כי כבר הרבה זמן שזה לא בא... כי פשוט שלא הרגשתי שצריך...
כנראה זה קורה כשהכל לבסוף מסתדר וכבר לא כל כך רע...
כי אצלי זה מגיע ממקום כזה עמוק, אצלי זה פשוט נשפך החוצה, מין
צורך נפשי לפרוק, לזרוק אל המילים.
כי ככה אני מתפרק, ככה אני פתאום מרגיש טוב, ככה לפתע הכל נשמע
אמיתי וכן,
נכון וישר, לפעמים קצת מוזר ושונה, אבל כל כך שלי ורק שלי...

אז למה כשעצוב הכל יוצא, ואולי הנפש מדברת רק כשרע, כי יש לנו
בכלל זמן לפנות אליה כשטוב ?  
כי זה מגיע כשאתה לבד, כשכואב ולפתע מגיע אותו הזמן לעצור,
להתבונן קצת פנימה,
לנסות להבין, ואיך זה בכלל קרה...
כי כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כזה לבד,
וכבר עבר די זמן מאז נשפכתי החוצה, מאז בא הצורך לכתוב...

מין קונפליקט פנימי ומוזר, כי איך אחת האהבות שלי מגיעה רק
כשעצוב, רק כשבודד ולבד, ואיך לפתע התגעגעתי לכתוב, אז איך
לפתע זה הגיע כך פתאום...

אז כשטוב לנו קל להפתח לרוץ ולספר, להציג את הטווס שבנו ושכולם
רק יציצו לעבירנו כי איך אתם לא ממש רואים כמה צבעוניים אנחנו
כרגע וכשנהיה לפתע אחר, כשקשה פתאום להפתח כי הכל כל כך בודד,
כל כך כואב...
אנחנו נפתחים למילים, מדברים דרכם ומקשיבים רק לעצמינו...
מילים שנשפכות החוצה,מספרות את הסיפור שלנו, נטולי קול, חסרי
מבט...
אוסף רגשות שנמהלות עם המילים, ביצירת הכאב הכי טובה שיצרנו
לרגע זה, הכי כנה שיכולנו לספר,
רק שאתה די שוכח כשאתה מספר את זה למילים, מצייר על הדף,  את
הרגשות המופשטים שהופכים אותך עירום, בצבעים של פחד עם מכחול
של עצב...

אז למה זה מגיע רק כשעצוב ?