תקופה שעוברת מותירה אותי שוב לבד, לבד עם עצמי... כי הכי טוב
לבד לא?
שוב חופר אל תוך עצמי, לאט אך בזהירות, עמוק אך בטוח...
מביט לצדדים, ומדי פעם נופל, שם עמוק לתוך נהרות של מחשבות,
מנסה סתם לצוף,
שם עמוק השאלות לעולם לא מפסיקות, ממשיכות להדהד בקול כזה
מעומעם,
לפעמים הן כאלה ברורות, רוב הזמן הן פשוט נמוגות, בעשן שקוף
שכ"כ קשה לראות...

מסגרות שאתה בונה לפעמים פשוט מתרסקות, כי אחרת איש המסגרות
ישאר נטול עבודה,
אנשים שאתה מנסה לאהוב, הופכים רק חשובים כ"כ, כי בתוך מערבולת
המחשבות עכשיו שכחת בכלל מה זה לאהוב...
וכמה זה הופך למתסכל, כשאתה שוב מביט על עצמך, במראה כזאת קטנה
שגורמת לך להראות כ"כ ענקי, הכי ברור מול עצמך.... והפנים שם
מביטות רק על עצמך, על הנפש היפה הזאת שמביטה חזרה אל תוך
עצמה,
ואז מגיעה אותה הבעה, שאתה הכי לא אוהב, מהולה בתחושת הריקנות
הכי גדולה שיכולה למלא חלל לב נטול גבולות, כי כולכם בטח
שמרגישים,
ואתה מביט שם על עצמך, ומביט רק עוד קצת,

ועוזב...