבע ממכם, אני חי
מהריח." הפנים לא הספיקו אפילו להסתובב או לומר משהו, תנועה
קלה של הזרוע החדירה יד אל תוך הגוף הלבן, קורעת ושולפת החוצה
לב, ריאה וליטרים של דם. הפנים צנחו להם על הרצפה המדממת.
לנחיל האנשים הלבנים שפרץ בריצה מבוהלת אל תוך החדר , נותר רק
לפנות ולנקות.
בתקופה שבה ניסו לחנך אותו, כשממדי גופו עוד הרשו לו לצאת את
החדר ולרוץ בעמק, 'הוא' הקדיש מאמץ מסוים כדי להבין אותם. הם
הראו לו את הסרקופג העצום שבתוכו הם מצאו אותו, הם ניסו להראות
לו שיש הגיון מאחורי המזימות הקטנות והעלובות שלהם. כעת הרגיש
כלפיהם רק זלזול, החומה הייתה אחד הסימנים לכך. החלומות היו
הדבר היחיד שהטריד אותו, 'הוא'  החליט להניח את הנושא בצד עד
שייצא מהמקום הזה.




רצף 1

"איך אתה מבדיל בין אור וצל ? באור אתה טובע, בצל אתה מרחף".
הלדין רכב על הדרקון שוב, ללא שליטה. נופים ומראות חלפו מול
עיניו, מרסקים וחותכים. לחזרה לציביליזציה הייתה נוכחות משכרת,
מנוונת ומחלישה, ממכרת. תחושת הזמן אבדה לה ברגע שחדר אל תוך
הג'ונגל האנושי הדביק. הוא זחל ממאורה למאורה, מאבקה לאבקה.
התקתוק בראש הפך לעמום והותיר חלל ריק בתוך ראשו. הוא הרגיש
ערום ללא הביו, פגיע, מגע העור החשוף גרם לתחושה מוזרה ולא
מוכרת. פניו של רילר המשיכו לרדוף אותו במין נחישות מעיקה
ונדבקת.
הגיחה הראשונה שלו עם רילר צפה בתוכו מתוך שלווה מוכרת, אחד
הזיכרונות הבודדים שעדיין שומרים על חדות מסוימת. רילר היה ראש
צוות, הלדין היה המוביל ועוד שמונה לוחמים היוו את שאר הצוות.
בתוך הלילה, בתוך החושך האטום.
הלדין הוביל אותם בתוך הירוק והשחור, עוצר מדי פעם כדי לוודא
שהם בנתיב הנכון. מכשיר הלילה שהותקן על הראש שלח הבזקים של
אור ירוק לתוך עין שמאל, מסמן את הכיוון הנכון. הם נעו בקצב
רצחני, מדביקים את הג'ונגל עם דפיקות לב ונשימות, חותכים
וזוחלים, צוללים ורצים, שלוש יממות ללא הפסקה.
הם עצרו בנקודה מסוימת בסבך. רילר שלח נקשן לאוויר וחיכה
לתגובה. פעימה אקוסטית סימנה להם שאפשר להתקרב אל היעד. שניים
עשר שרידי אדם חיכו להם, עטופים בביו משוסע ובברזל קרוע, חייהם
מרוכזים בשלוליות דם מקריות, משופדים ותלויים בגובה של כמה
עשרות מטרים. הגולגלות הנקיות היו מרוכזות בערמה בצד, ליד גזע
עתיק. נחירי הביו הצביעו על שימוש בגז.
רילר התיישב על ערמת הגולגלות וסימן לערוך סריקה. הם הורידו את
השרידים למטה והחלו לנבור בהם, מחטטים ומרחרחים. הנקשן הספיק
עוד לשגר פעימת אזהרה לפני שמטר של קליעים שטף אותם מלמעלה.
מכשיר הלילה הבהב באדום אל תוך העין של הלדין, הוא תפס מחסה
בין הגופות. חלקים מהצוות התמוטטו מסביבו, מתפתלים בין זרנוקים
של דם. לא היה אף אחד על ערמת הגולגלות.
הג'ונגל השתתק לכמה רגעים ארוכים. הלדין הקשיב לדפיקות הלב
שרצו ממנו והלאה, אל תוך האפילה. הוא עמד וחיכה, אף קליע לא
דבק בבשרו. הוא לא התכופף ולא ניסה לתפוש מחסה, הצללים הארוכים
של הגונגל סרקו יחד איתו את העצים מסביבו. לחישה של מבער האירה
את הצמרות שמעליו. שלוש גופות צנחו למטה, ביו ירוק-צהוב שהותך
מהמבער. הם נחתו בדממה מסביב להלדין, חלקם מתים, חלקם חיים
למחצה. הוא עבר ביניהם  ובעזרת להב ארוך וידא שלא יזוזו יותר.
רילר חזר לשבת על ערמת הגולגלות, להבות כתומות מרצדות סביב
גופו, מאירות את הלילה. "ככה זה מתחיל, הלדין, זה אף פעם לא
נגמר", הלדין חיפש את הצל הלוחש של רילר בין העצים. הם חזרו רק
שניהם בסוף הגיחה. הם חזרו אל תוך עיר המחילות, אל אחת המאורות
שהכירו. בחזרה אל האבקה והזיכרונות שהיא מוחקת.

מגע של כף יד הפיל אותו מתוך הזיכרון. הוא שכב מזיע, דבוק לקיר
מאובק. אורות כחלחלים, מנצנצים, שלחו אצבעות ארוכות לתוך
עיניו, מנסים להסתיר את הפנים והעיניים שבהו בו. עיניים של
אשה, נקבה, משהו ששייך לציביליזציה. כף יד כחלחלה ציירה צורות
מיוזעות על כתפו, מקררת ומרגיעה. הילד, הם חזרו עם הילד והילד
היה עדיין חי, נח לו בשלווה בין ידיו המלטפות של רילר. הוא
ניסה להתחיל בשיחה, "במקום הזה. יש לך שם ? כינוי ? מספר ?"
העיניים מצמצו בתגובה, במין ביישנות מזויפת. הלדין הביט על
עצמו מהצד "הילד, למה לעזאזל הוא לקח את הילד ?" האצבעות ריחפו
ועברו מכתפו לבטנו, צפות להן על קווי הצלקות ומלטפות. "את
יודעת, את יכולה להבין. אני גם הייתי פעם חלק ממכם". חיוך נוצר
מתחת לעיניים, חיוך של הזדהות, חיוך של עצב. מגע של גוף חשוף
הציף את חושיו. גם לה היו צלקות - הוא הכיר אותה.

..הבזקים של ציביליזציה..
"אתה לא רגיל למיטה"
"כשאני נמצא פה אני טובע. הזמן פה הופך לבוץ"
"אתם עדיין אנושיים. אתה לפחות"
"להיות אנושי. כדי להיות אנושי צריך לבצע מעשים לא אנושיים"
"אתה יכול להישאר פה"
"אני גם יכול לחתוך לך את הלשון"
"מי זה רילר ?"
"אין לי מושג"
"אתה מדבר אתו כשאתה ישן. צועק עליו כל הזמן"
"אין לו צל"
"למי ?"
"אין לי מושג"
"אתה גם בוכה הרבה. כמו תינוק. אתה צריך קצת להוריד מהמינון של
האבקה"
"אכלת פעם בשר אדם ?"
"אל תשנה נושא"

...פגשתי אותה בפעם הראשונה לפני שבאר הזיכרונות נשטפה, שניה
לפני שלקחו אותי. את רילר כבר לקחו והיילי נסע לעיר הגדולה עם
ההורים. החוף האינסופי נקבר מתחת למטרים של סופה. הסערות
הגדולות מהג'ונגל עברו את ההרים והגיעו עד לחוף. השמיים פלטו
נוזלים ללא הפסקה וללא אבחנה, גשם נקי של מים וגשם כימי שחור.
האוקיינוס התרסק על הצוקים שמעל לחוף האינסופי ואני הקשבתי לו.

"מתי לוקחים אותך ?" היו לה עיניים ענקיות, כחולות, עמוקות.
יכולתי לשקוע בתוכן.
"את לא מכאן."
"לא. אני כאן עם משלחת של סוחרים מהדרום. אנחנו תקועים פה בגלל
הסופה"
"באתם מגואן ?"
"אני לא יודעת. הצטרפתי אליהם באל-טאוג, עיר המחילות, שם אני
חיה"
"איך את יודעת שיקחו אותי ?"
"הם לוקחים את כולם, את כל מי שנולד מכוסה ברקמה השחורה"
"בחודש הבא. הם יבואו בחודש הבא"
"יש לנו עוד קצת זמן. אני ואתה"
היו לה זרועות כחלחלות ורכות והיא החזיקה אותי. האוקיינוס
המשיך להתרסק על הסלעים, גם כשהסערה חזרה לג'ונגל, גם כשהם באו
ולקחו אותי. עוד רסיס מהזיכרון. עוד רסיס שהתפזר...

העיר, אל-טאוג, מבוך של מחילות. זרמים משתלבים של מגיפה, צחנה
אנושית, סוחרי אבקה ואחרים. אחרים כמו הלדין, משוטטים סהרורים,
עיניים אדומות ואישונים מורחבים, ימים ולילות.
יומיים שלמים עברו עד שאיתרו אותו, יומיים ועוד יום לנקות
אותו. הם לא ניסו להיות עדינים אבל הוא ממילא לא שם לב. הם
נתנו לו להקיא ולהפריש במשך שעות ואז כמעט חנקו אותו עם
כימיקלים בטעם של עלים רקובים. הם היו מתוחים ועצבניים, וכשחזר
לעצמו הרגיש גם בנימה של פחד. הם לא ענו לו וגם לא דיברו
ביניהם, הדבר היחיד שקיבל מהם היה זוג מדים דהויים. הוא התנפל
עליהם בבעיטות ואגרופים והכה בהם במשך דקות ארוכות. בסופו של
דבר נכנסו עוד כמה מהם לחדר והרגיעו אותו עם כימי בזרוע. הם
צפו מעליו ומתחתיו והוא צחק.
הוא נלקח לאזור כינוס בפאתי העיר שם הצטרף לתוך המון של מדים
דהויים וקהות חושים. הוא לא ניסה להביט או להכיר ואף זוג
עיניים לא החזיר לו מבט. פנים לבנות וחליפה לבנה של איש בורטו
התייצבו מולו. בדיקה אחרונה, חיפוש אחרון אחרי אבקה. הוא
התייחס להפרעה באדישות, נותן למחוש להחליק על פניו ובמורד
גרונו. הידיים הלבנות שוטטו על פניו במשך דקות ארוכות, קרות
ומנוכרות, שייכות לעולם אחר. הלדין חייך חיוך גדול ורחב, חש
בעצבנות אוחזת באצבעות הקרות והארוכות,  הוא חיכה בסבלנות עד
שיעברו למישהו אחר.    
כנף חבוטה, צבועה בהסוואה ירוקה-שחורה, נחתה בעדינות ליד אוסף
המדים והפרצופים, פותחת את בטנה בפניהם. עוד כנפיים הופיעו
בשמיים מעליהם, נוחתות ביניהן ונפתחות, אוספות בצימאון את
ההמון שמחכה להן. הם נדחסו פנימה באיטיות, ממלאים את החלל
האפור והמחניק. אף אחד לא דיבר, אחווה של שקט מיותר ומעיק.
הלדין הסדיר את נשימותיו ועצם את עיניו, שוקע בנמנום, שהופך
לשינה. חלומות.





רצף 2

הכנף שלפניהם התרסקה לתוך כדור של אש. גל של חום עטף אותם
ושיתק את מבערי הסיפון. הלדין רכב בגל השני לעבר הקן. היה לו
נוח לראות את היעד בתור קן. קן של רמשים אנושיים עשויים מבשר
ועצמות.
הגל הראשון התנפץ על הקן, משאיר באוויר עננים של גז ואש, מפעיל
בדרכו את רוב מלכודות הקן, מפזר רמשים לשלוליות. נחיריו קלטו
ברעב את הריחות מסביבו, הריח החריף והכואב של הגזים, הארומה
השחורה של המבערים, צחנה של ביו ובשר חרוכים והריח של השלווה,
השלווה הנפלאה שבקטל.
הנשימות בעורפו הזכירו לו את דחיסות הבשר שבגל השני, לא נשארו
דמאים או אמצעי הטעייה אחרים להגן עליהם. עיניו ריצדו על הקן
תרות אחרי סימונים של צוותי חוד ששרדו, בוררות מתוך שלל
הסימונים שהבזיקו מולו. רילר רכב בגל הראשון.
הם נזרקו ליד פתח של מחילה, שוקעים עד לברכיהם בבוץ האפור. לא
נשארו מגינים חיים בבוץ להטריד אותם והלדין מיהר בעקבות להביור
החוד אל תוך האדמה. מצמוץ והביו עבר לספקטרום חד-גוונים.
הטראנס נטל את השליטה מהלדין. שלוות האדרנלין ותמריצי הביו
נשאו אותו פנימה עמוק יותר ויותר, מפלחים ומרטשים בדרכם,
מסמנים הוראות באצבעות אדומות. גופות מרוטשות הפכו למגינים
חיים, קירות למחטי רעל, תקרות לעננים של גז, כתמים וזרמים של
אדום ושחור, מערבולות של פנים. לב הקן הפך לשחור וסבוך, מבעיר
ובוער, דוחה בנחישות של ייאוש כל בשר אנושי שמנסה לחדור אליו.
הלדין נכנס לתוך חדר, מטפטף מאחוריו נתיב של דם וצוות. חדר
כדורי, קירות שהם תיקרה וריצפה שהיא קירות. החדר נשם סביבו,
נשימות עמוקות וקצובות. חלקי אדם נערמו בחדר, יוצרים תלכיד
מורכב של איברים ודם, מפיצים צחנה כבדה בגלים. לא נותרו כמעט
אנשים מאחוריו, הוא הקשיב לצעדים וזיהה את השורדים. הטראנס החל
לשקוע והלדין החל לחוש את המקומות המדממים בגופו. הוא המשיך
לדהור בתוך ראשו, רץ ומשסע, חותך ושורף, פנים מבועתות צורחות
מול עיניו, נתלות ונאחזות בו בייאוש.
"דיברנו פעם על צל" הקול החד והשקט הקפיץ את הלדין. "אנחנו
צריכים למצוא זמן, זמן פרטי, בינינו". עיניו עברו על פני החדר
מחפשות את מקור הקול. רילר , ר י ל ר. "תנוח לרגע עם האישונים,
כבר אין פה מי שיסתכל עליך בחזרה". הוא זיהה את מקור הקול,
מתוך ערמת הבשר הקרוע בצבץ ראש הביו הירוק-שחור של רילר, פצע
אדום וגדול כיסה את כל צדו הימני ועין שמאל שלו הייתה חסרה.
להבות כחולות נדלקו וריצדו מתוך שפתיו "זו הפעם האחרונה שלנו
באותו צד. בפעם הבאה תהיה שיחה. שיחה ארוכה ומפורטת ואז נדבר
גם על צל". משהו התנפץ בין רגליו, עשן ירקרק וסמיך. החדר התמלא
בתנועה, בכל זאת נותרו בחיים עוד מגינים. הטראנס עלה מיד
והשתלט בחזרה על הגוף שאיבד. להבים הפכו לחלק מזרוע ורגל,
חותכים ומתחמקים. רילר עלה מתוך הגופות מתפתל ומתחמק, גב אל גב
עם הלדין. הם המשיכו עוד יום וחצי.

...רילר, יש לו גם שם פרטי שכבר לא משנה לאף אחד. הרילר שפגשתי
לפני שהכל התחיל היה ילד גבוה עם שיער מגודל ופרוע ועיניים
מבריקות. פנים נאות ועדינות שאחר כך הפכו לגילופים של אבן. אני
הייתי ילד  רזה וקטן והוא תמיד הרגיש צורך להגן עלי. הייתה בו
פראות משולחת כל רסן, נדיר למצוא פראות כזו אצל ילד בן עשר.
להבה קטנה שתמיד בוערת לו בתוך האישונים. כל הילדים האחרים
תפשו מרחק מאתנו, הם פחדו ממנו. היינו מדברים על הכל אבל תמיד
הוא כיוון את השיחה לדבר אחד. הג'ונגל. בניגוד אלי הוא כבר ידע
שהג'ונגל מחכה לנו, הוא הריח אותו הרבה לפניי. הוא ראה אותו
בכל מקום.
אחר כך הוא הפך לרילר אחר. הלהבה הקטנה שנצצה בעיניו גדלה
והפכה לאש מאכלת. הוא בער כולו בלהבות אדומות ורותחות. הוא הפך
לרילר מוצק וקר, מסה של שרירים ותגובות. הוא הפסיק לדבר, הוא
עדיין היה מקשיב לי אבל השתיקות שלו נתלו בינינו כמו קירות של
אבן. איבדתי אותו בין העצים הצפופים והגשם הסמיך...
הגל השלישי עסק בטיהור ובשיקום. כנפיים חבוטות ופצועות המריאו
ונחתו כשבבטנן מטען אנושי מרוקן ותשוש. אלף ושלוש מאות מגינים
שופדו על מוטות והוצבו מחוץ לקן. הקן עוד המשיך לגבות מס,
מלכודות המשיכו להשתחרר ולקטול והגל השלישי איבד גם אנשים.
הלדין שכב ליד אזור הפינוי, הבוץ האפור דבוק לגבו. השמש הגיעה
למרכז השמיים, כדור אדום ועצום של חום מייבש ומסנוור. לא נתנו
לו לשתות, צינורית של נוזלים חוברה לגרונו במקום, הפצע שנפער
בבטנו הפך למשהו מעומעם וקר. הוא לא ראה את רילר.
אני פוחד להתעורר ולגלות שכבר אין בי שימוש, אין צורך יותר
במעשי זוועה, האימה תהפוך לזיכרון. הבועה הירוקה שבתוכה חייתי
פעם כבר אינה קיימת, העבר נמחק והתפזר. להתעורר ולגלות שהשלווה
נגזלה ממני. לחיות בתוך הרעש הנורא של החיים הנורמלים - למות.
הבשר האנושי הראשון שאכלתי היה כף רגל של מישהו. מישהו שחי
איתי שנה בתוך הג'ונגל.
אני לא מאמין במשפט: היית פעם בין האנושים והם לקחו אותך ושינו
אותך. אין במשפט הזה שום אמת. האמת היחידה היא המציאות והיא
נוזלת מבין האצבעות שנותרו לי.

יש לו הרגל, הרגל דיסקרטי, הרגל ממכר. כבר לא אכפת לו שמישהו
ידע. לפעמים כשהוא ממש עייף או מדוכא הוא מתרומם מתוך עצמו
ומסתכל על עצמו מהצד, בודק שאף אחד לא מנסה לעצור אותו.
יש לו מעין נוכחות, כשהוא נכנס למקום עם אנושים, בדרך כלל
העיניים מופנות מיד כלפי מטה, מחפשות דברים שלא קיימים על
הרצפה. יש לו קול נעים והוא אוהב להסתכל בעיניים שמדברות אתו,
להסתכל ולפלוש. הוא אוהב לשבת ולבהות במשך שעות, להרגיש את
הזמן בקצה הקרנית, להתמקד על משהו ולא לראות כלום.
הוא בקושי אוכל ובקושי ישן, טיפוס מלנכולי למדי. הניצוץ חוזר
לעיניו כשהוא עסוק בהתמכרות הפרטית שלו, ניצוץ שמבעיר את
עיניו, שולח הבזקים של אש לכל כיוון. לפעמים הוא הולך במשך
שעות, לא עושה כלום, רק מביט. הוא אוהב להסתכל על אנשים אחרים,
להקשיב להם, ללמוד את דפוסי ההתנהגות הקטנים שלהם.
את ההרגל הוא כבר מפתח שנים ארוכות, מיישם ומשפר, הוא לומד מן
הניסיון. ההרגל התפתח כשהיה בתוך השחור, אי אפשר היה להימנע
מהאבקה, היא הייתה בכל מקום, סם החיים והמוות. הייתה לו ילדות,
הנחה שסיגל לעצמו עם השנים, לכל אחד יש ילדות לכן גם לו צריכה
להיות. הם לקחו אותו בגיל מסוים, מתי בדיוק הוא אינו מסוגל
לזכור. הוא אוהב לחשוב על הזיכרון שלו כעל משהו שנשבר והתרסק,
התפזר לאלפי רסיסים. בכל רסיס יש תמונה, רגע מחייו, אי אפשר
לחבר את כל הרסיסים, אפשר רק להתבונן בחלק מהם.
אני אוהב לעוף, לעוף בתוך כלום. אני עוצם את העיניים ונותן
לרוח ללטף את הפנים. כשאני עף אני רגוע. כשאני עף אני לא פה.
פעם הסתכלתי על זקן. התבוננתי על הקווים בפניו, על הקמטים של
הסבל, של הכאב, של התשישות. הסתכלתי בעיניו וראיתי רק פחד. היה
לו גם קמט קטן של זיכרונות, מתחת לסנטר. הייתי צריך לשרוף אותו
עם השאר.
לאחר כתם של ילדות מתחילים הרסיסים. ישנם שניים גדולים וכבדים,
הם חותכים ופוצעים, גורמים לדימום שלא יכול ולא רוצה לעצור.
שני רסיסים, החדר השחור והחדר הלבן. החדר השחור בא לפני החדר
הלבן אבל זה לא משנה.
החדר השחור שייך לתקופה שבה השתניתי. חדר שחור ללא טיפה של
אור. צבעו אותנו בשחור, אפילו את השיניים. סתמו לנו את
האוזניים והנחיריים והכניסו אותנו לחדר. נתנו לנו גם להבים,
שיהיה מה לעשות.
החדר הלבן הגיע אחר כך, כשהייתי כבר עמוק בתוך השחור. חדר לבן
עם קירות לבנים ורצפה לבנה ואנשים לבנים. אז עוד חשבתי שהם
אנשים. בחדר השחור למדתי על פחד וחוסר אונים ובחדר הלבן למדתי
על כאב, כל סוג וצורה של כאב. מכל מכשיר, סם ואביזר שיכולים
להפיק כאב, בכל מינון, בכל עוצמה, בכל שיטה.

"אולי תפסיק קצת לדבר ורק תשכב"
"אני לא יכול, אני יכול אבל אני לא"
"הפתעת אותי כשחזרת לפה, חשבתי שתשכח"
"שכחתי"
"אבל בכל זאת באת"
"אני עייף"
"יש לך צלקות חדשות. גם לי"
"את צריכה לעזוב את המקום הזה"
"תישן בשקט"
הלדין התעורר. הפנים ששכבו לצידו היו שלוות ועייפות. עצובות.
הוא צף בתוך זמן של שקט, רגע שבין.

המקום היה מתאים. רכס ארוך ועתיק של סלע מעל לגלים. מגדלור
שנבנה על חורבות של מצודה. הדמות מתקרבת בזהירות, מריחה את
הלילה, סופגת לתוכה את כל הרעשים הקטנים והריחות, מתמזגת עם
החושך. העמלץ ידע שזה המקום, המקום והאנשים אותם 'הוא' מחפש.
'הוא' לא ידע למה. העמלץ בילה את הלילה בציפייה, במין התרגשות
לא ברורה. זמנים ומקומות, פנים וצרחות, הכל עבר במין אדישות,
כדרך אגב. 'הוא' התיישב על סלע וחיכה, לא זז ולא משנה תנוחה.
השמיים הסתכלו עליו ו'הוא' צחק.
העמלץ הביט בהם, פנים זקנות, מקומטות ועמומות, מחפשות משהו
שאבד להן מזמן. 'הוא' כבר לא ניסה לחפש סיבה או מניע, העיקר
שהגיע ומצא אותם, איש ואישה בסוף חייהם. 'הוא' ידע שהם אחראים
למשהו שאסור היה שיקרה, משהו רע. הייתה לו הרגשה, משהו שרוכב
ונדבק מאחור, שהוא מגיע באחור, שכבר אין טעם למצוא אותם. אבל
'הוא' מצא.
העמלץ נכנס דרך הדלת, במין אדישות, באמצע הלילה, 'הוא' לא ניסה
להיות שקט. תיפוף איטי של רגליים זקנות התקרב אליו. הפנים של
הזקן נעצרו במין הבעה קפואה כשהבחין באורח. העמלץ הביט בחזרה
אל הזקן וחייך. חיוך רחב וגדול שחשף את כל מערכת השיניים שלו
לאורכה ולרוחבה. תיפוף נוסף והאשה הצטרפה. להפתעתו הפחד לא עלה
על פניהם והזיעה הקרה שציפה לה לא הופיעה. "הגעת מאוחר" לזקן
היה קול עמוק וצלול, רגוע "ידענו שתגיע אבל חשבנו שתמצא אותנו
יותר מהר". העמלץ התיישב, מביט בשפתיים הבקועות והמקומטות נעות
להן בביטחון מפתיע "חשבנו בהתחלה  שאולי כדי שננסה לדבר אתך
אבל הגענו להחלטה שאין טעם".
העמלץ פרץ בצחוק. הם מעולם לא שמעו צחוק כזה ולשמחתו נחיריו
החלו לקלוט את ריח הפחד, חלש אבל מורגש. 'הוא' המשיך לצחוק
ובתנועת יד אחת הלם בזקנה במרכז גופה, חותך וקורע, מחדיר את
ציפורניו השחורות לתוך גופה. 'הוא' הרגיש גוף זקן ורקוב,
איברים פנימיים שחדלו כבר לפעול.
הזקן התיישב לידו מביט באדישות על אשתו השוקעת בדמה. "זו רק
ההתחלה זקן" החיוך התרחב "רק ההתחלה". הזקן הסיר את מבטו והביט
החוצה דרך החלון אל תוך הלילה. קולו נשאר יציב ורגוע "הוא ימצא
אותך, הוא עקשן. וכשהוא ימצא אותך הכל ייגמר".
הביטחון המלא בקולו של הזקן מחק במהירות את החיוך והחליף אותו
בזעם. העמלץ זינק על הזקן וסגר עליו את פיו, משסע ושובר את
הראש והצוואר. 'הוא' המשיך להשחית את הגופות עד שלא ניתן היה
להבחין שמדובר בשני אנושים. כשיצא עדיין היה לילה.

"יש לך משפחה, בית ?"
"אולי, ההורים מתו במגיפה, הבית אולי עוד קיים, צריך להיות שם
מישהו"
"מתי היית שם בפעם האחרונה ?"
"שמת לב שהשמש פה הרבה יותר חזקה מאשר בפנים"
"אני חושבת שאת ההורים שלי שרפו, הייתי ילדה"
"אני לא יודע אם שרפתי יותר אנשים או שיפדתי יותר אנשים"
"יש שם עדיין מישהו, במקום הישן שלך, איפה שהוא"
"אני חושב שאני יוצא החוצה"

הלדין פסע בשקט בין הרחובות. התקתוק בראשו מזמזם בקצב קבוע
ונסבל. העיר התמלאה באנשים. ההפוגה משכה את כולם בחזרה פנימה,
המחילות והמאורות בלעו לתוכם המונים שטופי זימה, מרחפים להם על
אבקה למיניה השונים, מביטים אחד על השני ולא רואים כלום. ירח
קר ושמיים עגומים כיסו את כיפת העיר מלטפים את הזוהמה שמתחתם.

הלדין ניזכר בחוף, חול וים. הוא שכב פעם על חוף, לפני הכל. הם
קראו לו לפני כמה ימים, דרגה חדשה ומשימה חדשה. נותרו לו עוד
כמה ימים של שוטטות, הוא ניסה להיזכר כמה. "ההפוגה נמשכת אבל
ישנם צרכים וסדרי עדיפויות" על המשפט הזה הם חזרו וחזרו.




רצף 3

כשאתה בפנים השפיות מקבלת משמעות חדשה. היא הופכת למטרד, לעול.
להיות שפוי - להיות מגבלה. אלה שנשארים שפויים לא שורדים,
הג'ונגל טורף אותם. השפיות שמאבדים חוזרת לפעמים, לתקופות
מוגבלות, מכה בחוזקה ודוקרת בכל מקום אפשרי.
הלדין הוביל את הגל הראשון. חמש כנפיים עמוסות צבועות שחור,
נעות בגובה העצים, סוגרות במהירות את המרחק. הוא בחר בקפידה את
חמשת צוותי החוד, מחלק לכל אחד את המוות הפרטי שלו. היילי חיכה
מעבר לאופק עם הגל השני, קבור מתחת לעצים.
בתוך הכנף היה חשוך, אור ירקרק ועמום נצנץ מתא הטייס שובר
במקוטע את החושך של הלילה. הלדין ישב על קצה הסיפון הפתוח
והביט החוצה על הסבך השחור שמתחתיו ועל הירח הכחול שעף לידם.
הוא הבחין בשבירה מסוימת ברציפות של הג'ונגל, תבנית של מבנה
לכלכה את הרצף הצומח. הם התקרבו אל היעד.
הירח האיר את החומה החיצונית והם עברו מעליה ללא כל הפרעה,
בשלווה של נידונים למוות. הם גלשו פנימה ללא כל הקדמה או מסך
של אש, פורקים במהירות לכיוונים שונים, עוטפים את המבנה באנשים
וברזל.
אף אחד לא טרח לקבל את פניהם, הדבר היחיד שמצאו היה גופות. בכל
מקום, בכל תנוחה, מפוזרות להן בתוך המבנה, לכולן אותה הבעת
אימה קפואה על הפנים. עשרות גופות לבנות, לבושות לבן ומכוסות
אדום, פצעים עמוקים ומכוערים מעטרים אותן לאורכן ולרוחבן.
הלדין ניסה להבין, כל מערכות ההגנה של המבנה היו מכוונות פנימה
לאולם המרכזי שלא היה בו כלום, כולן פעלו ונופצו. הצוותים של
היילי עסקו בסריקה חיצונית, עוד גופות התגלו.
הלדין התיישב על סלע, לא נותרו פקודות לחלק. הוא היה אמור לאבד
לפחות שני שליש מהאנשים, כולל הגל השני. הוא למד מרילר לעשות
את החישוב, החישוב הקר של אנשים ומוות. הוראות חדשות זרמו
אליו, צריך לאבטח את המקום ולחכות, נותני הפקודות באים.
שמש דקה ואדומה חלחלה מתחת לחופה הירוקה וגשם קל טפטף מהשמיים
האפורים. כנף שחורה ודקה נחתה בקלילות בין הכלים החבוטים
והעייפים. קבוצת אנשים קיפצה החוצה. הלדין הביט בהם, הדבר
הבולט ביותר היה הניקיון, הם לא לבשו ביו, חליפת מדים שחורה
מעוטרת בכסף ואישון ביו על אחת מהעיניים, ללא טיפת בוץ או דם
קרוש, ללא קרע וללא קימוט, ללא כוויה של אש וללא חריכה של גז.
הוא לא טרח לקום לקראתם, הם גם לא ציפו לכך. כמה מהם ניגשו
לריכוזי הגופות והשאר נעמדו מסביבו. הוא מסר באדישות את הדיווח
והסיט מבטו לאדמה החומה. מטר של שאלות החל לטפטף עליו, מעיק
ומעצבן. הוא ניסה לענות באדישות, להחזיק את השפיות חזק בין
הרקות. היילי קרא לו, מנתק אותו מהשטף. הוא ניגש באיטיות משאיר
אותם מאחור, מתווכחים.
הלדין והיילי פסעו בדממה אל מחוץ למתחם. היילי הוליך אותו
לאורך החומה החיצונית. הם עברו על כמה מצוותי הניקוי, רכונים
עם ציודם על מצבור של גופות, מחפשים ובודקים. היילי נעצר לבסוף
מול פרצה בחומה והצביע על סלע ששכב ליד. כתובת דם נרשמה על
הסלע באותיות גדולות ואדומות.
הלדין הביט בכתובת והמילים הביטו בו. הן טיפסו ופרצו אל תוך
ראשו, מבעירות ושורפות, שולחות גלי הלם לכל עצב שנותר לו.
המילים שחו בין אישוניו, משתקות. הוא הפנה את עיניו אך המילים
המשיכו לרחף מולו, שואבות את השפיות: "הילד נמצא איתי, רילר
כבר לא מחזיק בו. רילר שלי, למרגלות המחט, בקצה המדרגות". ר י
ל ר  ש ל י.

יש לי חלום. חלום שאוהב לחזור. אני עולה במדרגות, עולה ועולה.
המדרגות נמשכות ואני ממשיך לעלות. אני נמצא בבהלה נוראית, אני
מזיע ונושם זיעה, רץ ומטפס, למעלה. משהו עולה מאחורי, הוא רחוק
אבל אני יודע שהוא מתקרב. אני שומע שני הדים לצעדים שלי.
המדרגות נגמרות למרגלות מבנה עצום. מחט שחורה וענקית, עצומה.
היא מכסה את כל השמיים בשחור שלה, מטפסת למעלה אל תוך שמש
צהובה ועננים אפורים. המדרגות נגמרות ומתחילות מחדש, מסתובבות
להן סביב המחט, למעלה. אני ממשיך לרוץ למעלה, בלי אוויר, בלי
טיפת נשימה. אני מביט אחורה ורואה רחוק למטה, בבסיס המחט, שתי
נקודות אדומות. משב רוח קר עולה מהן ורוחץ אותי בפחד חדש, ריח
חדש. הן ממצמצות ואני מתעורר.




רצף 4

"קיבלתי חופשה ארוכה, אני רוצה שתבואי איתי. אני חוזר"
"אתה מדבר ברצינות, נכון ?"
"כן"
"נחזור אל הבית הישן שלך"
"גם, אם נמצא אותו"
"מתי יוצאים ?"
"עכשיו"
"אתה נראה יותר טוב"
"יותר טוב ממה ?"

הלדין השיג להם שני מקומות בכנף שיצאה צפונה, הם נדחסו עם עוד
המון של לוחמים וסתם אנושים, שבוע של טיסה. ביום השישי הם עברו
את ההרים ועזבו את הג'ונגל. הירוק שהוא שחור נגמר פתאום והשמש
יכלה לנגוע באדמה החשופה. הם עברו מעל שדות ירוקים ובתים קטנים
וחומים, מעל נחלים דקים וגשרי אבן עתיקים, רשת אפורה של דרכים
עמוסות.
הכנף נחתה בפאתי עיר. עיר אמיתית, עיר הבירה של אבידוס, לא
ערמת המחילות והסמים שממנה באו, עיר עם בניינים עתיקים וגבוהים
שעוברים את העננים ונוגעים בתחתית השמיים. מרפסות וחלונות
מזכוכית צבעונית, מדרכות ושדירות, אורות בלילה.
ירדו לה דמעות מהעיניים, מפלים קטנים של כאב שריצדו בשדה
הראייה של הלדין. הם ישבו על מרפסת גבוהה ברחוב צדדי, בתוך
גינה של פרחים צהובים. הוא אהב לשבת קרוב אליה ולהרגיש את
הנשימות הקטנות, ללטף, לחבק. היא כרגיל נרדמה, הלדין עוד לא
פגש מישהו שישן יותר ממנה, בכל רגע, בכל מצב, העיניים נסגרות.
הוא הרגיש מעין שלווה, מין רגיעה ששנים לא הרגיש, שקט. שמש
אחרונה של ערב נמרחה מעליו. הדמעות שלה שחו מסביבו והוא טבע
בין עלי כותרת צהובים.
הם יצאו למחרת צפונה, מצטרפים לשיירה של סוחרים. טור ארוך
ועמוס של קרונות ענק נגררים על ידי ביומכונות ישנות וחורקות.
קומץ סוחרים עייפים מכוסים במשי ופרווה מלווים בהמון של עובדים
ושומרים. הטור הזדחל באיטיות, מתרחק בעייפות מהעיר, מטפס
צפונה, נעצר מדי פעם להפיח חיים בביומכונה שנעצרה ועיכבה את
הטור. הם נכנסו לאחד הקרונות, מצטופפים בין עשרות ארגזים
ותיבות. הלדין פתח את אחת התיבות והוציא ממנה שמיכה מפרווה
וכמה כריות. אף אחד לא הפריע להם, הרחש המונוטוני של הקרון
המהם מסביבם, מחבר את הלילה עם היום, את הקילומטר הבא עם הדרך
שמאחוריהם.
"איפה אנחנו ?"
"אנחנו מתקרבים לקצה הצפוני של אבידוס. מחר ניכנס לאזור של
גבעות ואחר כך הצוקים והחוף והאוקיאנוס. עכשיו סוף החורף. את
זוכרת את הסערות שיש כאן,  כשהגעת לכאן בפעם הראשונה"
"קר כאן"
"יהיה עוד יותר קר כשנתחיל לטפס. השיירה הזאת תזוז בקצב של
סנטימטר ביום בעליות. אנחנו נמשיך מכאן ברגל"
"אתה יודע איך להמשיך מכאן ?"
"לא כל כך"
"כשנגיע למקום מיושב תן לי לשאול את השאלות, הפרצוף שלך לא
ידידותי במיוחד, יותר מדי קמטים של סם. אנחנו לא צריכים למשוך
תשומת לב מיותרת"
"עוד מעט ירד פה גשם. גשם אחר, גשם קר"
הלדין נע בעקבות חוש, זיכרון עמום של מקום, בועה. הם נפרדו
מהשיירה לאחר כמה ימים, פונים לעבר אזור של גבעות ירוקות ובתים
קטנים. הלדין ניסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הרגיש
קור, גשם קר. הם הגיעו בלילה ומצאו חדר קטן להשכרה, ארבעה
קירות ומיטה.
מתוך החושך: "רואים שאתה לא רגיל לקור"
"אני גם לא רגיל לשמיכה ומזרון"
"כל כך שקט פה"
"אני לא אוהב שקט. יש לו נטייה לשקם זיכרונות"
"בררתי כמה עניינים, אני חושבת שמצאתי את הבית שלך", אל תוך
החושך.

הלדין התעורר בצוהריים, שמש חיוורת הביטה עליו דרך החלון. הוא
העיר אותה בעדינות והם התלבשו באיטיות, מתוך טשטוש. כשיצאו
החוצה קיבל אותם גשם קל, טיפות קלות ודוקרות של מים קרים,
מעבירות צמרמורת לאורך כל גופו. הפעם הוא פסע באיטיות כשהיא
מובילה אותו, מחזיקה בעדינות את ידו.
הם יצאו מתוך ריכוז הבתים הקטנים והמשיכו לכיוון האוקיאנוס,
לכיוון רכס אפור ועתיק. הם טיפסו באיטיות במעלה התלול על שביל
קטן ומרוצף אבנים. הלדין הביט בסלע סביבו, עשב פרחים ושיחים,
בצבצו מכל צד, מכל חריץ. כשהגיעו לסוף השביל היא נעצרה "אני
רוצה שתמשיך מכאן לבד. אני אשב פה ואחכה".
הלדין המשיך לעלות, פסגת הרכס הייתה קטנה ושטוחה. מגדלור עתיק
מכוסה בצמח ירוק, בנוי על חורבות עמוקות של מצודה, גינה קטנה
ליד ושני קברים. לא הייתה שום כתובת על הקברים, על שלט עץ קטן
מעל לדלת המגדלור היה חרוט משפט "במקום שבו השלווה שוכנת לא
יבואו צלילים של זדון". הוא נכנס בשקט פנימה. הסערות מהים
פיזרו רעמים מסביבו, מסרים של זעם מהמעמקים. בתוך המגדלור נערם
שקט רווי. צבעים עמוקים של רשע לקחו את הגוונים מעיניו. הוא
טיפס במדרגות.
כשירד בחזרה הוא כבר הספיק להירגע, הדופק ירד לסביר והצבע חזר
לעיניו. הוא לא סיפר לה שהקברים היו טריים, הוא לא סיפר לה
שהמקום היה נקי ללא טיפה של אבק והוא גם לא סיפר לה על הפתק
הקטן שמצא, הפתק הקטן והנורא שנשא את המילים: "הם כולם שלי.
רילר. הילד. וגם אתה, מתחת לצל של המחט כולם מחכים לך",  מ ח כ
י ם  ל ך.

היא חיבקה אותו בעדינות כשחזר. הם ירדו באיטיות למטה, חזרה
לחדר. הם נשארו בחדר עוד כמה ימים, שוהים בשקט בצילה של
השלווה. כשנמאס הם חזרו לעיר, אל תוך חדר אחר, אל תוך שלווה
אחרת.
כשחזרתי אל הבועה רציתי להיות בטוח. הייתה לי תחושה אבל הייתי
צריך אישור. היו שני קברים ליד, ללא מצבה או סימן מזהה. אחרי
שעברתי בבית וחיפשתי, חזרתי לקברים. חפרתי עם שתי ידיי בתוך
האדמה, בתוך עברי. את מי ששכב בפנים כבר לא יכולתי לזהות, אבל
את הפתק מצאתי. אחת הלסתות החזיקה בו, מחכה שאקח אותו ממנה.
רציתי לחזור לשחור, פנימה אל תוך ההרס, לעזוב את השלווה
הנוראית ולא לראות ולא להיות יותר בבועה. רציתי לעוף.
העיר בלעה אותם באיטיות, נותנת להם לספוג כל רחוב, כל בית, כל
אתר. היא רצתה להיות בכל מקום והלדין רק ניסה להתרגל לשקט. היא
הוליכה אותו כמו שיכור לתוך אולמות נוצצים, בארים אפלוליים,
רחובות ירוקים, הוא בקושי שם לב.

"אני אוהבת להסתכל על העיניים שלך, הן מיוחדות"
"הן לא שלי"
"אפשר לטבוע בתוכן, בתוך הרשת הכחולה, בתוך הרקע השחור"
"אמרתי לך, הן לא שלי"
"הן שלך עכשיו זה מה שיש לך"
"הייתי מעדיף להישאר בלי. בלי עיניים, בלי ידיים ובלי רגליים"
"זה בטח כאב"
"זה עדיין כואב"

הם פגשו את הנכה באחת המאורות שמצאו בעיר. חור מעוקל ומפותל
בתוך רחוב צדדי, קירות צבועים בשחור, תאורה אדומה ומעומעמת
ומוזיקה מלנכולית. הנכה ישב באחת הפינות מכונס בתוך עצמו, צמוד
לקיר שחור. היה לו גוף חסון ומצולק והיו חסרות לו הגפיים, ללא
ידיים וללא ידיים, רק גוף צוואר וראש. התקן ביומכני היה מחובר
לאחת מכתפיו מחזיק בקביעות כוס משקה וסם. הפנים היו החלק הנורא
מכל, פנים צעירות ויפות ללא צלקת או סימן, פנים של ילד קטן.
הלדין הביט בו מהופנט במשך שעות, לנכה לא היה איכפת. הוא חיכה
שתירדם, תשקע בשינה שלווה, הוא המשיך ללטף אותה ואז ניגש לנכה.
לנכה היו עיניים ירוקות בהירות, עמוקות ושקטות. הוא הביט
בהלדין וחייך חיוך של שלווה. תחושה של בחילה טיפסה להלדין
מהרגליים לראש, לא היו לנכה שיניים, גם לא הייתה לו לשון. הוא
דיבר דרך התקן נוסף שחובר בצורה רשלנית לצווארו, צינוריות דקות
כמו שיער הקיפו את הצוואר יוצאות ונכנסות אל תוך העור. הלדין
הזמין להם משקה, סגול וירקרק עם טעם של גשם וסם. הנכה רוקן את
המשקה בלגימה אחת ומצמץ הלדין שתה את שלו ואחר כך עוד שלושה.
"יש לך תקתוק בראש. אני יכול לשמוע אותו" ההתקן העניק לו קול
מתכתי, חסר רגש ועוצמה. "אני שמעתי אותו ברגע שנכנסת לכאן"
הלדין ניסה לעצום את העיניים ולהקשיב, "זה בסדר, אני מתאר
לעצמי שכבר ראית דברים יותר גרועים. אתה בא מהדרום, מהג'ונגל.
קשה לך בשקט הזה". הלדין הזמין עוד משקה, הפעם משהו חזק יותר.

הנכה המשיך "פעם כשעוד היו לי ידיים ורגליים, הסתובבתי בדרום,
בתוך הקטל. אני זוכר שפגשתי קבוצה של אנשים כמוך. הם היו ארבעה
או חמישה, עייפים ותשושים, מצולקים ומדממים. לכל אחד מהם הייתה
שרשרת על הצוואר, גיד של רגל אנושית ועליו שזורות לשונות
ולסתות, אנושיות ודמויות אנוש.
הם הובילו מטען אנושי, שבויים. הם התווכחו אם לשרוף אותם או
לשפד אותם על מוטות. בסוף הם החליטו שהשבויים יערכו הצבעה כיצד
הם רוצים למות. היו שישה שבויים וההצבעה הסתיימה בשוויון. הם
צחקו ללא הפסקה במשך שעה ואז שחטו את אחד השבויים כדי שיהיה
מספר אי-זוגי".
הנכה עצר את שטף הדיבור והביט בהלדין "יש בך משהו שונה". הלדין
הרגיש יד על כתפו, ליטוף. הנכה הביט בהם וניסה לחייך, "הם
סיפרו לי סיפור, הם סיפרו על מקום בג'ונגל שבו האדמה קשה כמו
אבן קרה, מקום מפגש עתיק ומרושע שאנושים קטנים ועלובים מעדיפים
להתרחק ממנו. הם הגיעו למקום הזה בטעות והעצים צרחו עליהם. הם
אמרו לי שאם נשארים במקום הזה לילה שלם אפשר לראות חלומות
אחרים, סיוטים ותשוקות של לבבות אנושיים. אפשר לשמוע את
הפעימות דוהרות בין העצים. אפשר למצוא את מה שמחפשים".  
לפני שיצאו הוא חזר לנכה, השאלה הייתה הכרחית והנכה ענה לו
באיטיות "כן, הוא היה כאן, הוא שאל שאלות והמשיך. לא, הוא לא
נתן לי להביט בו".

"מה שאלת אותו ?"
"מתי ?"
"כשיצאנו, אל תתחמק. הפנים שלך שקעו פנימה כשיצאנו"
"אני לא רוצה לדבר על זה"
"אנחנו חוזרים לחדר ?"
"כן"

התקרה הייתה כתם שחור שתלוי מעליו, מכסה ומסתיר. משקל נעים של
גוף ישן נשען עליו וזרוע כחלחלה נחה על צווארו. העיניים ניסו
לחדור את הכתם, ליצור תבנית מסוימת מעליו, לתמרן את כל השחור.

הוא לא רצה להירדם, לא לשקוע  בחלומות, בזיכרונות, במחשבות על
ועל למה. התקתוק בראש לחש בשקט, מפתה ומזמין, מחכה שייפול
וייטרף, מחכה שיירדם. הוא קם בזהירות, מתרומם כמו מת מהמיטה,
יוצא בדממה מהחדר. במסדרון הייתה תלויה מראה, הוא עמד כל הלילה
והביט על עצמו.
הזמן הוא נוזל, הוא שואף לנוע ממקום למקום, נוגע בכל פרט
בדרכו. אני מסתכל על עצמי ומחפש, מחפש דברים שכבר אינם. דברים
קטנים, שוליים, תווים אנושיים. מחצית מהפנים שהיו לי, הצד
השמאלי, מכוסה בקעקוע. סמלים לא אנושיים על תווי פנים, חתוכים
אל תוך העור, ממולאים בשחור וירוק.
יש לי גוף אנושי, כבר כמעט שכחתי איך הוא נראה. חייתי שנתיים
רצופות בתוך הביו, החליפה שנושמת, העור והשרירים שנתנו לי.
כשהורידו אותו ממני בפעם הראשונה, הכניסו אותי לחדר הלבן. כל
הגוף מכוסה בסימנים, נקודות חיבור של הביו, השתלות וסתם צלקות.
גם העיניים שלי אינן שלי. אני רואה דרך משהו אחר והוא רואה
דרכי.

...הלדין. לא השתניתי הרבה מאז שהייתי ילד. ילד נמוך ורזה,
שנשאר רזה גם אחרי ההכשרה וגם אחרי שהתקבל לג'ונגל. פנים
עצובות עם עיניים גדולות ושפתיים מלאות, תווי פנים מצוירים
במכחול דק.
הייתי ילד בודד, כל שאר הילדים התרחקו ממני ואני לא ניסיתי
להתקרב, הם פחדו ממני ואני תיעבתי אותם. הם היו תמיד משחקים
ברחוב בחבורות גדולות וכשהייתי יוצא הם היו עוצרים ומביטים בי
עם עיניים צרות ומלאות בחילה. הייתי עובר ביניהם וממשיך הלאה,
כמה שיותר רחוק. רילר היה הראשון שהצליח להתקרב אליי, עם השיער
המצחיק שלו והעיניים המבריקות. אחר כך היילי הגיע והמעגל נסגר.
היינו שלושתנו ביחד עד שהג'ונגל בא ולקח...

אני עומד ומסביבי אנשים, הם נוזלים מתחתי ואני מחייך. יש מין
רעש ברקע, מדגדג בתוך השמיעה. אני מנסה לנשום, מנסה לבכות.
פרצופים והבעות מבעבעים מולי, רצף של משפטים וצעקות, קולות של
חיים. אני הופך לרצף של כעס, ריכוז של עצבים מעורערים, רעש
רקע. אני רוצה להישבר, להתרסק, להתפזר על שטח עצום, לפלוט חום.
אני הולך ברחוב, פוסע באיטיות על אנשים אחרים, טובע בתוך
נשימות ונשיפות. יש מסביבי לילה, לילה ואורות צהובים, אוקיאנוס
של משפטים ומילים, אני שוחה בהיסטריה. הם עוקבים אחרי, נוהמים
ומייללים, צורות וגדלים, רודפים אחרי לכל חור, לכל צל. רעמים
וגשם חם מרגיעים אותי, התקתוק בראש משתלט ומדכא את הרעש מסביב.
החום עוטף אותי באדום, אני עוצר ומתיישב, קורס אל פינה של
בניינים ורחובות. שוב ושוב אני מחפש אותו, בכל מקום, בכל
תקופה, בכל אשה. אני לא יודע מה אעשה כשאמצא אותו.

"אני לא יכולה לבקש ממך להישאר"
"קר לי"
"אני רק מבקשת שתחזור"
"למה ?"
"אני אשאר פה. בעיר הזאת"
"שמת לב כמה מעט ילדים יש פה"
"המגיפה אוהבת אותם"
"המגיפה כבר שבעה"
"כבר לא קר"
חזרתי אל השחור, אל תוך השקט.

..."תפסיק להסתכל עליי ככה"
"אני בסך הכל מסתכל. זה רק שתי העיניים שלי"
"יש בהן משהו מוזר. כמו שני בורות חומים וחשוכים. אני לא
מצליחה לראות דרכן. אתה תמיד מדבר על העיניים שלי, איך אתה
טובע בתוכן"
"הם ייקחו לי אותן"
"אני לא מבינה"
"הם לוקחים את העיניים. הם לוקחים את העיניים ושמים במקומן
משהו אחר"
"אל תלך. אל תיתן להם לקחת אותך"
"הם שמים משהו אחר ואז אי אפשר לבכות יותר. אי אפשר"
האוקיאנוס המשיך לסעור, לשבור ולרמוס את החוף שמתחתיי, את
הרצונות האבודים שלי...




רצף 5

"אנו חיים בעידן מורכב של תמימות. חוסר שפיות ומעשי זוועה
שיטתיים מובילים אותנו בנתיב המתפתל של ההישרדות. אלו ששורדים
מגדירים מחדש מהי שפיות, מהי זוועה. קחו למשל את הדרך שבה אנו
מכשירים את הזרוע הלוחמת. דרך עם כרונולוגיה שידועה לכולכם.
התערבות ביוגנטית בבן הראשון של כל משפחה. הוא נולד כשבעור כבר
מוטבע תוסף גבישי. מעניין לציין שאנחנו בחרנו בצבע השחור,
באלגול בחרו באפור. בגיל 15 הוא מתחיל הכשרה של חמש שנים.
ההכשרה מתחילה בהשתלה של עיניים משופרות ומסתיימת בהתנייה
פסיכוהיפנוטית עמוקה. בגיל 20 הוא הופך לחלק מאתנו. אנחנו
משתילים בהם פגם מולד- הם לא אמורים לסרב"  
[ אלטיו סטילטו, גנארד, תדריך לפני גואן ].

העמלץ עמד עטוף בברדס כבד, מאחוריו רילר, תלוי מהתקרה בתוך
כלוב של ברזל, מוקף בשומרים חמושים.  יחידת פשיטה מאלגול לכדה
אותו באזור הגבול, הם לא ידעו שהוא רצה ליפול בידיהם. מולו,
מאחורי שורה של אינקוויזיטורים, על כס שיש עצום ובוהק מגולף
ומעוטר בסמלים של אמונה וכעס, ישב הארכשארד, שליטה של אלגול,
האיש החזק ביותר באלגול ובעולם המוכר, יד ימינם של השמיים.
גופו של הארכשארד היה שונה, גבוה ורזה, מבנה גוף אנדרוגני עם
עור כחלחל וחליפה צהובה. הפנים גם התרחקו מתווים אנושיים,
העיניים היו ענקיות ומלוכסנות, האף זעיר ומנוון והפה קטן וצר.
לא היו לו גבות ולא שיער על הראש. קעקוע מוזהב על מצחו סימן את
מעמדו. מסביבו עמדו וכרעו כנופיה של עוזרים ויועצים כפופים
וכחושים לבושים בעור אפור ומשי צהוב. פנים חיוורות וצהבהבות עם
אף ארוך ומחודד ושפתיים צרות ומעוקמות. העיניים שלהם עקבו בפחד
מאחורי הכס ומשפתיהם הזדחלו לחישות עמומות ודברי זדון בשפה תת
קולית.
קולו של הארכשארד נשמע כמו זמזום, כמו חרק, "אני שמח שבחרת
לבוא לכאן ולא אליהם" מבטו פנה לעבר הכלוב ומי שבתוכו ,"הבורטו
כבר הגישו לי מחאה רשמית אבל התעלמתי מהם. אנחנו לכדנו אותו
ולא ניתן אותו לבורטו או לאף אחד אחר". העמלץ הביט בארכשארד
וחייך מתחת לברדס, רילר סימן לו מידע, לשומרים יש רק נשק קר,
להבים ורעל. העמלץ הריח פחד מסביבו, פחד ושנאה. העדר שמסביב
לארכשארד הגביר את לחישותיו ותחינותיו. הארכשארד ענה להם
בלחישות ארסיות משלו והם השתתקו. "הבורטו גם מסרו לי על אתר
מסויים ששייך להם ואשר יש לו קשר אליך. הם לא נידבו הרבה פרטים
אבל יש לי אוזניים גם ביניהם. הם ישמחו לדעת שאתה כאן איתי".
הארכשארד המשיך לדבר, לרמוז ולאיים, אבל העמלץ כבר לא הקשיב,
עיניו נסגרו והביטו פנימה. החדר הפך לשחור, קירות שרופים
מכוסים באפר, ריח חריף של בשר שרוף וברזל מותך. שרידיו
המרוסקים של הארכשארד מפוזרים סביבו, אורות ירוקים מרחפים
מעליו וקולות של גסיסה מאחוריו. רילר יושב לידו ולהבות אדומות
וקטנות מעטרות את ראשו, קולו מהדהד בכל החדר, "אלגול שלך,
עכשיו נשאר רק להתחיל להזיז דברים".
העמלץ פתח את עיניו, רילר עדיין מעליו, בתוך הכלוב. ידיו
התרוממו והפשילו את הברדס אחורה, הארכשארד השתתק מיד ודממה
עטפה את החדר. כנופיית הזוחלים האנושית נסוגה אל מאחורי כס
השיש. החיוך הרחב שלו עלה על פניו, 'הוא' התקרב מספר צעדים
ולחש "אתה שלי עכשיו".
אחר כך 'הוא' ורילר נכנסו לחדר העגול. בקצה החדר ניצב כס ברזל
שחור וצר, מעוטר בזיזים וקרסים. הקירות האירו מסביבם בכחול
זרחני והרצפה הייתה ריקה. העמלץ הביט ברילר וחייך "זה החדר וזה
המקום. מישהו אחר ישב פה פעם ואחרי שעזב החדר הזה נשאר ריק. אף
ארכשארד לא העיז להיכנס לכאן. עכשיו אני כאן ואלגול שלי. וכמו
שאמרת מקודם, עכשיו נשאר רק להתחיל להזיז דברים".

הלדין חזר אל תוך סופה. שכבה עבה של אפור בלעה את השמיים ושפכה
למטה מפלים של נוזל אפור ומצחין. זרועות ארוכות של ברקים ליטפו
את התל האנושי גוררות אחריהן רעמים שנבלעים בשריקה האדישה של
הרוח. הטייס של הכנף נאבק במשך שעות עד שהצליח להתרסק בשלום אל
תוך התל, מצודת בטא-דרקוניס בשמה העתיק.
הדבר הראשון שעשה היה ללבוש את הביו. התחושה המוכרת של שרירי
וחושי הביו חזרה אליו, הריחות והקולות, העקצוץ הנעים שמלווה את
השרירים המוגברים. הוא פסע באיטיות במסדרונות ארוכים
וקלסטרופוביים, בתוך זרם של אנשים ומדים, נשק ופקודות. התל היה
מונומנט עצום של אבן אפורה וברזל נעוצים בתוך הג'ונגל, כמה
מאות מטרים לגובה וקילומטר לתוך האדמה. צריחים דקים ומשוננים
ומדפי נחיתה קישטו את קירות התל בצפיפות חסרת סדר. עשרות
מסדרונות סגולים ואולמות כחולים, האנגרים אפורים וחדרים
שחורים. התל היה ביתם של הארורים, מקום ללא רגשות, קבר של
אנושים חיים. טכנולוגית בורטו, מתוחזקת עצמאית, הפעילה את
המקום, שריד לתקופה אבודה של עוצמה. הלדין הרגיש שהוא עובר
בתוך גוף חי ונושם. גלים של רעב עברו בתוכו, תיאבון שקשור לבשר
אנושי.
הוא הלך לבקר את סטילטו. סטילטו היה אחד מאלו שאי אפשר לשקם,
הוא נפגע בצורה כל כך קשה שהשיקום רק עזר לו לשמור על קיום
מסוים. סטילטו היה המפקד של הלדין לפני כחמש שנים, במצור על
גואן.
הלדין ירד בתוך מעלית נושמת, עמוק אל תוך התל, לאגף של חסרי
התקווה. הם שמו את סטילטו בתא סגור, לטענתם הוא איבד גם את
שפיותו. אף אחד לא קיבל את פניו כשהגיח דרך הדלת החיה של
המעלית, הוא יצא דרך פה אפור למסדרון ירקרק. בקצה המסדרון היתה
דלת כפולה, הוא נכנס דרכה. לקח לו זמן עד שמצא את התא של
סטילטו, הגדילו את המקום מאז שביקר בפעם האחרונה והזכרון שלו
לא עזר לו.
סטילטו ישב במרכז חדר חשוך על הרצפה. שריד עלוב לאנושות שהייתה
לו, רגליים דקות ואפורות, השתלות לא מוצלחות. צינורות שקופים,
מלאים בנוזלים לבנים וצהובים היו מחוברים לבטנו וצווארו. פניו
היו אדומים ומקולפים, מקומטים ומצולקים. החדר היה מלא בצואה
ושתן וצחנה של אדם גוסס. הלדין נזכר בנכה שפגש בעיר. הוא נכנס
בשקט והתיישב.

הקול העמוק והאיטי היה השריד האחרון של האדם שחלק את החדר עם
החושך והסרחון.
"עברה שנה מאז שביקרת אותי. הציפורים לא עוזבות אותי"
"אני לא יכול להעריך אותו. את הזמן. הוא פשוט עובר"
"היילי היה פה לפני חודש. עשרים ותשעה יום ושלוש שעות וארבע
דקות ועשרים שניות. הוא נכנס וכל הציפורים השתתקו. הוא הלך"
"היילי נעלם. השחור בלע אותו"
"הוא אמר שתבוא. אתה נראה טוב, לשם שינוי. אני חושב שאני אבקש
כלובים"
"יש שמועות על מהומה במזרח. לא רצו להגיד לי כלום"
"משעמם למשוגעים מאלגול. גם לי. היא מחכה לך"
"אני יודע"
"אתה שומע אותם, הם מעלינו. קירחים ומסריחים, הם מריחים נבלות
מקילומטרים"
"כבר אין יותר נשרים, יש רק אחד מפוחלץ בחדר של רילר"
"הם נעלו את החדר שלו"
"אני אבקש שיתנו לך לצאת החוצה"
"אין לי סיבה לצאת, אני מעדיף את גן העדן הפרטי שלי"
"יש לי קצת אבקה"
"שמור אותה לעצמך, זה כבר לא משפיע עלי"
"אני עייף"
"אני זוכר אותך בגואן, כשהוצאנו אותך מתחת לערמה של עשרות
גופות, גם אז היית עייף. אני סחבתי אותך ורילר החזיק את הרגל
הקטועה. כשעוד הייתי שלם"
הלדין קם והתקרב אל הפנים ההרוסות, השיחה הפכה ללחישות, מהדהדת
בין קירות החדר החשוך.
"אני יודע למה באת הלדין, חיפשתי את מה שבקשת ממני"
"אני חייב לדעת"
"המידע נמצא אצל איש זקן, פגשת כבר פעם אחד כזה. הם שומרים על
הידע שלהם בקנאות. יש מקום בגואן שבו אוגרים זיכרונות,
אוקיאנוס של שרידים. היית איתי שם כשכבשנו את העיר הארורה הזו,
המוזיאון של גואן. יש שם רמזים שיעזרו לך"
"המחט, היא קיימת ?"
"אני חושב שכן"
"ספר לי על הזקן"
"הוא מצא אותנו בבירה. הוא בא מרצונו ודיבר עם האנשים שלי. הוא
לא הסכים להרחיב מעבר למידע על גואן. גם בחקירה לא השגנו דבר,
שחררנו אותו"
"אני הולך לגואן"
"אני יודע. אני נשאר בחדר הזה, בחושך הזה אני רואה רק את הצל
המעוות שלי, אני שומע את כולם, את הנשימות הקצרות שלהם, את
הרעבתנות המנופחת, את הבקשות הקטנות והמרושעות, אני לא יכול
לעשות כלום"

הלדין יצא, מבט אחרון והחדר עם סטילטו היה מאחוריו, הוא החליט
שלא יחזור לשם. הוא נכנס לחדר אחר, החדר שלו. לא היה כלום
בחדר, מיטה, ארון ותמונה. תמונה שהיילי צייר, זיכרון דומם, גם
בתמונה לא היה לרילר צל.
הסתכלתי על התמונה, היילי צייר אותי ואת רילר, שתי דמויות
ירוקות, מחייכות, רקע של עיר ושמיים. שכבתי על המיטה, חלמתי.
המשכתי לטפס במעלה המחט, ריצה מבוהלת במדרגות שמתפתלות
וממשיכות. הגעתי לדלת, דלת עגולה וחומה, נעוצה בתוך השחור של
המחט. נכנסתי דרך הדלת, שובר אותה בבהלה לאלפי רסיסים, נכנסתי
אל חדר. חדר מלא בבקבוקי זכוכית, מכל גודל וצורה, מכל צבע
וגוון. נעמדתי במרכז החדר והקשבתי. הקשבתי לזוג הצעדים הנוסף,
עולה באיטיות במעלה המדרגות, עולה ועולה ונעצר לבסוף מול הדלת.
ניסיתי לפתוח את העיניים והתעוררתי. מולי זוג פרצופים, הפנים
המוכרות שלי ופניו של רילר, מביטים בי בחצי חיוך מוזר, מלטפים
את העייפות שבי. יש ימים שאני יושב ומחכה שמשהו ייפול עלי,
משהו כבד וגדול. אני יושב ומחכה.

התופת חזרה לשגרה והלדין התעורר אל תוך מהומה. הוא ישן למעלה
מעשרים שעות ואז העירו אותו. קצין זוטר הוביל אותו אל תוך אולם
כחול מלא באנושים לבושים מדים שחורים. רצפת החדר הייתה למעשה
מפה, מפה של העולם המוכר, מכוסה ברגליים ופיות מדברים. הוא
ניסה להקשיב אבל הצליח לקלוט רק רחש. רעש של עשרות פיות מדברים
בבת אחת, רעש של מבוכה. הגבול הארוך בער לאורכו ולרוחבו, השקט
ששרר הפך לצלילים של הרג. סטילטו קרא להם משוגעים אבל רק
יעילות אכזרית עלתה מפעולותיהם. כל המערך של אלגול שחיכה בדממה
במזרח כיסה כעת את איזור הגבול, חודר בזרועות ארוכות ומתפצלות
פנימה.
התל החל להתרוקן במהירות מאנשים ופקודות. המלחמה הגדולה
האחרונה הייתה לפני חמש שנים. הם החליטו לשלוח אותו לגואן, אחד
מהמאמצים העיקריים היה מופנה אל העיר שכבר היה בה לפני חמש
שנים. הוא לא היה מופתע מהבחירה בגואן, לסטילטו עוד היו כמה
חוטים שאפשר למשוך. הלדין עלה על כנף משוריינת עמוסה בלוחמים
וציוד והוביל נחיל של תגבורת לעבר גואן. הם התרוממו באיטיות אל
תוך שמיים אטומים, חזרה לשחור.
ברגע שהתעוררתי, הרגשתי את התקתוק. הוא חזר בעוצמה חדשה ולא
מוכרת, מצליף באכזריות ברקות, מאיים לרסק את הראש. הרחתי את
האוויר, שמעתי את הלחישות של המתים. הם משתמשים בגזים חדשים
ומחלות ישנות, הם רעבים. רילר עומד ברקע ומחכה לי, הוא בוער
וצוחק, מחזיק בידיו את הילד, הוא עומד תחת צל גדול ושחור של
מישהו אחר. אני מנסה להביט במקור הצל ורואה רק זוג עיניים
אדומות בוהקות.    א נ י   א ש א ר   פ ה,   ב ע י ר   ה ז א
ת. רציתי לחזור אליה, רציתי לגסוס באיטיות ובכאבים. אני חוזר
לשלווה של ההרג, נזכרתי במגע של יד, בליטוף, בגוף אחר.



רצף 6

חיבוק של אש וברזל סגר על גואן מכל צד, לוכד בתוכו שנאה
וטירוף. מסה מאורגנת של לוחמים וביומכונות הטילה מצור על העיר
במכתש, מנתקת אותה מעזרה אפשרית, מנסה לבלוע אותה לתוכה. מחטים
של כחול וצהוב וענני גז ואש הקיפו את העיר, עשרות שטחי קטל.
הגונגל סביב בער ועננים שחורים ורעילים רדפו אחרי השמש העלובה.
הלדין הקריב את שרידי התגבורת סביבו והצליח לנחות בגואן עם
הכנף הגוססת שלו.
הוא נחת בפאתי העיר בתוך קרב. הכנף נחבטה במנחת, היא איבדה את
היכולת לקפל את הכנפיים. מטח של קליעים ואש מבערים קיבל את
פניהם כשיצאו, הופך את הכנף לעיסה שחורה ובוערת. הלדין פרס את
הלוחמים סביבו והביט אל מקור האש. הג'ונגל שמולו הקיא לוחמים,
הוא זיהה את המגינים, עומדים גב אל גב, מוקפים בחליפות ביו
צהובות ירוקות. תגבורות זרמו מכל צד, מגדילות את שטח ההרג.
סכינים ומחטים, להבים ומבערים, גופות מתפתלים ותוקפים, צקצוקים
של פקודות תת-קוליות וסימוני אצבעות, מכל צד, מכל כיוון, טבח.

הלדין איתר קצין וזיהה את עצמו, הוא כבר שלח את הלוחמים שלו
לתוך הקרב. "אנחנו שולטים במצב" סימנו אצבעות הקצין "הם
משתמשים ביחידות הלם לבושות בביו שלנו". הלדין ניסה לברר עוד
פרטים אבל הקצין כבר נכנס פנימה, סילון של אש לבנה מסיים את
חייו. ענן של גז ירוק כיסה את האזור, צורב את העיניים והפה.
טרנס הביו חזר אליו והוא הצטרף ללחימה, משסף ומגן. ריח של מוות
הציף את נחיריו חובר לתקתוק בראשו, זרמים של צבעים הקיפו אותו,
רעשים של ברזל ושרירים. חושיו התמקדו בלהבים שניסו לפגוע בו,
זרועותיו ורגליו חותכות ופוגעות, מזריקות רעל והורגות. הביו
ידע להגביר את החושים והתגובות הנכונים, הוא גם ידע לדכא את כל
השאר.
רחש מוכר דגדג באוזניו, התוקפים הרגישו בו גם והחלו לסגת חזרה
לגונגל, נסיגה מסודרת שהידרדרה תוך דקות למנוסה. הרחש הפך לרעש
וקבוצה של ארגולונים דהרה פנימה, דורסת ומועכת, שולחת זרועות
אדומות של אש ופורקת להקות שחורות של לוחמים רעננים. התזמון
היה מושלם, הלדין הביט ביצורים העצומים ובלוחמים שעליהם, הם
פעלו ביעילות אכזרית, לא נשאר אף תוקף באזור. הארגולונים
המשיכו עד גבול הסבך ונעצרו, מבערים בודדים ליוו אותם בדרכם
חזרה. אחד מהם נעצר בכבדות לידו, צלקות של פגיעות עיטרו את
שריון הברזל השחור וקנים לוהטים של מבערים הקיפו אותן מכל צד.
הלוע שלו היה מטונף משרידים של מטרות וקורבנות. ראש ויד של
ארגולונר הופיעו מאחורי אחד הקנים וסימנו לו לעלות.
הוא טיפס בכבדות למעלה ורתם את עצמו, הארגולון כבר החל לנוע,
דוהר בעקבות חבריו. מכלי הנוזלים שעל צידו האחורי הזריקו
בנחישות את השאריות האחרונות של המדרבנים לפרץ אחרון של
מהירות. נותרו רק שלושה ארגולונרים בצוות, רוכב המשנה ושני
מפעילי נשק, תשושים ופצועים, לבושים ביו מרוטש ושריון מרוסק,
קשורים בשאריות של רתמה אל הארגולון. שאר הצוות יחזור בתוך
שקים. הלדין ישב צמוד לדופן והביט בעיר המתקרבת, עמודים של עשן
שחור עלו ממנה, לוחשים וקודרים, מקבלים את פניו בהבעה של
טירוף. הוא הביט על פני הביו של האנשים לידו, הם צחקו והידיים
שלהם רעדו.
הם נעו בשטח שהקיף את העיר, עוברים בזהירות דרך מכשולים
וביצורים, חולפים ליד קבוצות של לוחמים תשושים. מוטות ברזל
ארוכים נעוצים באדמה האפורה הקיפו את העיר בטבעת רחבה. שרידים
של אנושים, שרידים של דברים אחרים, גולגלות ועוד דברים שהלדין
לא הצליח לזהות היו תלויים או משופדים על המוטות, כולם מביטים
או מופנים כלפי מעלה, לשמיים. מחכים, מתבוננים, סופגים את הגשם
החם. צחנה עמוקה של מאות גופות רקובות הרכיבה טבעת נוספת מסביב
לעיר, ריח מתוק וכבד של זוהמה ואי שפיות.
הם עברו ליד קבוצה של שבויים מולרים. מולרים, דמויי אדם
עלובים, חפרפרות אנושיות, משחק מרושע בצלם אנושי, עיניים
זעירות ואדומות מוקפות בעור חום ומקומט. המולרים שימשו בתור
גששים וחופרי מנהרות בשני הצדדים של המלחמה. הקבוצה שעליה צפה
נלכדה בתוך מנהרה שניסתה לעקוף את קו ההגנה הראשון. צוות של
לוחמים טיפל במולרים, הם עמדו מסביבם וריססו באדיבות  גז צהבהב
וסמיך, עוזבים אותם לגסוס באיטיות בתוך הצהוב. הלדין עצם את
עיניו, הוא היה שוב בכפר, רילר עמד לידו ומסביבם מולרים. הם
שרפו את כולם ורילר לקח מהם ילד, גור.
הארגולונים נכנסו לתוך מתחם סגור ונעצרו, הוא ירד באיטיות.
קבוצה של לוחמים עטפה את הארגולונים בציוד וחלפי ביו, ניסיון
נואש להחזיר אותם לקרב. עיניו עברו על האנשים סביבו, שרידים של
צוותים, נעים בטשטוש של אפיסת כוחות, באדישות, חלקם מכרסמים
נתחי בשר אנושיים שאספו בדרכם. הוא סירב בנימוס לנתח אדום
ונוזל וחיכה שיאתרו אותו, יושב וסופג את הגשם. אנשים המשיכו
לנוע סביבו, פנימה והחוצה, חזרה להרג וחזרה מההרג, במין קצב
שקט וקבוע, שיגרה. הוא חיכה עד הלילה.

כשנכנסתי לגואן, נכנסתי אל תוך מערה, מערת קבורה. הנצורים
בגואן איבדו כל קשר לצלם אנוש, הם אספו לשונות מאויביהם, תולים
אותן סביב צווארם. בכניסה קיבלו אותי כמה לוחמים. עירומים, ללא
ביו, מקושטים בלשונות ועצמות. אחד מהם, ענק אנושי שנשא מבער
כבד, שני מטרים לגובה ולרוחב של שרירים ופצעים, ליווה אותי
פנימה. מרבית תושביה של גואן מתו מהמחלות והגזים ואלו שנשארו
הסתגרו בבתיהם, משאירים את הרחובות ריקים.
הלכתי אחריו, מקשיב בשקט ללילה ולטבח סביבי, בשלב מסוים ירדנו
למטה ופסענו לאורך מנהרות הביוב, הוא הכיר כל מלכודת בדרך.
עצרנו לנוח במרתף גדול ומלא בלוחמים תשושים ופצועים. התיישבנו
על מזרונים ושמיכות מזוהמים. כיבדו אותי בכוס גדולה של משקה
סם. החדר הסתובב מסביב, מילים ופרצופים הביטו בי, עוד כוסות
ועוד אבקה. בשלב מסוים הענק הרים אותי מתוך המרתף והמשכנו הלאה
במנהרות. הוא החזיק אותי בידיו כמו שמחזיקים תינוק חולה,
פנימה, אל תוך מחילות צרות ומפתלות. האבקה שקעה לאט לאט עד
שיכולתי ללכת בכוחות עצמי.
ביקשתי ממנו לעבור דרך המוזיאון של גואן. הוא חייך ולקח אותי
דרך מנהרות הביוב. יצאנו החוצה ליד שרידים מפוחמים של מבנה
עצום שקרס ונשרף לאפר. במקום של האפר והשרידים היה אמור לעמוד
לבירינט עצום של חדרים ואולמות ומסדרונות חשוכים, עם אלפי
מדפים עמוסים בספרים ומגילות, עם אין ספור תיבות שקופות שבתוכן
פיסות נשכחות של היסטוריה אבודה. מולי היו רק תלוליות של אפר
ואבן מנותצת ושרופה, אפילו לא דף שרוף אחד. רוב הבניינים ליד
גם נפגעו, כל האזור היה חרוך ושרוף. הענק התכופף ולחש לאוזן
שלי, "הייתי כאן כשהמוזיאון נשרף. הזקנים שטפלו במקום הזה קראו
לנו בבהלה, הם ספרו לנו על אורח שבא אליהם עם שאלות שעליהן לא
רצו לענות, כשהגענו הבניין כבר בער, הזקנים נכנסו בריצה פנימה,
אנחנו חיכינו בחוץ. התפוצצויות ביקעו את המבנה מבפנים, מתחת
לפני הקרקע. רק אחד מהזקנים יצא מתוך האש, כולו בוער. ניסינו
להציל אותו אבל הוא גסס במשך מספר דקות ואז נדם. הלחישות
האחרונות שלו היו 'נכשלנו, יש אורח עתיק בים הזכרונות'. הוא
החזיק את היד שלי לפני ששקע פנימה, כשראיתי אותך ידעתי שהוא
רצה שתדע. עכשיו נחזור למנהרות, מחכים לי ולך בפנים".
רציתי לשאול עוד שאלות אבל הענק התעלם ממני, חזרנו אל תוך
האדמה, אל מנהרות הביוב הרטובות והחשוכות. באחד המסדרונות
התנפלה עלינו להקה של זעקנים, גוף שחור ורזה, כשבקצהו ראש
מחודד עם שיני מחט ארסיות, פרווה שיודעת לשנות את צבעה בהתאם
לסביבה. ראיתי אותם רק כשהגיעו לגוף שלי. הענק האיר את המנהרה
בלהבה של המבער, שורף את מרבית הלהקה באבחת אש אחת. אני טיפלתי
בלהבים בשני הזעקנים שנצמדו לביו שלי. "הזעקנים האלה שלנו,
פיזרנו אותם בביוב כדי להפריע למסתננים. כנראה שפיזרו כאן כימי
שמשגע אותם ועכשיו הם תוקפים כל דבר שזז".
בשלב מסוים יצאנו שוב אל הרחובות מעל, הלכנו בתוך סמטאות צרות
באזור העתיק של גואן, בין בניינים צפופים ומוזנחים, חלקם
חורבות הרוסות, בתוך זוהמה שהצטברה במשך שנים. הענק הוביל אותי
לחורבה כזו, בניין של שתי קומות מכוסה בערמות של זבל מצחין.
הוא פילס מעבר בתוך האשפה, מנטרל בזהירות מספר מלכודות בדרך.

נעצרנו מול דלת ברזל כבדה, "אנחנו שוחים בים של שלווה" הוא פתח
בפני את הדלת "מכל כיוון מקיף אותנו הרגש. אנחנו זורחים
ומאירים את השמיים, טורפים כל כוכב. אנחנו הסופה שבקצה העין"
שמעתי אותו מתרחק מאחורי, נכנסתי לחדר.  
הלדין נכנס שוב לחדר, אחד מאותם חדרים שמביטים עליו בחזרה.
שלושה קצינים, חליפת ביו ומעילים שחורים, רכונים על מפות
ודפים, מילאו את החלק הקדמי של החדר. בקצהו הרחוק של החדר ישב
עוד קצין, הלוחם שהביא את הלדין היה ילד לידו. הלדין מצמץ
והחדר שחה סביבו, תנועות רכות ונעימות.
הוא קרס באיטיות על הרצפה מביט בעיניים שמולו. מישהו אחז בו
והרים אותו למעלה, הוא איבד קשר עם הרצפה. "אנחנו פה לבד" היו
לו עיניים גדולות ועמוקות "לכל כיוון שתביט תראה אותם. הם
מחכים שניפול, הם מחכים שהסופה תיגמר. אתה יכול לשמוע את הלשון
שלהם זזה בין השיניים, אני שומע אותם נושמים". הידיים הורידו
את הלדין חזרה לרצפה והתיישבו מולו "הם יודעים שאנחנו מחכים,
הם ניסו עלינו הכל. היו שלושה מפקדים לפני, שניים מתו בקרב ואת
השלישי אני הרגתי, הוא היה חרש, הוא לא שמע אותם". הידיים
התהדקו סביב צווארו "מחר אנחנו נצא אליהם, הם לא מצפים לנו, הם
מחכים שהסופה תיעלם", הידיים עזבו אותו וחזרו לקצה החדר.
אחד הקצינים שליד השולחן ניגש אל הלדין ועזר לו להתרומם על שתי
רגליו "באת בזמן לא טוב" הוא ניסה ללחוש "מחר הכל יגמר",  מ ח
ר .

מחר הפך לרקע של גופות. הלדין שחה בין איברים וגפיים, בין
ראשים ופיות. הוא ניסה לנשום אבל אצבעות ניסו להיכנס לפיו, הוא
ניסה לזוז ובשר אנושי החזיק אותו במקום. מחר נמשך שלושה ימים.
מכל כיוון דברים חיים הפכו לרקע, נקרעים ומתפזרים, מרחפים. כל
כיוון הפך לסתמי, מכל כיוון הגאות עלתה, מקיפה אותו בעוד
פגרים. אבחות עמומות של צלילים וצרחות מילאו את השמיים שמעליו
ואת הג'ונגל שמסביבו. הלדין נסחף עם הזרם, מחכה שהג'ונגל יבלע
את הכל. בשלב מסוים כבר לא היה שום דבר חי לידו, רק ג'ונגל
וחלקי אדם מתים, שקט עמום. מאות פרצופים מתים נעצו בו מבטים,
עשרות הבעות של כאב וטירוף, הוא לא האמין שמישהו מהמגינים
יישאר בחיים, המנצחים ידאגו לכך. הוא פנה אל תוך הג'ונגל,
הציידים כבר נושפים בעורפו.

"גואן קרסה"
"שילמנו מחיר כבד, הם יצאו מהמחילות בטירוף מוחלט. איבדנו כמה
אנשי מפתח, השתמשנו ביותר מדי הפתעות"
"הם עדיין חושבים שמרכז הכובד שלנו הוא בדרום, בגואן"
"יש להם עדיין מספיק עתודות וכוחות ניידים. בגואן היו מעט
ארגולונים ללא כוח אווירי"
"הלדין היה שם והצליח לברוח. הוא חיסל את הציידים"
"אני אצא אחריו"
"לא. אני צריך אותך כאן, לידי. יש לנו מלחמה קטנה לגמור"
"מי ימצא אותו ?"
"הוא ימצא אותי"
העמלץ הביט ברילר וחייך, הציידים ששלח נכשלו, 'הוא' יהיה צריך
למצוא פתרון אחר. מאחוריהם הילד ישב, הוא ישב ובהה  באוויר,
מחפש משהו שאיננו שם, מחכה.

הם היו שלושה והלדין היה פצוע ועייף. הם חיכו לו בפינה אקראית,
מתמזגים עם הירוק מסביב, הרעב נוזל מעיניהם. הלדין היה עייף,
הביו ספג גזים שלא הכיר, כל הגוף שלו צרב. הוא נעצר לנוח והם
זינקו עליו, שורקים אחד לשני בשפה לא מוכרת, מזילים ריר ירוק.
ידיים, רגליים ופיות נשלחו אליו, מנסים לדקור ולנשוך. הוא עמד
מולם, נותן לטרנס לעלות, הם שיספו ודקרו והוא לא זז. הם נעצרו
במבוכה, שורקים אחד לשני בהיסוס, מביטים בפצעים העמוקים שחרטו
בו. הלדין הטעה ותקף, משתיק את השריקות. היה להם טעם מוזר, לא
אנושי, הוא חתך מהם רצועות וקבר את השאר.
ישבתי במקום כלשהו בג'ונגל, ביו מרוטש על גוף פצוע. ישבתי
ואכלתי את ההזמנה שהוא שלח לי, הוא רוצה שאני אבוא אליו, נמאס
לו לחפש. גואן בערה מאחוריי, אלפי גופות עלו באש, מפזרות אוויר
כבד לכל עבר, הם נהרגו כולם. לא נשאר בי שום דבר, אין לי
שאיפות או רצונות, הזמן שבו אני נושם הפך לעיסה של שעמום
וטמטום. עצמתי את עיני וניסיתי להקשיב, לשמוע. חרקים ורמשים
עפים ומטפסים סביבי, מחטטים לי בפצעים, טועמים שאריות של רעל
ומתים. ניסיתי לבכות, אני מנסה כבר שנים, אם הייתי יכול הייתי
בוכה למוות.

הג'ונגל המשיך לצחוק והמוות רקד לו בצד. עמודים של בשר וברזל
התרוממו באוויר נשטפים בגשם שחור. שתי השמשות ושני הירחים צפו
בהנאה בפעילות מתחת, פצע מוגלתי הלך והתפשט, עוטף את העולם
המוכר.



רצף 7

"כמה זמן אני כאן ?"
"מה אתה זוכר ?"
"גואן. גואן ואלפי גופות בוערות. בשר אנושי בפה שלי"
"גואן נפלה לפני חודש"
"איפה אני ?"
"גואן הייתה הניצחון הראשון שלהם, מאז היו עוד שלושה"
"אני רואה הכל אדום"
"זה בסדר, החדר אדום וגם אני"
"אני לא מרגיש שום פצע. הם חתכו אותי בכל מקום, השארתי למישהו
את האגודל שלי, הוא השאיר לי ראש. את לא צריכה ללטף אותי"
"אתה מתאושש מהר, מחר תדע יותר"
"אני מעדיף לא לדעת כלום"

החדר היה באמת אדום, הלדין שכב על מיטה נקיה, נקי, ללא ביו.
באחד הקירות היה נעוץ חלון, עגול ומכוסה זכוכית ירקרקה,
מאחוריו שמיים של לילה. אשה נכנסה, בגדים ירוקים מכסים עור
אדום, עיניים ירוקות ושיער חום קצר. היא ליטפה בעדינות את ידו
ועזרה לו לקום, הוא ריחף למצב מאונך. הלדין היה עייף בשביל
שאלות, הוא הניח לה להוביל אותו החוצה, אל תוך מסדרונות
מתפתלים וגרמי מדרגות סליליים. האשה נעצרה מול דלת קטנה "תיכנס
בשקט ותחכה", הלדין נכנס.
הוא נכנס אל תוך ענן, ריח דביק וחושני מילא את ריאותיו, הוא
הרגיש פרווה מתחת לרגליו. כריות רכות ועמוקות בלעו אותו והוא
התיישב. העיניים התרוצצו, מנסות לחדור את הענן, מנסות להבחין
בפרטים, מתעייפות. מגע של אצבע שלח פולס של בהלה בריאותיו, הוא
לא שם לב שמישהו נמצא לידו. האצבע התפצלה והפכה ליד מלטפת
וחוקרת, נעה באיטיות על גופו, לא מדלגת על אף מילימטר. העיניים
נעצמו והוא רצה לראות יד כחלחלה, הוא שקע לאחור. הוא פתח את
עיניו לשניה, היד הייתה אדומה מעוטרת בזהב וכסף. יד ועוד יד,
לשון ארוכה וגוף חם, הוא נטרף אל תוך סיוט.

עמדתי במרכז החדר , מוקף בבקבוקי זכוכית, מולי הפתח. הצעדים
נכנסו לחדר, הילד. הסתכלתי בו והוא החל לצחוק ולפרכס, תנועות
לא טבעיות, לא שפויות. סרחון של אלפי פגרים נדף ממנו, ריח כבד
ומתוק, האף כאב לי. הצחוק שלו הדהד לי בראש, חורט כאבים צרים
ועמוקים. בעטתי בו בכל הכוח, בראש. בעטתי בו שוב ושוב עד שהחל
להתגלגל במורד המדרגות. עמדתי בפתח והבטתי בו מתגלגל למטה עד
שהפך לכתם שחור למרגלות המחט, הצחוק נקטע. המשכתי להביט למטה
וזוג עיניים מצמץ מולי, שני כדורי אש אדומים ויוקדים, מטורפים
משנאה. זיעה קרה ונוצצת נזלה על פני, העיניים הביטו בה.

היא הייתה לידו כשנפל מהסיוט. היא הייתה מעליו, מתחתיו, לצידו,
מתנשמת באיטיות, נוגעת ומלטפת. גוף אדום, שיער אדום וזוג
עיניים אפורות, אומללות. היא לא דיברה, אוחזת בו במין ייאוש
נוראי, מכורה למגע. הלדין המשיך לצלול פנימה, צף מדי פעם מתוך
השינה, מביט בעיניים מולו. הזמן נזל באיטיות סביבו, טפטופים
קצרים של שינה וסיוטים, חום נעים שמחזיק ולא מרפה.
היו לה זרועות אדומות ושיער אדום, מלכת הוורדים. היא הייתה
שוכבת לידי ומביטה על האוויר שמעלינו, אני צפתי ושקעתי בתוך
הסיוטים המוכרים, עטוף בוורדים.
בקומה האחרונה של המגדל, בחדר עם תקרה גבוהה וחלונות מוגפים,
בתוך מצע של פרווה ומשי, שתי להבות שבוערות אחת עם השניה. שם
אנחנו שרועים, אני ומלכת הוורדים, הגבירה של המגדל. היא נושמת
בכבדות, עוזרת לאוויר שמעלי להתפזר, היא נוטפת מחום. עוד לילה
במגדל, בחדר עם החלונות המוגפים. בחוץ הג'ונגל ממשיך ללחוש,
מזמין אותי במשפטים לחים וסבוכים לחזור אליו, אל הקרקעית האפלה
שבלבו.
לא סיפרתי לה כלום, היא שמעה הכל בזמן שישנתי, המבט שנגע בי
אמר הכל.

בקומה מתחת היו עוד חדרים. כוכים עגולים מרופדים באדום עתיק
וירוק כהה, מוארים בסלילים מעומעמים. באחד החדרים מישהו השאיר
פסנתר. פסנתר כנף גדול עשוי מחומר דמוי עץ, שחור ובוהק. שרפרף
אבן קטן וגילופים עדינים על הקירות. הלדין התיישב על השרפרף
והביט בפסנתר. שיכבה דקה ולבנה של אבק כיסתה אותו, ללא שום
סימן של אצבעות, שום סימן של מגע אנושי. בפינות היו תלויים
מבנים דקים של קורי עכביש, כורעים תחת עומס הזמן, מסובכים
ומפותלים בתוך עצמם.
הלדין החזיק את הידיים והן רעדו, רעידות קטנות שמתחילות במרפק
ויורדות לקצות האצבעות. לא נשארה לו אבקה, אפילו לא טיפה קטנה
שתרגיע ותשכיח. בפעם האחרונה ששמע פסנתר הוא היה עדיין ילד,
במקום שכבר איננו.
הרחש המוכר של מלכת הוורדים הגיע אליו, הידיים החמות נגעו בו
ברכות ולקחו אותו בחזרה אל החדר שבקומה מעל.
הוא חזר בבוקר לחדר עם הפסנתר. הקורים שמסביבו יצרו פנים
גדולות ומחייכות שהביטו בו בעיניים ריקות. הוא טיפס אל תוך
הפסנתר ונשכב מכווץ בתוכו. הרעידות הקטנות כבר מזמן הפכו לגלים
ארוכים וגבוהים, קירות של עצבים מפרפרים. בתוך הפסנתר היה קצת
יותר נעים, החומר הבוהק היה קריר וחלק, ניגוד מוחלט לחום
שבקומה מעל.
עברו כמה שעות עד שהיא נכנסה לחדר, אולי רק כמה דקות. היא
התיישבה על השרפרף וחיכתה לו, היא לא אמרה מילה. הלדין שכב
בפנים והקשיב לנשימות שלה. הקרירות שבפנים נעלמה והפנים
שבקורים הפנו את מבטם הצידה. הוא התרומם ויצא החוצה, אוחז בה
בשתי הידיים וגורר אותה למעלה, בחזרה לחדר שמעל. היא לא הייתה
צריכה להגיד מילה, היא פשוט חיכתה שייקח אותה בחזרה למעלה.

אני שוב בחדר עם התקרה הגבוהה והחלונות המוגפים, עם הפרווה
שמכסה את הרצפה, עם מלכת הוורדים.
"יש לך שם"
"הלדין. חשבתי שאת לא מדברת"
"אני לא"
"איפה אני ?"
"במקום בטוח"
"אין מקום כזה. עוד בועה שתיעלם"
"המלחמה מתרחקת מכאן. אתם מפסידים והם טובעים יחד אתכם"
"עבר חודש מאז שגואן נפלה. הייתי שם"
"אני יודעת. היו עוד שלוש התנגשויות מאז. בכולן הפסדתם"
"איפה הם עכשיו ?"
"הם מנסים לעקוף את הקן הראשי שלכם. יש שמועות שעצרתם אותם ליד
ארגונור"
"הם מטורפים משנאה. הבורטו מפעילים אותם, שיטות חדשות, הם
הפסיקו להיות צפויים. הם נעזרים בעריקים"
"הם שולטים בבורטו. יש הנהגה חדשה באלגול"
"בלתי אפשרי. אף בורטו לא יציית לאנוש"
"האנושיות של שליטי אלגול אינה ודאית"
"אני צריך לחזור"
"איך ?"
"איפה אני ?"
"אמרתי לך. במקום בטוח"
"את חיה באשליה אומללה. הם יגיעו גם לכאן"
"הם לא ימצאו פה כלום"
היא הפסיקה לדבר, הלדין לא ניסה להמשיך. היא חזרה למקצב השקט
והממכר, עוטפת אותו בטשטוש הזוי.
פעם חשבתי שהפתרון הנכון הוא לסיים את חיי. היו לי מספיק
הזדמנויות, יכולתי למות בכל דרך שאפשר לדמיין, אפילו ניסיתי
כמה פעמים. אני לא פוחד למות, לפעמים אני ממש רוצה לגסוס
באיטיות ולמות בכאבים.
פגשתי את המוות בכל מקום, הוא כבר לא מעניין אותי. הוא הפך
לשגרה, סדר יום. ישבתי בתוך מחילה של אנושים גוססים ומתים,
משפחה אומללה שגססה מהמגיפה. גופה של אמא ושתי ילדות, אבא גוסס
וילד אחד בריא. הוא ישב והביט בגופות, עוצם את עיניו ובוכה.
רציתי לקחת אותו ולהסביר לו שראיתי דברים קשים יותר, רציתי
שיידע.
הסתכלתי על האבא, הוא שכב מיוזע ומלוכלך, נפוח מדלקות
וזיהומים, מכוסה קיא וצואה, רפש אנושי. שרפתי אותו. הילד הביט
בי במבט לא אנושי, עיניים של חיית טרף מורעבת. המחילה התכווצה
סביבי, סוגרת עלי משקל קלסטרופובי, מצחינה. הוא התנפל עלי
בנשיכות ושריטות, לא הפרעתי לו. הסתובבתי ויצאתי החוצה, הילד
נשאר מאחור, לא הסתכלתי אבל יכולתי לשמוע את הנהמה, את הגניחה
המחרחרת שעלתה ממנו, מנסרת לי בין הרקות, לא מרפה. שכחתי איך
ישנים בלי לחלום.

"אתה גוסס מסיוטים"
"את מזכירה לי מישהי אחרת, השארתי אותה במקום בטוח"
"אתה טיפש"
"תמיד יש לכן מה להגיד, אפשר להחזיק את זה בפנים, אפשר לשתוק"
"הסופה שבקצה העין. אתה בא משם, אתה רוצה לחזור"
"אין לי רצונות, אני חי מתוך הרגל"
"מחר תפגוש מישהו שיעניין אותך, הוא מחכה לך כבר הרבה זמן"
"ממתי ?"
"לא יודעת. עוד לא נולדתי כשהוא הגיע"
היא הובילה אותו מחוץ לחדר, דרך עוד מסדרונות ועוד חדרים, הוא
איבד את הכיוון. הלדין מצא את עצמו באולם ענק וירוק, מואר
בסלילים של אור אדום, מרופד בשטיחים מורכבים. היא התיישבה
לצידו במרכז האולם והם חיכו. משהו מוכר דגדג לו בראש, הוא צריך
להכיר את המקום הזה, אם רק היה יכול למצוא את הרסיס המתאים.
התאורה התחלפה לירקרקה ודמות נוספת הצטרפה אליהם, מדשדשת
באיטיות מקצהו השני של האולם. הלדין הריח את הזקנה, את העייפות
והדעיכה שישבו מולו. ברדס מרופט וחום גילה מתחתיו פנים חרושי
קמטים, פנים שחורות כמו הלדין, פנים שחורות ועיניים כחולות
עמוקות, מלאות התרגשות. מעל לעין הימנית היה חרוט מעוין קטן
ואדום. הם ישבו והביטו אחד על השני, שותים כל פרט דרך עיניים
עייפות.
"היה פעם חוף ים. חוף מזהב חולי, רך ומלטף, דיונות של חול.
כשהגענו לפה היינו מעטים ונרדפים, הרבה לפני שנולדת, הלדין. עד
עכשיו לא מניחים לנו"
"אני גם זוכר חוף. שכבתי פעם על חוף"
...הוא שכב פעם על חוף. הוא שכב פעם על סיפון של כנף, עשרות
מטרים מעל החופה הירוקה. שרוע באפיסת כוחות, מיוזע מפצע עמוק
ומורכב בחזהו. הוא שכב על הבטן והביט למטה...
"שוב יש מלחמה. אני חושב שהפעם לא תחזיקו מעמד"
"הם יהיו צריכים להרוג את כולנו. הם יתייאשו"
"הם כבר משתמשים בחלק ממכם, אתם מפסידים"
"לא איכפת לי. אנחנו נלחמים מתוך שגרה. נולדים, הורגים ומתים"
...הוא הביט למטה, החופה נפתחה למחנה ריכוז של שבויים מאלגול,
גלי עצמות מסוממים ורקובים. הם הביטו בכנפיים שעברו מעליהם
וחיכו בסבלנות. הוא הקשיב לצוות הכנף עמל על ציוד הפיזור. הם
חזרו לעוד יעף...
"אני חושב שאתה רוצה לשאול אותי. אני רוצה לשמוע ממך כמה
דברים. אני גם הייתי בחדר לבן, כמוך, כמה פעמים. הם חשבו שאני
אסבול יותר אם אשאר בחיים"
"אני לא רוצה לדבר אתך. אני לא רוצה לדעת"
"הוא הפסיק לרדוף אחריך. הוא מחכה שתבוא אליו"
...עוד יעף. הם עברו נמוך והלדין הבחין בתווי הפנים שמתחתיו.
היו שם גם נשים וילדים, זקנים ונכים, שלל של יישוב שלם. לא היה
להם אוכל, רק גופות אכולות למחצה. הכנף עברה מעליהם ופיזרה גז.
ענן אפור וצמיגי ירד באיטיות...
"אני לא מצליח לראות אותו"
"גם אני"
"רילר נמצא איתו. הילד"
"אני יכול לעזור לך לחזור"
"איך ?"
"אני רוצה שתספר לי על החלום שלך"
"למה ?"
"שאלות לא יפתרו דבר. כשישבת על החוף כבר הכרנו אותך, אנחנו
עוד ניפגש"
"כל העתיד שלי עמוס בפגישות. תהיה צריך למצוא מקום"
...הענן נדבק לבשר שתחתיו. הם לא ניסו לעשות דבר, לא היו להם
הרבה אפשרויות. הוא הביט בהבעות הפנים, משתנות מאדישות אנושית
לפרכוסים של חיות. הם רעדו ואיבדו שיווי משקל. הם שכבו והתפתלו
על האדמה, התפרצויות של תנוחות לא טבעיות, ליטרים של הפרשות
מגוונות...
"יש לי זמן. כמו שאתה רואה, אני והזמן חברים טובים, הוא מוותר
לי במשך שנים ארוכות"
"הבורטו מאחוריך"
...הכנף עברה שוב מעליהם, הצוות רצה לוודא שלא צריך פיזור
נוסף. רובם כבר שכבו בשקט, נחים בתוך נוזלי גופם, מסתכלים
בעיניים פעורות לכל כיוון...
"אין לי קשר אליהם. אמרתי לך שהייתי בחדר לבן"
"אני לא מאמין"
"אתה לא רוצה לחזור לשם"
"לא. הם שוכבים עם עיניים פתוחות, הם כולם מתים"
...הלדין שכב על חול צהוב וחם. הוא שכב על הבטן והכנף המשיכה
הלאה, קודחת חור של חומר ביומכני בשמיים רקובים...
"אני אעזור לך לחזור"
"המחט, אתה אחד מהם, מהזקנים, אני חייב לדעת"
"התשובה נמצאת אצלו, את זה אתה כבר יודע. אני לא מחדש לך
כלום"
"הוא רוצה שאני אבוא אליו, הוא מחכה לי בזרועות פתוחות"
"אני אעזור לך לחזור לאבידוס. יהיה לך מספיק זמן להגיע אליו"



רצף 8

"הזקן אמר שיעזור לי לחזור"
"אני יודעת. אנחנו מנסים לארגן משהו"
"אני צריך לחזור"
"יש לנו קשר עם סוחרי איברים, מבריחים. הם יעזרו לך"
היא הובילה אותו שוב במעלה מסדרונות ומדרגות, הליכה אחרונה. הם
יצאו דרך דלת אל מדף פתוח, החוצה. הלדין הביט בג'ונגל, הם עמדו
על מדף בקצה של מגדל צר וגבוה, כמה מאות מטרים מעל הסבך. הסבך
עטף את המגדל, מטפס עליו בדבקות, מכסה את המבנה האדמדם. היו
עוד שלושה מגדלים לידם, נמוכים יותר ומחודדים. אוויר לח וחם
עלה מהג'ונגל, עשיר בריחות, רווי בטעמים, הוא עמד ללא ביו.
כף ידה הצביעה לעבר נקודה מתקרבת, כנף ירוקה שהגיחה מתחת למסך
העננים. הכנף אותתה בכנפיה והתקרבה בריחוף איטי, מביטה בהם
בעיניים ירקרקות. "אני צריכה לרדת, אסור לי לראות אותם" הלדין
שמע אותה עוברת בדלת "הסופה שבקצה העין, היא רק מתחזקת".
הכנף נגעה בעדינות במדף ופתח נפער בגופה, הלדין נכנס פנימה. הם
היו שלושה בפנים וכולם נעצו בו מבטים, חמש עיניים בצבעים
וגדלים שונים. הסיפון היה עמוס בשני סוגים של מטען, נשק
ואיברים, צינורות פלזמה הזינו את החומר האורגני בנוזלים מהכנף
וריח של שמן מכני מעורב בזיעה מילא את החללים הנותרים.
הם היו שלושה אבל רק אחד מהם היה אנושי לחלוטין. גוף רזה
ומוארך מכוסה בעור כחול-ירוק, עטוף בשאריות של מדים
צהובים-ירוקים, פנים עם עין אחת וצלקת ריקה של עין שניה.
"אנחנו נוריד אותך בקרבת ארגונור, עד אז תעשה מה שאני אגיד לך"
הלדין התיישב מולו "אתה יכול לקרוא לי דוריאן, רוגרת זה המולר
מאחוריך ולרמין מצד שמאל שלך". שני המולרים צחקקו לעברו,
חושפים שיניים צהובות ועקומות מתחת לחוטם ארוך ואפור. "קורין
הוא הטייס שלנו, אתה כבר תכיר אותו, הוא דומה לך" לדוריאן
הייתה עין כחולה וגדולה שנצנצה בזמן שדיבר, למולרים היו עיניים
קטנות ואדומות. "אתה כנראה מישהו חשוב, היא לא ביקשה ממני עזרה
כבר הרבה זמן" העין נעצמה "יש לנו טיסה ארוכה, קח, תתכבד,
האבקה המשובחת ביותר בפלכים החיצוניים". הלדין לקח.

הם טסו שבוע ללא הפסקה, הטייס לא עצר לרגע ואף אחד לא החליף
אותו. המולרים שמרו מרחק מהלדין ודוריאן היה שרוי בשינה של
סמים, שרוע בתנוחה מוזרה בפינה של הסיפון. פעמיים במשך השבוע
הלדין הרגיש שמנסים ליירט אותם, הטייס זרק את הכנף באכזריות,
מתמרן ומתחמק במשך כמה שעות עד שהצליח לחמוק חזרה לטיסה
שגרתית.
"הזקן אמר לי שנוכל להיעזר בך" דוריאן דיבר לאחר שבוע של שקט
"הוא אמר שבאת מגואן. היינו בגואן כמה ימים אחרי, אספנו סחורה
עד שאיתרו אותנו". הלדין הביט סביבו, הוא לא ראה גפיים שחורים,
"כבר נפטרנו מהסחורה הזאת, יש לה ביקוש גבוה עכשיו".
עבר עוד שבוע.
"אנחנו עפים מעל שטחים עצומים של עומק ירוק וסבוך. אני מסתכל
לפעמים למטה. כשהייתי ילד גרתי ברחוב קטן ושקט, העולם שהכרתי
הסתכם ברחובות מסביב. יש לי רעשים מגוונים בתוך הראש, נהימות
ויללות שרודפות אותי בעקשנות לא ברורה. אני סוחר בחלקי אדם
ובדברים אחרים, פעם הייתי אנוש אחר. אתה מסתכל עלינו ולא מבין,
אנחנו אוכלי נבלות אנושיים, נשרים קרחים. אנחנו חיים כמו
טפילים, המלחמה היא סם החיים שלנו. מחר תפגוש חלק מהלקוחות
שלי. כל המטען שאתה רואה פה שייך להם, אין להם הרבה סבלנות"
דוריאן המשיך לדבר אל תוך רחש הכנף, הלדין הקשיב למישהו אחר.


..."אתה שומע את הרעש של הים"
"רעש של מים וחול ועומק"
"אני רוצה להסתכל לך בעיניים, במרכז האישונים"
"אמרתי לך, הן לא שלי"
"אני יודעת"
"הילד, למה לקחת את הילד"
"אתה שואל יותר מידי שאלות, אני עסוק בעינינים אחרים עכשיו"
"אין לו צל"
"אל מי אתה מדבר ?"...  א ל   מ י  ?

הם נחתו בתוך הג'ונגל בנקודה חסרת חשיבות על המפה. המולרים
הסוו את הכנף ודוריאן דיבר עם הטייס. הלדין לא היה מופתע.
לקורין היו פנים שחורות ועיני רשת כחולות, היה לו קעקוע על צד
שמאל של פניו, היו חסרות לו שתי אצבעות.
הג'ונגל הקפיד להיות שקט, הגשם היה עסוק בלנוח. הם השאירו את
קורין והמולרים ליד הכנף, הלדין הלך מאחורי דוריאן, אל תוך
הסבך. הם הלכו במשך שעות, עוצרים מידי פעם כשדוריאן מחפש
סימנים מוסכמים. הלדין הבחין במלכודות פשוטות שדוריאן ידע
לעקוף, הם המשיכו כל הלילה. הבוקר קיבל אותם עם גשם חומצי וחם,
מאלץ אותם לנוע עטופים באריג מגן, נושמים דרך מסננים ישנים
ומטונפים.
הסבך נהפך לדליל ודוריאן נעצר מול מבנה עץ. שלד של קורות עץ
כיסה את כל העצים סביבם, חסר צורה ואקראי. המבנה החזיק בתוכו
חיים. תיל רקוב וחלוד החזיק בבשר של עשרות שרידי אנוש חיים,
מקובעים בתנוחות מגוחכות, מחוברים לצינורות של סם, מחוסרי
הבעה. הלדין ראה שלכמה מהם הוסר העור מחלקים נרחבים של גופם,
לחלק מהם לא היו עיניים. כולם היו מזי רעב, מתוחים על שלדים
מנוונים, מצחינים מהפרשות וריקבון של פצעים.
דוריאן התיישב, "אנחנו צריכים לחכות. אל תעשה שטויות כשהם
יגיעו". הלדין חיפש שחור בבשר שעל התיל, הוא לא מצא. הוא מצא
קן של נמלים נעוץ בתוך בטן נפוחה של משהו חי, משהו שהיה אנושי.
עיניו עקבו אחר הנמלים הזעירות והירוקות, יוצאות ונכנסות לפצע
בבטן, עסוקות בלחיות. עיניו עזבו לרגע  את הקן ונתקלו במבטים
עוינים. דוריאן עמד מולם ודיבר, הלדין זיהה כמה מילים בשפת קרב
של אלגול אבל את היתר לא הבין.
הם היו עשרה, תשעה ציידים ואיש לבן. הציידים עמדו בתנוחת קרב
דרוכים ועצבניים, הוא הכיר את השריקות הארורות שלהם. האיש הלבן
עמד רגוע ליד דוריאן, שולח מבט משועשע לעבר הלדין וחוזר לדבר.
חיוך לבן ומעצבן היה מתוח על הפנים הלבנות, הבעה קבועה ולא
משתנה, חיית טרף מחוסרת רגשות. הלדין התקרב בזהירות ונעמד מול
הציידים, העיניים הירוקות עוקבות אחריו, מתגרות, מחכות שיעשה
את הצעד הראשון, הוא התאפק.
דוריאן הרים את קולו והאיש הלבן המשיך לחייך, לוחש באדישות,
עונה מדי פעם לשריקה משומריו. הוויכוח הסתיים לאחר כמה דקות
ושניהם עלו על המבנה, הציידים נשארו מאחור, ליד הלדין. הלדין
הריח את האלימות המבעבעת, מתח נעים ומוכר. הוא בחן בדקדקנות את
הציידים, לא היו להם מבערים, רק להבים ולהביור גב אחד. דוריאן
והאיש הלבן עמדו בקצה המבנה ובחנו את קורבנותיו, ממשיכים
להתווכח, לא היה עליהם שום נשק.
דוריאן סיים את הוויכוח, הוא סגר את שיניו סביב צווארו של האיש
הלבן, שכבר לא היה כל כך לבן. ציפורניים שחורות נורו מאגודליו
של האיש הלבן אבל דוריאן אחז בידיו, ממשיך לנגוס בצוואר הלבן,
מקיז דם לבן לכל כיוון. הלדין זינק אל הצייד עם הלהביור, הוא
שיסף את צווארו והתחמק מקובץ של להבים שהוטל לעברו. פיו של
דוריאן לא הרפה מהצוואר.
הציידים לא ניסו להלחם, הם התפזרו לכל כיוון, נבלעים בירוק
מסביב. דוריאן הרפה מהאיש הלבן, "הם יחזרו, אנחנו צריכים
להעלם", האיש הלבן נפל במורד המבנה, החיוך נעלם מפניו, דוריאן
ניגב את פיו. "הם הפרו את ההבטחות שנתנו לי, הם ישלמו", דוריאן
עקר את שתי עיניו של האיש הלבן, "לפחות נצא מפה עם משהו". הם
רצו את כל הדרך בחזרה לכנף, ללא הפסקה.
הם מצאו את קורין עסוק בניקוי של גולגלות של ציידים, המולרים
היו עסוקים בארוחה מפוקפקת של שרידים לא ברורים, משהו שרצה
להיות דמוי אנוש. הם היו באוויר תוך מספר דקות, מתחמקים
מאורחים לא לגמרי בלתי צפויים.

אחד הדברים הראשונים שלמדתי היה שחברים הם דבר זמני, סופני.
ישנם עשרות אנשים שאני יכול להגדיר בתור חברים, כולם מתים.
הירוק שהוא שחור הוא החבר היחיד שנשאר, הוא תמיד כאן, נושם
מאחורי, מתלחש דרכי. הוא תמיד דואג לכסות את הגופות והדם, הוא
נמצא בכל כיוון שאליו אלך.
קורין גסס בחרחורים קצרים והמולרים כבר שתקו. חלקים מגופו של
דוריאן היו מפוזרים סביב הלדין, הוא לא ראה את הראש והרגליים.
שרידיה השרופים של הכנף הקיפו אותו בחום מרגיע, עוקבים אחרי
נשימותיו המחרחרות, מסתכלים עליו במבט מלגלג, אדיש. הוא זחל
באיטיות מתוך השרוף, הג'ונגל בער מסביבו בצבעים עמומים, נושף
אל השמיים עשן שחור. הוא זחל עד שהגיע לגזע שחור ומפוחם, הוא
עצר וחיכה להם.
הם הגיחו מתוך הירוק כמו נמלים, שיירה של חרקים צהובים-ירוקים,
עמוסים בנשק וציוד, רעבים. הם קשרו אותו בתיל והזריקו לו משהו
מטשטש. הם סחבו אותו איתם אל תוך הג'ונגל, רצים בשקט מוחלט.
בשלב מסוים הם נטשו את הסבך וירדו אל תוך מחילה מסריחה וצרה,
עמוסה בריחות של עובש ואשפה, מתפתלת ומתמשכת אל תוך האדמה. הם
לא דיברו בכלל, הם זרקו אותו בפינה של חדר ונעלמו.
הוא שכב וחיכה שהטשטוש יעזוב אותו, הקירות התבהרו מסביבו, החדר
הפך ללבן. החדר הפך ללבן, הוא לא רצה לחזור, הוא פוחד, הוא
שונא את החדר הלבן. אם רק היה יכול להיעלם, להפוך לאוויר,
לברוח. הוא שכב בתוך חדר והחדר היה לבן. הוא שכב והזיעה הקרה
של הפחד ליטפה אותו.  החדר המשיך להיות לבן.
הקירות היו מכוסים בכתמים של דם. מישהו צבע בלבן את הכתמים אבל
עדיין היה אפשר להבחין בהם. הלדין שכב בפינה של החדר וחיכה
בתוך השקט.
אני שוכב ורועד. אני מרגיש כל שריר בגוף והוא רועד. החזירו
אותי לחדר הלבן. החזירו אותי אל תוך חדר בזיכרון, חדר שניסיתי
לסגור. חדר לבן ואנשים לבנים, חיוכים ולחישות, הם אהבו ללטף
אותי באצבעות הלבנות והקרות שלהם. הם אהבו לשבת לידי להביט בי
מתפתל בעוויתות של כאב, הם תמיד שאלו אותי שאלות, לפני ואחרי
הכאבים, בלי סוף.



רצף 9

הלדין חיכה בתוך השקט.
"הפסקת לרעוד"
"כבר אין לי כוח"
"היית כבר בחדר לבן. אנחנו כבר לא משתמשים בחדר הזה"
"הקול שלך מוכר"
"אני רוצה שתגיד לי מאיפה באת ? מי נתן לך מחסה אחרי גואן ?"
"אני לא יודע"
"אתה זוכר את הכפר ?"
"הייתי שם. ליד רילר"
"הם היו מסביב לכפר, בתוך הירוק. הם ישבו ורעדו, העיניים שלהם
היו נעוצות
בשמיים. הרגנו את כולם והם בכלל לא הרגישו. הם חיכו למשהו"
"הם חיכו למישהו. רילר מצא אותו"
"אתה עמדת איתי והסתכלנו על הסלע. אני חושב שהוא מצא את רילר
ועכשיו הוא
מחפש אותך"
"הגעתי לפניו. אני רואה אותו מפסגת המחט, הוא רחוק מתחתי"
"רילר רוצה אותך. הוא אמר לי שתגיע אלי"
"אתה לא תסגיר אותי"
"לא"
"רילר יכעס. הוא לא ירחם עליך"
"הוא לא"
"אתם ערקתם. אנחנו מפסידים ואתם עוזרים להם, הם לא ישאירו אף
אחד בחיים"
"אתה לא מבין. הם שייכים לו, כולנו שייכים לו. רק אתה מפריע
לו, אני כבר לא
יכול לעשות דבר"
"דיברתי עם סטילטו. הוא אמר שהיית אצלו"
"ישבתי איתו והקשבנו לציפורים שלו"
"אתה תיתן לי ביו חדש"
"כן"
"אתם עדיין ליד ארגונור ?"
"כן. זה ישתנה ביממה הקרובה"
"יש לנו סיכוי ?"
"לא"
"אתה איתם בקרב הזה ?"
"כן. אני עם רילר עד הסוף, ורילר שלו"
"אני כל כך עייף"
"גם אני"
"כשהכל ייגמר אני רוצה שעוד תהיה פה וניפגש"
"אני לא חושב שאני אראה אותך שוב הלדין. היינו צוות לא רע, אני
אתה ורילר"
"המחט. אני אפגוש אותו בקצה המחט והכל ייגמר"
היילי הלך והלדין המשיך לשכב בפינה של החדר. הוא חיכה בשקט.

ההדמיה הייתה פרושה סביב אישוניו, מפזרת אור ירקרק על פניו.
רילר הביט בהדמיה, סימונים כחולים הקיפו את ארגונור ומולם
סימונים צהובים, הכל תחת רקע ירוק. חיוך עלה על פניו, לחלק
מהסימונים הכחולים הייתה נקודה צהובה, החיוך התרחב. הוא כבר
התרגל למעיל הצבאי הצהוב עם הדרגות החדשות והרשע הנעים
שמאחוריהן.
כנף הפיקוד ריחפה מעל הקווים ורילר סקר את המערך דרך הטלסקופים
וההדמיה. הלגיונות הסדירים של אלגול היו פרוסים בחצי קשת מדרום
לארגונור, קבורים בג'ונגל, מחכים. ממול לארגונור, מול המערך
הכחול העיקרי, נערך גיס מלא  של הבורטו, ציידים ויחידות דרדאו,
סוללות של שבשים ומבערי שדה כבדים. הוא ידע שהבורטו יאלצו
לבלום את עיקר המאמץ, ארגולונים. הוא קיווה שיעמדו. בצפון חיכה
היילי, מאחוריו גיס הלם שלם מתוגבר בכל כנף שרילר היה יכול
למצוא. היילי חיכה מאחורי הסערה המתקרבת. רילר סמך על שני
לגיונות של עריקים שישבו בלב המערך הכחול, היילי ווידא שלא
יהיו בעיות איתם ורשת הקשר הייתה מאובטחת.
בצוהרי היום המערך הכחול החל לנוע. שני גייסות של ארגולונים
וכנפיים משוריינות ניסו לפרוץ בתנועות משתלבות את הקווים
הצהובים של הבורטו. גיס כחול שלישי נשאר מסביב לארגונור, שניים
מהלגיונות שלו שייכים לרילר. עננים של אש שחורה וגזים כיסו את
הג'ונגל, אבחות של מבערים ושריקות של שבשים בקעו את הרקע הירוק
הבוער. הם ניסו במשך כל הלילה והבורטו החזיקו, בקושי.
רילר כבר עמד לשלוח את היילי כשאחד הגייסות הכחולים המדולדלים
פנה בחדות דרומה אל תוך הבטן הרכה של הלגיונות הסדירים. "הם
פרצו את האגף השמאלי שלנו. הבורטו לא יכולים לזוז" רילר השתיק
בבעיטה את הקצין, ההדמיה הראתה זרוע כחולה פורצת את חצי הקשת
הצהובה.
כנף הפיקוד ספגה פגיעה ונאלצה לנחות. רילר יצא בריצה, מעביר
הוראות באצבעותיו, הזרוע הכחולה החלה לגולל את הקווים של
הבורטו, הוא שחרר את היילי ואת העריקים.  ארבעים שעות של אש.
דיווחים המשיכו לזרום אליו, הבורטו שלחו את העתודה שלהם לייצב
את המצב הקריטי באגף השמאלי, המשמר הקדמי של היילי כבר נתקל
בהתנגדות, מפקדי העריקים מוכנים.
אחד מהקצינים שלו איתר חבורת פיקוד של יחידת בורטו. רילר ניגש
אל האיש הלבן שעמד בראשו וחבט בו בכל הכוח בין העיניים. האיש
הלבן התמוטט, שאר האנשים הלבנים הסתכלו בו במבטים קפואים.
הציידים שאיתם שלפו להבים אבל לרילר היו יותר אנשים. הוא עקר
את מכשירי הביוקשר מהאנשים הלבנים והלוחמים שאיתו הרחיקו את
הציידים. אחד מהאנשים הלבנים עוד ניסה למחות אבל רילר כבר שקע
לתוך ההדמיה.
ההדמיה הרגיעה אותו, הזרוע הכחולה דשדשה במקום, מוקפת בבורטו
וסדירים והיילי כבר היה מעל ארגונור, משתק את המערך הדליל שהיה
שם, מנסה לחבור עם העריקים. כוח אווירי כחול הגיח מהגונגל
וניסה לעצור את היילי, הסימונים הכחולים נעלמו אחרי מחצית
השעה. הסערה כיסתה את כל איזור ארגונור והיילי פרק אל תוך
הירוק, אל תוך סימונים כחולים שעוד נותרו בשטח. שתי הזרועות
הכחולות כבר הפכו לנקודות בתוך רקע צהוב.
בלילה השלישי היילי חבר לעריקים וכל הכחול היה מוקף בצהוב.
רילר נטש את עמדת הפיקוד המאולתרת והצטרף ללחימה, הוא העריך
שיעברו עוד יומיים  עד  שלא יישאר כחול בהדמיה.
הוא נלחם עוד ארבעה ימים.

"הפסדתם שוב"
"מישהו הצליח לשרוד ?"
"אולי"
"הוא יודע שאני כאן"
"עדיין לא. אתה צריך ללכת עכשיו, הוא אמור לנחות כאן בקרוב"
"תודה על הביו"
"אתה תצטרך אותו"
"תבוא איתי"
"אני לא יכול"

העמלץ  עמד בחדר הלבן, היילי לפניו ורילר מאחוריו. היילי ניסה
לדבר אבל המנושל לא רצה להקשיב. רילר הפנה את פניו לקיר והיילי
השתתק. שני אנשים לבנים נכנסו לחדר, העמלץ השאיר אותם עם
היילי.
העמלץ עמד בחוץ וחיכה, רילר יצא החוצה. "הוא היה בידיים שלנו
ונתנו לו לחמוק" רילר התישב באיטיות והביט בו, "הלדין כבר יודע
על המחט, הוא לא יענה לעוד הזמנה". רילר עצם את עיניו וחיוך
הזאב השתרע על פניו "הסופה שבקצה העין, אין לו לאיפה לברוח,
הוא יחזור אלינו במוקדם או במאוחר. לא נחזור על הטעות של
היילי".  העמלץ  התיישב ליד רילר, מכסה אותו בצל העצום שלו,
"אתם הייתם כולכם ביחד, שותפים של דם". רילר הביט בו ופקח את
עיניו "היינו".




רצף 10

אתה צריך ללכת עכשיו. לאיפה ? למי ? למה ?
אני שוב בג'ונגל, אני והביו עלי, מחבק אותי באהבה, חולק את
נוזלי גופי. אני עובר על כל הספקטרומים, מסתכל לכל כיוון, נושם
את הגשם. אני הולך בתוך הירוק, אין לי שום כיוון או יעד, אני
הולך. הציידים עזבו אותי, אף אחד לא נושף לי בעורף, אף אחד לא
מרחרח את העקבות שאני משאיר. עברתי בשטח הדממה סביב ארגונור,
הם כולם היו משופדים, כולם מביטים לשמיים, כמו בגואן. אספתי
קצת נשק וציוד משרידים של איברים, אכלתי מהם קצת, רובם היו
שרופים ומפוחמים.
אני שוכב על אדמה שרופה ומסביבי שאריות של ביומכונות ואנושים.
טורים של נמלים ושאר רמשים מכרסמים לאיטם את השרידים, הפועלים
החרוצים של הג'ונגל. גשם שחור מסלק אותם מדי פעם, נותן קצת
מנוחה למתים. הם כבר מתקרבים לציביליזציה, הם כבר בקצה הג'ונגל
ואני עדיין בתוכו. אני שוכב וסופג את הריחות מעלי, נותן להם
לשקוע בתוך הריאות שלי, מזמין אותם לסייר בין האונות שלי. היא
מחכה לי ואני כאן  שוכב בין המתים. רגעים קטנים של שקט מחלחלים
לי בגרון, אני צריך לחזור ואני עדיין בג'ונגל. אני לא זוכר את
שמה.
אני עף מעל הירוק. מטרים ארוכים של אוויר מחזיקים אותי ואני
מפלח אותם בדרכי, נושם את הרוח הלחה שמעל הג'ונגל. אני מביט
למטה והג'ונגל הופך לצהוב ויבש, הרוח מיבשת את גרוני. יש נקודה
קטנה ושחורה מתחתי, היא הולכת באיטיות למטה, שקועה בחלום פרטי
שלה, עסוקה בדרכה. אני מנסה להבחין בעוד פרטים והצהוב נעלם,
נבלע בג'ונגל, היובש חוזר להיות לח והנקודה השחורה נעלמת. היה
לה כובע שחור וגבוה.

הלדין הסתכל בעין הגדולה והשחורה. הוא עמד ליד הארגולון הגוסס
וליטף אותו. חור גדול ומדמם היה פעור בצידו, פגיעה של דרדאו
שפילחה את השריון וחתכה את הבשר מתחתיו, הוא הבחין בשרידים של
הדרדאו בתוך הלוע השבור של הארגולון. היה רק איש צוות אחד
למעלה והוא היה מרוסק לגמרי. הוא הביט בעין, מישהו הוריד את
חיפויי העיניים לארגולון, הוא לא הצליח להבין למה.
הארגולון המשיך לגסוס, תנועות קטנות של סנפיר הגב העצום הסגירו
את שאריות חייו, העין המשיכה להביט. הלדין נשען על הגוף העצום
והביט על הגופות שהיו פזורות מסביב, הוא הרגיש את הנשימות
העמוקות והאחרונות מאחוריו. הוא נזכר בעיר, בגבעת המחילות
והאבקה. הוא היה רעב לקצת אבקה, רכיבה הזויה על הדרקון, איבוד
שליטה. רעידות קלות עברו בגופו, מנערות את הביו, מכאיבות בקצות
העצבים, מגרדות ברקות. הג'ונגל סגר עליו מכל צד, מברך אותו
בשמחה, משאיר מאחוריו את אזור ההרג. העין השחורה המשיכה לדקור
בגבו והוא המשיך ללכת, הוא שונא דברים שממשיכים ולא מרפים.

החלומות המשיכו, הם אף פעם לא מרפים. הוא עמד בקצה המחט  והביט
למטה על העיניים. הוא ניסה להקשיב למשהו אבל היה שקט מוחלט,
הוא לא הצליח לשמוע את פעימות ליבו או את נשימותיו. הוא ניסה
למחוא כפיים והשקט לא נשבר, לפני שהוא בעט בילד הוא שמע אותו
צוחק. העיניים הרפו ממנו והביטו אל האופק שהיה צהוב ורחוק.
אוקיאנוס צהוב הקיף את המחט, יבש וחם, גלים של חול ורוח.

הלדין התעורר חזרה לדחיסות הלחה של הירוק. הוא פגש את הזרם
החום והעכור שכבר שט בו, חזרה מהכפר. הוא שחה באיטיות לצד
השני, מחפש מבטים עוינים בסבך. אף אחד לא חיכה לו בצד השני
והוא חזר לקצב הרגיל של ההליכה, מפלס את דרכו בצמחיה הצפופה.
העמודים של דאגוד הופיעו לצידו, הסימן המוכר. בשלב מסוים הוא
עבר לריצה, שבוי בקצב המונוטוני והמהפנט של נשימות מהירות
ומאמץ ביו, מוקף בגלים ירוקים שנשברים וחוזרים.
עיר המחילות חיכתה לו במקום שבה השאיר אותה. תושבי העיר חיכו
לו מחוץ למחילות, מביטים בו באותה הבעה קפואה שכבר ראה בגואן
וארגונור. ערמות של מוטות היו מונחים בקצה הג'ונגל, לא היה זמן
להשתמש בהם.
הוא נכנס למחילה שזכר, מישהו השאיר את האורות הכחולים דולקים,
הקיר נשאר מאובק. הוא לא היה מופתע כשקרא את המילים על הקיר
"היא מחכה לך, גם אני".

העמלץ סילק את כל האנשים הלבנים, הם רצו כמו ילדים קטנים
והמריאו בחזרה להרים. רילר נעצר בהרים והיילי היה צריך לחזור
בשביל לרדוף אחרי כמה אינקוויזיטורים מורדים. השדרים האחרונים
מרילר לא היו מעודדים, הכוח האווירי לא יעיל בהרים והבורטו
פועלים בחוסר רצון.
העמלץ ישב על האדמה הלחה והביט בזקן. הציידים אספו אותו ליד
ארגונור, יושב בסבלנות בין הגופות, מחכה שימצאו אותו. המבנה
העצום של הכרך עמד מאחוריהם, משחיר את האופק העצוב, מסתיר
תקוות עייפות של אנשים אחרים. הזקן חייך אליו חיוך מקומט עם
מילים שקטות, המעוין מעל עינו הימנית טפטף טיפות קטנות של דם.
"הלדין שוב חמק ממך"
"נתתי לו לחמוק"
"אנחנו מכירים אותך כבר הרבה זמן. גם אתה עושה טעויות"
"אתה יכול להפסיק לדבר ברבים. הרגתי את כל האחרים, את שני
האחרונים מצאתי בקצה של אבידוס במגדלור של הלדין, לא הייתי
מופתע"
"יש עוד כמה שחמקו ממך"
"בינתיים"
"ידענו שהבורטו לא יוכלו להחזיק בך. אתה צריך להיזהר מהם, הם
עדיין מסתירים את עצמם"
"הבורטו שקופים לגמרי. אני נותן להם אשליה,  הם מאמינים  שאפשר
להסתתר ממני"
"הבורטו נמצאים כאן עוד לפני האנוש הראשון"
"לא לפניי"
"הם עצרו אתכם בהרים והבורטו רוצים לעזוב"
"הם ניסו לאיים עלי, לפני שבאתי אליך, הברחתי אותם בחזרה
לחורים שלהם. ההרים הם דבר זמני, הם לא יוכלו להחזיק שם יותר
מדי זמן וכשנוריד אותם משם אפשר יהיה להשתמש שוב באוויר. הם
יחזרו לברוח"
"הבורטו ינסו לבגוד בך. הם ינסו להרוג את רילר"
"הם ייענשו. רילר יעניש אותם"
"אני חושב שהלדין כבר בהרים. בצד של אבידוס, בצד שלהם"
"אתה פגשת אותו. אתה ניסית להבריח אותו עם סוחרי האיברים"
"הם הבטיחו להחזיר חוב שלי למישהו"
"אני נותן לך לחיות. בינתיים. יש לי עוד שאלות"
"אני צריך לנוח קצת"
"אל תדאג, יש לנו מספיק זמן עד שנעקור אותם מההרים"
המנושל השאיר את הזקן על האדמה, מוודא שהשומרים שהציב ערניים.
'הוא' חזר לחורבה בה ישב המטה שלו. הוא  כבר  בטח  בהרים,  בצד
שלהם.  ב צ ד   ש ל ה ם. "עוד שעה אנחנו באוויר, מבנה מלא
לכיוון המפקדה של רילר. תוודאו שגם הבורטו אתנו" הקצינים סביבו
ניתקו את ראשם מחיבורי ההדמיות והביוקשר, ממהרים למלא את
הוראותיו. הם אף פעם לא שואלים שאלות מיותרות.

ההרים מילאו את כל כיווני הראיה, גושי אבן עצומים, קרחים
מצמחייה או כל סימן אחר של חיים. רילר ניסה להבחין בפסגות אבל
הענן האפור של הסופה המתמדת הפריע לו. הוא שנא את מזג האוויר
בהרים, קר וגשום. הלוחמים שלו הסתדרו אבל בגייסות מאלגול סבלו
ורטנו, הם היו גרועים בלוחמה בשטח סלעי והוא השתדל לא להשתמש
מהם.
ידיו עוד רעדו מכעס, הבורטו פינו את כל השבשים חזרה לג'ונגל
וכשניסה לעצור אותם הם התנגדו. הוא שנא את האנשים הלבנים
הקטנים ואת הציידים שהקיפו אותם, כמו חרקים. מחטים של כחול
וצהוב הבהבו במרחק, מסמנות היתקלויות עם המגינים. הם לא יכלו
להפעיל כנפיים ולכן אי אפשר היה להפעיל גזים או מבערים כבדים
ביעילות, המגינים ידעו את זה.
הוא היה עסוק בתכנון השתלטות על אחת הפסגות הקרובות שהטרידו
אותם. הוא הבחין בזווית עינו בצל הגדול שהתקרב, חיוך קטן עלה
על פניו. הם ישבו ודיברו ורילר הרגיש הקלה עצומה. האנשים
הלבנים הצטרפו אליהם, שומרים על מרחק בטוח מהצל הארוך של
המנושל, מבטיחים שכל השבשים בדרך חזרה להרים עם עוד כמה הפתעות
חדשות.
כשהאנשים הלבנים הסתלקו הם המשיכו בשיחה. רילר לא  אהב לשמוע
על הזקן אבל הוא לא העיז להביע התנגדות. הוא הביט בעיניים
האדומות , שפעם היו אדומות בוערות ופעם שחורות כמו הלילה. הפה
העצום נע בשקט, לוחש אל תוך הלילה "הוא בהרים. הוא חמק לנו בין
האצבעות".

האינקוויזיטור ברח מזרחה ודרומה והיילי רדף אחריו. הכאבים
העצומים צרבו את היילי, עווית קבועה השתלטה על פניו, אפילו
הקצינים נרתעו ממנו. המרדף העסיק אותו, מדכא את הכאבים במקצת,
שולח אותם לפינה צדדית.
הוא הרג את שלושת המורדים האחרים ואת כל הצבא העלוב שהצליחו
לאסוף. הם העמידו מולו אוסף של סדירים ושכירי חרב, יריב עלוב
ליחידות ההלם שלו שנלחמו כבר בגואן ובארגונור. כעת נותר רק אחד
והיילי כבר ידע איפה ינחת. הגששים שלו איתרו את המגדלים מכוסי
הג'ונגל, הם גם שמרו על מרחק מספק מהמבנה המדולדל שניסה להימלט
מהם. הוא נשען לאחור וכולם הביטו בו מתפתל וגונח, מורידים את
עיניהם כשמבטו חזר אליהם.
הוא קשר את הלשון של האינקוויזיטור לצווארו. הם יירטו אותו
בסמוך למגדלים. הוא ניסה להלחם בהם בג'ונגל והם פשוט קצרו אותו
ואת אנשיו, משאירים שרידים מפוחמים לג'ונגל. הכאבים רק התגברו,
האנשים בחדר הלבן הבטיחו לו שהכאב לא יעזוב אותו, הם צחקו.
היילי השאיר את הכוח מאחוריו ופסע אל המגדל הקרוב.  מישהו שתל
ערוגות של ורדים מסביב למגדל ומישהו גם דרך על כולם.
דלת אדומה נפתחה בפניו והוא נכנס למסדרון סגול. הכאב הפסיק,
משאיר מאחוריו רגיעה מוזרה. הוא פסע במסדרון עד שהגיע לסליל של
מדרגות. אשה לבושה בירוק לקחה אותו למעלה אל אחד החדרים. הוא
פתח דלת עגולה ונכנס אל תוך חדר. ענן אבקה מבושם ליטף אותו
והוא נפל על הרצפה. לפני שעצם את עיניו הבחין בעיניים אפורות
ועצובות, הוא חייך. הוא חייך והיא אספה אותו בזרועות רותחות.
בתוך המגדל היה ריח מבושם והאורות נשארו מעומעמים. הוא לא
הרגיש את העווית ואשה שלא הכיר הייתה מסביבו.




רצף 11

"חזרת"
"פחדתי שלא תחכי לי. פחדתי שלא אמצא אותך"
ההרים שוכבים הרחק מאחורי. גם הג'ונגל. אני מוקף בצהוב
האינסופי, אני בולע כמויות של חום ורוחות. ענני אבק מסתחררים
ומכסים את האופק, מפריעים לעיניים שמתחתיי. כל האנשים שדרכתי
עליהם שקעו בחול, הנהמות והלחישות נבלעו ברוח. הרחובות והבתים
התפוררו לחול וכל פנסי הרחוב נשאבו אל השמש. עברתי את ההרים
והוא היה שם. רילר היה איתו אבל הצלחתי לעבור. בשקט, כמו הצל
שאין לרילר. אף אחד לא ניסה לעצור אותי, אף אחד לא שאל דבר.
נכנסתי לעיר בריצה, לא נושם, לא רואה, צללתי בין הרחובות
והאנשים. היא חיכתה לי במקום שבו עזבתי אותה.
הלדין לא דיבר. הוא החזיק אותה והיא החזיקה אותו. הידיים
הכחלחלות עטפו אותו בחום מוכר והוא הקשיב לנשימותיה. הם שקעו
אל תוך חדר והוא הוריד את הביו, מציף את חושיו במגע. רגעים של
שקט, רגעים של טשטוש, שעות שהופכות לשניות. הראיה והשמיעה הפכו
למשהו עמום, נבלעות בשיטפון של מגעים.

העיר הייתה ריקה. צללים של אנשים קישטו פינות ריקות של רחובות,
אדישים כמו פנסי רחוב. הליכה שגרתית בתוך מבוך מוכר, אל תוך
חורים מוכרים. הם הלכו ללא כיוון והלדין עצם את עיניו. הפרחים
הצהובים נבלו, הם ישבו ביניהם והביטו אל האופק. קירות של עננים
חסמו את המרחק מסתירים את הטבח שמאחוריהם.
הם מצאו מקום עם אנשים. בר חשוך ושולי ברחוב קטן בשולי העיר.
אף מבט לא ליווה אותם כשהתיישבו באחת הפינות, סהרורים. ילד
מלצר הביא להם משקה סם בכוסות גביש גבוהות ומטונפות, היו לו
עיניים מלאכותיות. הלדין ניסה לא לשמוע את השיחות הקטנות
מסביב, דיבורים על ההרים, משפטים עם שמות שכבר לא יחזרו.
הילד חזר והתיישב לידם, העיניים הלבנות הריקות שלו בלעו את
הלדין, הורידו את מבטו אל תוך הכוס. הפה שלו נשאר סגור אבל
המילים הקטנות צרחו באוזניים של הלדין. "אתה רץ במעגל סגור.
רילר לקח אותי ועכשיו כולנו שלו. היא כבר שייכת לו. הסופה
שבקצה העין רק גדלה. היא רק גדלה.  ה י א  ר ק  ג ד ל ה".
העולם קרס סביב הלדין, מסתובב באלפי צבעים.

"הבהלת אותו"
"אני מצטער"
"לא קרה כלום. הוא נכנס להתקף של פאניקה והייתי צריכה לתת לו
קצת מהמשקה שלך. הוא שאל עליך כשחזר לעצמו. הם כל כך נדירים"
"את צריכה לברוח מפה"
"אין לאיפה, רק אבידוס עומדת גוססת בין אלגול והאוקיאנוס"
"מה הוא שאל ?"
"מתי אתה חוזר להרים"
"אני לא חוזר"
"אתה זוכר את הנכה. העלו אותו על המוקד, הוא העביר מידע
לאלגול. דיברתי
איתו כשלא היית פה. הוא לא רצה לדבר עליך"
"הוא היה טיפש. כמוני"
"אתה עדיין חי. אתה כאן איתי"
"אני לא יכול להסתכל על ילדים"
"תשכב בשקט. לא צריך לדבר"

החדר התנפח מאש אדומה ומסנוורת. חריקות מצמררות שברו את הקירות
מסביב מלוות בתיפוף אדיר של אלפי תופים. צרחות ונהמות התערבלו
אחת בשניה וברקע קול נורא של קידוח וניסור, מהמם את החושים.
הלדין התרומם בקפיצה, חודר אל הרעש. המיטה התפוצצה מאחוריו,
מהממת את התחושות בגבו, שולחת רסיסים אל הקירות החורקים. הוא
הרגיש את הנחש העצום מתפתל בין רגליו, מנסה להשתחרר, מנסה
להפיל אותו. מפלים של זיעה פלסו את דרכם במורד גופו, רעידות
נעימות אוחזות בו. הלדין רכב על הדרקון והדרקון בכה מכאב.
רעידת אדמה ניפצה את הרקות בראשו שולחת אותו לשינה חסרת
חלומות.
היא לא נתנה לו ליפול והוא המשיך לישון. אל תוך הלילה.

הילד עם העיניים המלאכותיות בא לבקר והלדין ישב איתו, מטושטש
מאבקה. היא נשארה לישון בחדר, שולחת אותם לגג הגבוה ביותר
שיכלו למצוא. גף של כנפיים שחורות עבר מעליהם, מאיץ אל עבר
ההרים ברעש של מאמץ ביומכני. הם ישבו מול ההרים והלדין הצליח
לראות נצנוצים של חילופי אש מבעד לעננים. לילד היה אבא בהרים
ואמא שמתה מהמגיפה. השם של האבא היה מוכר והוא התאמץ לא
להיזכר.
"למה אתה לא חוזר להרים ?"
"אני בא משם. אני כבר לא יכול לעזור"
"הם לקחו לי את העיניים ואבא נשבע שהם ישלמו"
"הם מנצחים"
"לא נכון. אתה משקר"
"אתה ילד קטן ומעצבן. אבא כבר מת או שהפך לעריק. יש לך מזל
שהמגיפה לא
נגעה בך, כמו שנגעה באמך. אני שונא אותך"
הילד ברח בבכי והלדין צחק. הילד חיכה לו למטה, בשקט. "אני יודע
שלא התכוונת. היא אמרה לי שאתה חולה. היא אמרה שהם עינו ורדפו
אותך. אני רוצה שתעזור לאבא שלי". הלדין הפסיק לצחוק. הם הלכו
ביחד לחנות והלדין קנה לו מפה. הוא הסביר לו איפה נמצאת אלגול
והיכן עבר הגבול הישן, לפני המלחמה. הילד זיהה לבד את ההרים
וסוף הג'ונגל.
"איפה נמצאים הבורטו ?"
"הם מפוזרים, יש להם נציגויות בכל הערים באלגול. יש להם בסיסים
גם במקומות
אחרים בג'ונגל. הם בכל מקום. פעם הם גם היו פה"
"אני יודע. אנחנו גרשנו אותם ואת כל המשרתים שלהם, הם הפיצו את
המגיפה"
"המגיפה גם פגעה בהם"
"הם שונאים אותנו"
"איפה אתה גר עכשיו ?"
"אני עובד אצל חבר של אבא. בבר שפגשתם אותי"
הלדין חזר לחדר. הילד חזר לבר והיא המשיכה לישון. הוא נכנס אל
החושך הנעים שמסביבה וניסה להירדם. לא נשארה לו אבקה והחלומות
חזרו אליו.

...הלדין חזר אל הבית ואמא ישבה בשקט ליד השולחן. בדרך הוא
הספיק לראות את האנשים הלבנים יוצאים מהבית, הם גררו על עגלה
קטנה ושקופה שק ארוך ולבן. החיוכים הצרים והמקובעים שלהם עקבו
אחריו ברעבתנות. הלדין הביט בה כשנכנס  ולא שאל דבר, הפנים שלה
היו אפורות ומחוסרות הבעה, הוא לא שאל על אבא. הם ישבו ואכלו
בשקט, לאוכל היה טעם אפור, גם למים. בערב קסנדו ואלן לקחו אותו
החוצה, לחוף, למקום בטוח. אחרי שבוע הלדין נכנס לבית ולא היה
שם אף אחד. הוא יצא החוצה ורץ אל החוף, הבית נשאר ריק...
הבוקר הביא איתו אורחים והלדין הצטער שהצליח לעבור את הלילה.
הוא שנא את המדים השחורים ואת אישון הביו שצבע את פניו באור
ירוק. שלוש חליפות שחורות התיישבו מולו, בוחנות ומביטות, לא
ממצמצות לרגע. היא יצאה עם הילד, משאירה אותו בתוך שינה, הוא
התעורר והם כבר ישבו מסביבו. רק אחד מהם דיבר, שני האחרים
המשיכו להאיר עליו באור הירוק והחודר שהשתחל מהאישונים שלהם.
הלדין ניסה להסתכל בסליל האור הצהוב שהיה מחובר לתקרה, הוא
הבהב מספר פעמים ואז כבה. משאיר את החדר לאור הירוק של
האורחים.
"קיבלנו מידע שנהרגת בארגונור. ידענו שהמידע לא נכון"
"חשבתי שאתם עסוקים בעריקות"
"אתה צריך לחזור להרים. חסרים לנו מפקדים ללגיונות"
"אני לא חוזר. אני לא הופך לחליפה שחורה"
"אתה לא יכול לסרב. עברת התניה. אני יכול להפעיל אותה עכשיו"
"אנחנו מפסידים"
"אנחנו מנסים למשוך זמן. בשלב מסוים הם יתחילו להלחם ביניהם.
הבורטו לא
רגילים לקבל פקודות מאנושים, בעיקר אם הם עריקים שלנו"
"מה אתם רוצים ממני ? אני כבר מת"




רצף 12

רילר הביט בהיילי ופניו בערו בלהבות שחורות. העיר שכבה לרגליהם
גונחת מכאבים. השמיים היו ריקים וצמאים, יונקים את נוזליה של
העיר ברעבתנות. בשר אנושי הקיף אותם בהמוניו, לוחמים תשושים
ומסוממים עסוקים בהרס ושריפה. הם שחטו את כל הילדים והכריחו את
המבוגרים לתפור את החלקים הפזורים. המבוגרים שניסו לסרב נמסרו
לאנשים הלבנים. ההרים הביטו עליהם, לא נשאר אף מגן חי בתוכם.
הם סללו דרך שלמה מההרים ועד העיר מהעצמות שאספו.
היילי עמד ליד רילר, מנסה לשלוט בעווית בפניו, אפילו הביו שלו
התרגל לתנועות הבלתי רצוניות. הם ירדו במדרגות ונכנסו למקום
הלא מואר. היא הייתה שם ורילר חייך. "אני הולך להביא אותו"
הלחישה של היילי הרימה לשניה את פניה מהרצפה, השפתיים שלה לא
זזו אבל הוא הצליח לשמוע אותה אומרת ברכות "הזמן כבר לא אתנו.
הזמן שייך לו והוא מושך לך בחוטים". רילר הביט בגב של היילי
שעלה במדרגות, הוא הסיט את עיניו לכפות ידיו. החוטים בערו
בלהבות שחורות.

הלדין עמד מולם והלסת של היילי הייתה תלויה על צווארו. אלן
היילי שצייר אותו ואת רילר כשהזמן עוד היה איתם והסופה הייתה
רק כמה עננים קטנים בשמיים. הוא עמד מולם וחייך עם השאריות
שנותרו מגופו. רילר עמד מולו, קסנדו רילר. הוא הצליח להיזכר
בשמות הפרטיים שלהם. רילר עמד מולו ומאחוריו היא ישבה, פניה
מכוסים באור. הם עמדו במרתף קטן וחשוך, הם עמדו והזמן שכבר לא
היה שייך להם תיקתק להלדין בראש, דפיקות קטנות וחדות.
"אני רואה שהיילי מצא אותך"
"אני לא עזרתי לו"
"אתה גם לא תעזור לי. העולם סביבנו בוער, הוא שורף את החללים
שמתפתלים לי בראש. הוא רוצה שאני אביא אותך אליו. אני עייף
ואני לא מסוגל לישון. הפעם האחרונה שישנתי הייתה לפני זמן שכבר
אין לו פרטים. ישבתי מתחת לעצים שצורחים עם איש זקן שרדפתי
אחריו במשל חצי שנה. דיברנו על העייפות, הייתי צריך לנתק את
חייו. ישבנו ודיברנו והיה לנו אורח. הוא היה לבוש בצורה מוזרה
והוא עזר לי לישון, הוא נתן לי את הלהבות"
"אין לך צל. אתה לקחת את הילד והשארת אותי לבד. הוא אסף אותך
ואתה שלו עכשיו. אני לא יכול לעזור, אני מת"
"הילד עוד חי. הוא נמצא על המחט. אתה מכיר את המחט, היא תמיד
נמצאת במקום שאליו נופלים"
"אני מחפש את המחט. הוא גם מחפש אותה"
"אתה צריך להשאיר אותה כאן"
"מה עשיתם לה, היא מסתכלת דרכנו על הקירות, היא לא מדברת"
"אל תדאג, קצת כימי שנוכל לדבר רק שנינו"
"המחט, ספר לי על המחט"
"היא לא יכולה לבוא איתך"
"אני לא רוצה ללכת"
"גם אני לא"
הם ישבו והביטו באוויר החשוך. רילר כבר לא בער, הוא הריח כמו
שאריות של מדורה, השפתיים שלו דיברו וניצוצות קטנים וכחולים
יצאו מהן.
"כשהיינו קטנים היינו חותכים את האוויר. הכל עמד מסביבנו,
היינו רצים ואפשר
היה לשמוע את האוויר מדמם. היילי היה תמיד רץ ראשון ואתה
הסתכלת על הצל
שאין לי. החריץ שנושף על המחט היה סגור והעולם הסתובב בכיוון
הנכון"
"החול היה חם ואפשר היה לשמוע את המים. היו לי ריסים בעיניים"
"לפני שלקחו אותנו. כשאני הייתי קסנדו והיילי היה אלן. אתה
נשארת הלדין. החוף
האינסופי נפל למסדרונות האחוריים של הראש שלי"

...הם שכבו על החול והשמש חרטה גלים באישונים המורחבים.
השמועות הקטנות והבזויות שנדבקו נפלו ואלן נחר. הלדין רבץ על
החול הרותח וקסנדו ליקק את הרוח. העולם היה קטן ועלוב והמשקל
שלו נשען על מקומות אחרים. נשימה קטנה והזמן נעצר בבחילה.
הלדין התרומם מעל החול, שכבות של אוויר דחפו לו את הגב מנקות
את הזיעה. הם שרפו ימים על החוף. החוף האינסופי היה נקודה
צהובה והמגיפה שנאה אותו. היא בלעה את כל הבתים והגבעות
הירוקות ונעצרה ליד החוף. אלן אמר שאפשר להריח אותה וקסנדו
הוציא את הלשון הכחולה שלו.
הלדין המשיך להתרומם מעל המעגל. הנחירות של אלן חרקו לו מתחת
ללסת, נקישות אקוסטיות של ריאות. הם שרפו את הזמן הקטן שלפני.
הג'ונגל הזמין אותם בצורה המקובלת והם הסכימו. קסנדו כבר היה
בג'ונגל, הוא סיפר להם על כל הרעשים הקטנים. הם שכבו על החול
והלשון של קסנדו התפתלה מתחת להלדין. חורים קטנים של מקום אחר
חלחלו ברקע ואלן התעורר אל תוך הפנים של הלדין, צעקה.
"אני רוצה לישון ואתם לוקחים לי את הצל"...

"אני רוצה לישון"
היא יצאה ראשונה והלדין עוד ניסה להפעיל שרירים בצוואר. הוא
חיכה שהשפעת הכימי תרד במקצת ואז נתן לה להוביל, החוצה מהחדר
המחניק. הוא השאיר את הלסת של היילי על צווארו ורילר בער בתוך
המרתף. היא משכה אותו והמרתף החזיק אותו בגב.
"הוא אמר שתלך בלעדי"
"אני לא, האישונים שלך עוד מורחבים"
"אתה אמרת שאין לו צל. היה לו צל. הוא עמד לידי והיה לו צל. צל
קטן, צל של
ילד"
"לא נשאר אף אחד"
"חיכיתי לך כבר פעם אחת. אני אחכה גם עכשיו"
"את לא יכולה לחכות. אני לא יכול לחזור"
"אין לך ברירה"
היא המשיכה לדבר והלדין הפסיק להקשיב.
מישהו לחש מאחוריו וצרח, הוא הביט אחורה ולא היה שם אף אחד.

רילר ישב והילדים התפורים, המתים, היו תלויים על חוטים מסביבו.
הצל מילא את האוויר סביבו, מכסה את קירות המרתף. העיניים
העמוקות הביטו בו ברחמים ויד ליטפה את ראשו. "אתם דיברתם והוא
הלך" רילר רצה לענות והמרתף נזל מתחתיו. העיניים העמוקות
התקרבו ונעצרו ליד פניו. "הוא ילך אל המחט, כבר אין לו ברירה"
המרתף הדהד בשקט "אני צריך לחזור לאלגול, אתה תבוא איתי ומשם
נצא אחריו". רילר התרומם ונעמד תחת הצל "הוא חייב לעבור
באלגול. הדרך למחט מתחילה שם". הם יצאו ביחד מהמרתף והאוויר
היה צלול ונקי, העיר שכבה מתה והלילה לכלך את השמיים.

לא רציתי ללכת. רציתי להישאר איתה ושכל השאר יישרף. הוא לקח
אותה ועכשיו אני חייב ללכת. הוא לא השאיר הזמנה או הודעה. היא
פשוט לא הייתה כשהתעוררתי והדפיקות בראש סדקו לי את הרקות.
יצאתי מהעיר המתה והאוויר היה מחוסר ריחות.
הפנים של היילי לא רוצות להשאיר אותי לבד. הוא עמד מולי ורצה
לחבק אותי. היה לו עווית נוראי בפנים והוא ביקש ממני סליחה.
חיבקתי אותו והוא ניסה לבכות. הוא מלמל דברים על החוף ועל
המעגל ואני ניסיתי להרגיע אותו. הוא המשיך לבכות ואני שחטתי
אותו. ריטשתי אותו לחתיכות של בשר ולזרמים של דם. הוא המשיך
לבכות ואני המשכתי לחתוך. היה לו דם סמיך וחם שנכנס לי לעיניים
והלהב שלי המשיך לחטט בגופו. הוא שכב על הרצפה ואני מעליו.
כשלא נשאר מה לחתוך, התיישבתי וניקיתי את הלסת שלו.

... היילי, אלן היילי. הצלע השלישית במעגל. הוא איזן אותי ואת
רילר, אפילו בגובה הוא היה בדיוק בינינו. הוא זה שלקח אותנו אל
החוף בפעם הראשונה. תמיד היינו עוצרים בצוקים שמעל החוף אבל
היילי הכיר מנהרה שלקחה אותנו עד למטה, עד לחול הצהוב. הוא היה
ילד מוזר עם עיניים ירוקות ומבט משונה, אי אפשר היה לדעת אם
הוא כועס או צוחק. הוא אהב להסתובב במערות שבצוקים ולחפש
עתיקות ומאובנים. פעם אחת, לפני שהכרנו אותו, עקבנו אחריו אל
תוך אחת המערות, הוא נעלם לנו באחת הפינות ואחר כך הופיע
מאחורינו. הוא צנח עלינו מהתקרה, צורח כמו עטלף. בהכשרה הוא גם
היה צורח ככה, אפילו המדריכים התרחקו ממנו...

לפני שיצאתי מהעיר מצאתי את הילד עם העיניים המלאכותיות. הוא
התחבא בבור ביוב וכשראה אותי, רץ אלי בבכי. הוא רצה לחבק אותי
ואני ראיתי את הפנים של היילי. תפסתי את הראש הקטן והעלוב שלו
וציפורניי הביו חדרו לו לארובות העיניים. הוא ניסה לצרוח אז
קרעתי לו את שאר הפנים. חיטטתי לו במוח עד שהוא הפסיק לזוז.
איבדתי את חוש הריח. רילר נשאר בחיים.
הלדין עף והשמיים גלשו מתחת לרגליו. האדמה החשופה וההרים קישטו
את הרקע והגשם התעקש לעקוב אחריו. הנחיל מאלגול התפזר על כל
נקודה שהיו בה חיים, מוצץ ולועס. הוא עף והגשם הסתיר את הצל
שלו. חליפות ביו ומדים צהובים היו בכל מקום, שיכורות מהניצחון
וההרג. הוא רץ והרגליים שרפו את השרידים מתחתיו, הוא רץ
והג'ונגל התקרב לאיטו.
הוא עצר ליד שרידים של חווה, בית אבן גדול ושרוף וכנופיה של
מדים צהובים ומלוכלכים. הם כולם ישנו, מלוכלכים מדם ושאריות של
שיער. הוא לא היה צריך לחפש את הקורבנות, הם היו תלויים על
חוטים מהגג ההרוס של הבית. אשה ושלושה ילדים רזים, תמונה
משפחתית. הוא עמד מעליהם וחתך את הנחירות שלהם. הם היו עשרה
והוא חורר את כולם בצוואר, משאיר אותם לדמם למוות.
הלדין המשיך לרוץ וההרים כיסו את גופו, חודרים אליו בקור
ובזיעה. הוא עצר מדי פעם לאכול, היה להם טעם של תולעים רקובות.
לא היה להם ריח. הוא לקח מאחד מהם מעיל ג'ונגל צהוב-ירוק עם
דרגות של קצין וכתמים גדולים של דם.
שכבתי בהרים וחלמתי. לא הייתה לי אבקה והייתי מטושטש מעייפות.
שכבתי על אבנים וסלעים וקברים וחלמתי. עמדתי בתוך החול והמחט
הייתה חוט באופק. הדיונות שחו מסביבי וחוש הריח היה איתי.
הלכתי בתוך הצהוב והרוח ניסתה לעצור אותי. הרחתי אותו והוא היה
מאחורי. יש לו ריח מתוק, מפתה בשלווה שבו. הסתכלתי לאחור
וראיתי רק מדבר.
- הרעידות הקטנות שמתחילות בברכיים ועולות לאיטן במעלה הגב
ריתקו את העייפות של הלדין. הוא שכב וניסה לשחות דרך כל
הסיוטים הקטנים שנתלו לו על הרקות. הוא מצא את המחילות בצלע של
נקיק עמוק והתחבא שם. יש שתי דרכים לעבור את ההרים, מעל ומתחת.
הדרך שמעל היא פתוחה וידועה, מטפסת בין ההרים והנקיקים, בין כל
מגדלי השמירה והמצודות, יותר מדי עיניים שצופות ושומרות. הדרך
שמתחת חשוכה וקרה, דחוסה בתוך מנהרות קטנות ומעברים תת
קרקעיים. אף אחד לא מחכה מתחת להרים, אף אחד לא משגיח.
המחילות היו צרות, אפשר היה רק לשכב בתוכן ולזחול קדימה. הלדין
ידע שבסוף המחילות נגמרים ההרים והוא ניסה להתרכז במחשבה הזאת.
השעון הפנימי של הביו ספר ארבעה ימים והמחילות לא ניסו להסתיים
או להתרחב, אי אפשר להסתובב. הוא ספר כל מטר, משחזר את הנתיב
שטבוע בזיכרון, הדרך החוצה. הוא זחל לאיטו, מטושטש מהאוויר
המחניק, אוכל כל חרק מזדמן. ברגע מסוים המחילה הפכה לבור והוא
נפל פנימה.
הנפילה הפכה למעוף. הלדין עף למטה במהירות בתוך חושך צר ולוחץ.
הוא חייך והחיוך חייך אליו בחזרה. הנפילה ריתקה את כל האוויר
סביבו, מערבלת את המחנק והאוויר הדחוס. הוא נפל והשמיים שלא
היו לידו צעקו מבעד לקירות, צעקות של תדהמה וכעס. החיוך הפעיל
לחץ נעים על פניו והקירות מסביבו היו רכים. הוא עף למטה כשהראש
מוביל את שאר הגוף, מושך את הכל אל תוך החושך. כל העייפות, כל
הטשטוש והסחרחורות השקטות, הכל עף בחוסר משקל. הלדין נפל
וההרים נגמרו בהבזק של לבן.
כשההרים נגמרים נשאר רק הירוק שהוא שחור והלדין אהב אותו.
טיפות של נוזל נזרקו עליו מתקרת העננים שהציצה עליו מלמעלה
והג'ונגל נשאר צפוף וחם. כל הרעשים הקטנים והמוכרים, כל הריחות
הלחים שאי אפשר להריח, הגשם. הוא המשיך ליפול והגשם לא עצר
לרגע, גם לא הג'ונגל. הוא ידע שהדלת תהיה פתוחה.
כשההרים נגמרים נשאר רק הירוק שהוא שחור והלדין חזר אליו, נכנס
בשלווה אל תוך הכלוב.  

הכלוב שאליו נכנסים לא מורכב משלד של מוטות, הוא גם לא עשוי
מרשת. יש בכלוב מסדרון, ארוך ועגול. המסדרון הוא אפור ועגול,
אין תיקרה רצפה וקירות, הכל קיר אחד שמסתחרר סביבך. הכלוב דואג
שלא תנסה לצאת, הוא לוחש לך באוזן. הוא מסתובב לך בתוך הראש,
שורק בחריקות קצרות וחדות. הוא רוכב בין העיניים, בין הרקות.
את הדלת אי אפשר לשמוע אבל היא תמיד נסגרת, נסגרת אחריך. היא
לא תיפתח וגם   אף אחד אחר לא יכנס. אף אחד. הכלוב מכיר את
האורח שצריך להגיע. הוא מכיר אותך ומחכה לך. כשהדלת פתוחה אי
אפשר להבחין בכלוב. כשהיא נסגרת כבר אי אפשר לצאת. אני הגעתי
לדלת והיא הייתה פתוחה. נכנסתי כי רציתי להיכנס. נכנסתי והדלת
נסגרה.
לא שמעתי כלום.