כל האנשים הבודדים

All the lonely people
Where do they all come from?
All the lonely people
Where do they all belong?
(The Beatles)

חלק א'- אמצע של דצמבר ( 1986)

רחוק מכל הרחובות יש פירצה בקיר שסתם עומד ליד חנות ממתקים
זולה. כשנכנסים בתוך הפירצה הצרה מתגלה עולם אחר, חדש. עולם
שיש בו רק חרציות צהובות. העשבים שם הם כנראה העשבים הכי
גבוהים בעולם והכי ירוקים. לא היו ממטרות ובקושי ירד גשם העונה
אבל הם תמיד היו ירוקים, כליל השלמות ממש. בעודי נפעם כל פעם
מחדש יכולתי לשמוע את הציפורים צוחקות, עפות. אני מניף את יידי
הקטנות והשמנמנות גבוה לשמיים, יודע שמעולם לא אוכל לגעת
בכנפיהן התכולות, ובכל זאת הייתה לי את אותה השאיפה. הכל נגמר
בחיוך, במרדף. המכנסיים קצת נקרעו אבל המשכתי, לא משנה המנה
שאקבל מאמא. הן הובילו אותי לגופה מוטלת על השביל. היה מלא דם.
הדחף הראשוני שלי היה לפרוץ בצעקות, סתם צעקות, בלי משמעות,
לנפנף ביידי הקצרות באויר. הדמות הייתה מזוקנת עם כובע קש רחב.
יכולתי לראות את עישוניו הקפואים, מבעד לשיח הקפיצה אותי דמות.
זאת הייתה בת, היו לה קצת נמשים ושיער חום ממש קצר, היא לבשה
שמלה לבנה קרועה מלוכלכת, ספוגה בדם. רעדתי. היא רק אמרה- "זה
אבא שלי, אתה יודע".

מבעד לשמשה הצהובה נתגלה שדה החרציות. בפנים היו כיסאות הפוכים
ושרפרפים צבועים בלאקה ורודה. אישה נפוחה אחת לקחה כף גדולה
ותקעה אותה בסיר אפור בתנועה מגושמת נורא ושמה בצלחת אפונה
ירוקה. " תאכל. אתה לא נראה טוב" אמרה, ניסיתי לאכול את זה,
זה היה חמוץ. הבת ההיא עם השמלה הלבנה, דיברה בטלפון ואמרה כל
הזמן- " לא צריך לעזור לו. הוא מת בטוח". אחרי זה היא לקחה לי
כמה אפונים ובלעה אותן. " יצא נחמד, דורין" העירה בצעקות ואז
לחשה "היא קצת חרשת". דורין הנפוחה עיקמה את האף כאילו ידעה
שהיא משקרת וניגבה את ידייה בסינר הגדול שהקיף אותה.
" היא בהריון?" שאלתי, מנסה לבלוע את האפונה.
" היא תמיד בהריון".
" אז איפה הילדים?"
" הם אף פעם לא נולדים. הם תמיד מתים".

מולי אחותי בכתה. הבטתי בה וליטפתי את השיער השחור כחול שלה.
"תמיד תמיד אותה קלות.
אותן בועות קטנות של כלום.
אותו הרחף באויר,
אותו הרעד השביר,
אותה זגוגית דקה של אור. אותו היופי החולף
המצייר על שפת הילד גם חיוך וגם כאב" אמרה אמא שלי. היא אהבה
את נתן יונתן. מולי קמה וחיבקה אותה, גם אני. רציתי לשאול למה
דמעות ומהו היופי החולף בסוף עצרתי בעצמי. אני חושב שידעתי את
התשובה.

רק דורין הנפוחה הייתה בבית של גלי.
" גלי הלכה לנגן על הגג" דורין רק אמרה. היא כבר הייתה ממש
נפוחה.
שאלתי אותה, "מתי את יולדת?"
היא רק אמרה, מה זה משנה?! בטון מוזר וסחבה את סל הכביסה.
באותו הרגע גלי נכנסה. "מה את חושבת שאת עושה?" צרחתה הפיגה את
השממה שעפפה את החדר.
" אני רק סוחבת את זה.." אמרה דורין.
" אסור לך, את בהריון לעזאזל. זה נורא כבד!" היא חטפה את הסל
מלא הכביסה מידייה בכוח.
" גם ככה אני לא שווה כלום. כלום לא שווה את זה. אני שונאת את
זה" היא הכתה את בטנה בידייה וצרחה " אני שונאת לעבור את הכל
שוב ושוב. עדיף לי למות. למות כמו אבא! למות!". גלי סטרה לה
בעיניים אדומות מבכי.
" תלכי לנוח, דורין. פשוט לכי".
דורין הלכה משם עם לחי אדומה לגמריי. רק בת תשע הייתה גלי, אבל
חזקה. לי היא אמרה, "יש קצת אפונה בסיר".

אף אחד לא יודע ששתי הבנות ההלו קיימות בכלל. שאלתי את אמא-
ואמא שלי יודעת המון דברים ומכירה המון. זאת לא עיר גדולה והיא
עורכת דין חשובה או משהו, כמו אבא שלי. יש לי ארבעה אחים
ואחיות מלבדי. ישנה מולי, שהיא בת 27 ואמא שלי שונאת את העובדה
שהיא לא התחתנה וגרה איתם, היא כל הזמן מעירה לה אבל תמיד
מחבקת אותה בסוף, מולי אמרה לי שזה לא פותר לה כלום, והיא
עדיין "זוכרת לה" אבל היא אוהבת את אמא שלה. היא חייבת לאהוב
אותה. יש את אהוד וגלעד שהם שונאים זה את זה כי הם בערך באותו
גיל וגלעד תמיד "גונב" לאהוד את הבנות. יש את אחותי שרה שהיא
בת חמישה חודשים והיא כל הזמן אצל סבתא שלי כי לא לאמא שלי איו
זמן אליה בכלל. ויש אותי.

דוד שלי שמעון היה בא כמעט כל יום שישי אלינו הבייתה, מתקלח
ואוכל איתנו. אבא שלי שונא את זה- שמעתי אותו אומר את זה לאמא.
היא צרחה משהו. כשהיינו יושבים כולנו בשולחן, בעוד אהוד ואלעד
מקטרים שהם רוצים לצאת לבלות, שמעון תמיד היה שואל אם מישהו
רוצה אולי לעבוד אצלו קצת בחנות לסוכריות בגלל שהוא כבר זקן.
הוא הפנה את דבריו לאהוד ואלעד. שניהם עיקמו את האף ושמעון
השפיל מבט.
" אני יכול!" אמרתי, מנגב רוטב אדמדם מסנטרי.
" באמת?" שאל שמעון בחיוך רחב ועיניו ברקו.
" הוא קטן מידי" ירתה אמא מיד משביתה את השמחה.
שמעון שוב השפיל מבטו לצלחת, אבא ניסה לדבר איתו על המשחק. אמא
דיברה בהתלהבות על השכן החדש שהיא רוצה לשדך למולי. מולי נראתה
די אומללה.

לא הלכתי לגלי כבר שבוע. הלכתי אחרי בית ספר והוצאתי ממגירת
הלחם כמעט כיכר שלמה.
" אה! ניב." אמרה גלי. היא לבשה את אותה השמלה הקצרה והלבנה.
עדיין היו עלייה כתמים ורודים כהים מהפעם הראשונה שנפגשנו.
בחיים לא שאלתי אותה על זה, אולי לא רציתי לדעת שהיא רוצחת.
היא הייתה היחידה שדיברה איתי, כולם בבית ספר חושבים שאני
מוזר, אחרים קוראים לי "שמן טיפש".
" גלי" אמרתי והרגשתי כאילו לחשתי מנגינה.
" בוא נלך, נלך רחוק" ביקשה ואחזה את ידי.
" לאן? נלך לכל מקום שתרצי".
" אני לא יכולה להשאר פה.. נלך לים" אמרה וטרקה את הדלת
מאחורייה. פסענו בשדה החרציות עד לכביש, שם היא עצרה מונית. "
אני יודעת שהאוטו הזה מסיע לכל מקום שנרצה" חייכה אליי בבטחה.
" לים!" צעקה לו מהמושב האחורי. נכנסתי גם אני. היה שם ריח
חריף של מנטה.
כשנמלטנו מהמונית ולאחר שהנהג הרעיף כל מיני מילים לא נעימות
במיוחד היה לה מבט שובב בעיניים.
" תסתכל כמה הוא כחול, כמה הוא יפה!" השתהתה מורידה את
סנדלייה, נותנת לכפות רגלייה הארוכות לטבוע בתוך אוקיינוסים של
חול צהוב ורך. לא אמרתי כלום. היו שם משפחות וילדים צוחקים
ובונים ארמונות בחול, אחרים נערים ונערות מאושרים ורטובים עד
העצם.
" על מה אתה חושב?" היא נעמדה קרוב אליי.
" עלייך" אמרתי, היא בהתה בי ואחר כך בשמיים.
" אני נכנסת למים". היא נעלמה ממש מהר, היא רצה היישר אל הגלים
ואלו, כאילו חיכו לה, עטפו אותה בזרועותייהם. חינם. אין כסף.

שרה נעצה בי עיניים גדולות, מגלה בפניי נפש כל כך זקנה. היא
כנראה התינוקת בת החמישה חודשים הכי עצובה בעולם. הבאתי לה
רעשן חדש והיא לא הוציאה הגה. היא רק סרקה אותו קצת ושוב הביטה
בי.
" היא לא אוכלת הילדה הזאת. לא אוכלת!" זעפה סבתא, בקושי עומדת
על הרגליים, אוחזת חזק בכל כוחה במקל בצבע חום כהה. אני נוגע
קצת באצבעותייה היפות, המושלמות של שרה.
" באתי לבקר אותך, שרהל'ה. למה את לא יכולה לחייך?".
בדיוק אז היא פורצת בבכי מר.

חלק שני- בועות של כלום ( 1991)

פישלתי בבר מצווה שלי, אבא שלי ואמא שלי בקושי הסתכלו עליי
מרוב שהם התביישו. כל מה שהיה חשוב היה מה אחרים חושבים. לא
נכללתי מהאנשים שלדעתם כדאי לברר איך הם מרגישים. האם הם
צריכים להתבייש בפניי על מה שהם עשו. אמא רטנה כל היום, אבא
נעץ מבט מרוחק קדימה, מולי הייתה דיי חולה. היא כל כך השתדלה
לבוא לבר מצווה שלי ועדיין הייתה נראת גרוע. עינייה מבריקות,
אפה אדום, גוון עורה לבן והיא מקמטת את מצחה בכאב כל חמש דקות.
שפתייה נהיו אדומות ביחס לגוון פנייה, בכלל היא ניסתה לחייך
אליי למרות הרגשתה המזופתת, חיבקתי אותה. היא טובה. היא אחות
טובה. אבל היא לא מתחתנת.. ולמה? מתי יבוא אותו הבחור וישים קץ
לבדידות המעיקה? לבכיות של אחותי מולי?
אלעד בא עם החברה הבלונדינית שלו, אהוד נעץ בו עיניים מאשימות
אבל לפחות נתן לי הרגשת תמיכה קלה. אלעד לא התייחס אליי כמעט,
אף פעם לא אהבתי אותו. המראה שלו השיג לו כל בחורה שרצה ואילו
למולי לא היה אפילו אחד. אלעד לא התייחס אליי, לא ייחס לי
משמעות, מולי תמיד הייתה שם.
אבא שלי אומר "ככה זה".

אני לא שמן יותר. האחות בבית ספר אמרה שהיא שמחה בשבילי, כבר
לא מכנים אותי " שמן טיפש" אלא רק טיפש. אני מניח שזה טוב. לא
הולך לי בלימודים כאילו לא מספיקים תחומים בהם ההורים שלי
יכולים לרדת עליי. גלי אומרת " אפילו לקרוא ולכתוב אני לא
יודעת". אמרתי לה שהיא הכי חכמה בעולם והיא אמרה " אתה תמיד
מגזים. שום חכמה ושום בעולם. אתה לא יודע כלום על העולם. אתה
סתם ילדון קטן. אתה אפילו לא גרגר חול מכל העולם".
" בשבילך אני גם גרגר חול?"
" אני לא חשובה בכלל".

היא כל כך יפה וכל כך אומללה, תמיד תוכל לראות בזוית עינה דמעה
בוהקת. תמיד ליבי נצבט. אמא כמעט לא מבקרת אותה, לעיתים רחוקות
בימי שבת. היא אומרת " כמה את יפה שרהל'ה, כמה פיקחית"- אבל אף
פעם לא מחבקת. אף פעם לא מנשקת את ראשה או את לחייה הכמהות.
פעם אחת נרדמתי על הספה והיא שרה לי שיר שהיא למדה בגן. והקול
שלה כל כך יפה שמתחשק לי לבכות. אבל אני לא מעז. אני מניח שאני
גדול מידי.

באחד הביקורים שלנו בים התקרב אלינו בחור גבוה, מוזר עם
סיגרייה וזיפי זקן. הוא אמר לגלי שהיא בחורה יפה. אם היא רוצה
להתלוות אליו. היא אפילו לא בהתה בי, היא אמרה "יאללה" וקמה.
התחשק לי להזכיר להם שהיא בת ארבע עשרה, שהוא גדול ממנה לפחות
בשש שנים, לומר לה שזה מסוכן. אבל היא כאילו הבינה לבד ואמרה
שהיא מספיק גדולה לדאוג לעצמה. זה היה נשמע באותו רגע כל כך
נכון.

אלעד מתחתן. אמא שלי התחילה לרקוד ברחבי הבית. אפילו אבא התפנה
מנושא האקטואליה. מולי עמדה בצד ושילבה ידיים רזות. ידעתי
שהקנאה שורפת אותה וידעתי שהיא כואבת. היא הלכה מהר מאוד לחדר
שלה והסתגרה שם. בבוקר היא כבר לא הייתה. שום פתק, שום זכר
מהאחות שאהבתי. שום דבר.

דפקתי בדלת הצריף. דורין פתחה אותה ולא אמרה כלום. היא הלכה
בכבדות לסלון, נושאת בטן נפוחה שעליה סינר מלוכלך משמן וביצים.
הרדיו היה פתוח והתנגן שיר מוזר משנות השישים.
" אתה רוצה תה? בדיוק קניתי, היה נורא זול. שתה איתי! הרבה זמו
לא שתיתי תה וחברה רק תמתיק את החוויה. קדימה, קדימה. שב,
ילד!" אמרה דורין וחייכה חיוך דק. הבטתי בה נבוך, אפילו נושא
אחד לא עלה בדעתי לדבר עימה אבל לא יכולתי להרוס את התלהבותה.
התיישבתי, היא מחאה כפיים בשביעות רצון. תמיד עם חיוך.
היא מזגה תה חם מתוך קנקן חלוד, ישבנו בחוץ על שרפרפים ורודים
ובידנו ספלים דקים. היא התבוננה בי וחיכתה שאומר משהו.
" את יכולה לבוא לחתונה של אח שלי, אם את רוצה" מילמלתי, זה
היה הדבר היחיד שעלה בדעתי.
" בטח. אני, בין כל האנשים המכובדים. כולם ישנאו אותי וחוצמזה
אני לא יכולה לעזוב את החרציות. הבטחתי להן מזמן שלא אלך".
" ומדוע הבטחת?"
" הבטחתי להן שאשאר אם אמא שלי תפסיק לסבול. הן קיימו, היא מתה
ממש יום אחרי. הן יכולות הכל, החרציות".
" למה את לא מבקשת מהן שהתינוקות שלך לא ימותו?"
" העולם הזה לא טוב מספיק בשביל התינוקות שלי. לא התינוקות
שלי. אני חושבת שגם אלוהים קלט את זה".

אני מתגעגע למולי.
אני מתגעגע למבט שלה וחוצמזה היא תמיד הייתה מקשיבה. היא
היחידה שידעה על גלי. היא תמיד אמרה שהיא רוצה לפגוש אותה,
שהיא נשמעת מיוחדת, מעניינת.
" את חושבת שהיא רוצחת?" שאלתי באחד הערבים.
" אני חושבת שהיא סתם עצובה".
מולי הייתה כזו. היא לא האמינה ברוצחים ובגנבים, כולם היו
אנשים ולכולם מחילה. שאלתי אותה אם מישהו היה רוצח אותי אם היא
הייתה יכולה לסלוח. היא הייתה דופקת על העץ ואומרת שאני טוב
ושהיא אוהבת אותי יותר מכל דבר אחר ובגלל זה המוח שלה לא היה
פועל לפי ההיגיון, לפי מה שצריך והיא לא הייתה סולחת כנראה
לעולם. " וזה לא צריך להיות ככה. יש מניעים,יש דברים".
" את טובה, מולי".

אחרי האוכל הכבד שבחתונה, סתם ישבתי על המדרגות שהובילו לאולם
ובידי כוס קולה. כולם היו יפים, מאופרים, חגיגיים. והייתה גם
דורין. היא לבשה שמלה פשוטה וארוכה מבד לבן ושערה השחור היה
פזור, מעטר את צווארה הארוך, הברבורי.
" הגעת" אמרתי.
" גלי רעבה. אני צריכה קצת אוכל בשבילה. היא לא במצב טוב".
" מה יש לה?"
" העור שלה צהבהב לבנבן חולני ויש לה הרבה פצעים. מה אוכל אותה
אנל'א יודעת" התרגשה ודמעות כבדות ירדו ממורד לחייה, מחריבות
את האיפור הכבד והצבעוני שלה.  
" עוד צרות ועוד צרות" מיררה.
" אני אשן אצלכן הלילה. אני אעזור לכן. קחי כמה אוכל שתחפצי.
אני אפילו אעזור לך לקחת בשקיות" אמרתי. לאחר מכן הרגשתי את
גופה השמן והנפוח של דורין נצמד אליי, וגרונה החנוק מצליח לבטא
רק " תודה.. תודה..".

דורין הצטיידה בממחטה  ואני ניסיתי להאכיל את גלי. הביא בעטה
וצרחה כל הזמן שהיא מתה, התלוננה ונראתה גרוע. היא אמרה שהיא
רוצה את מושיק. הנחתי שזה אחד מהחברים המבוגרים שלה, בתוך תוכי
רציתי שזה יהיה אני. שבוע הייתי שם, מנקה את הקיא שלה, מאכיל
אותה, מנשק אותה ללילה טוב, רוחץ את פנייה. דורין רק ישבה מולה
ובכתה, רק בכתה. הבטן שלה כבר התנפחה נורא, ידעתי שהיא עומדת
ללדת בקרוב.  
לא היו מילות תודה, לא היה חיבוק וכלום. סלחתי לה, היא הייתה
חולה קשה, החום שלה היה 39 מעלות כבר, התעקשתי לקחת אותה לבית
החולים. דורין אמרה תמיד " רפואים לא מבינים כלום. טוב לה
כאן". היינו מתווכחים אבל דורין אמרה שהיא תמות אם תלך
לרופאים, כמו התינוקות שלה. ויתרתי.
דורין הגישה לי כמה אפונים מעוכים. לקחתי כמה בכפית וקרבתי
אותה לשפתייה של גלי. היא אטמה אותן ובקול צרוד אמרה " אני
רוצה לישון".
" תאכלי ותלכי לישון".
" לא. אני רוצה לישון. כבה את האור".
"  אני מתעקש".
היא פתחה את הפה ובלעה את האפונים שלמות.
" אני שונאת אותך" לחשה.
דורין כיבתה את האור.

" מולי? מולי, זאת את?" לחשה אמא סהרורית בחמש בבוקר, מסתובבת
עם פיג'מה דקה ורגליים יחפות על רצפת האבן הקפואה.
" הו, כמה טוב שחזרת, התגעגעתי אלייך מולי שלי" בכתה אמא,
שולחת ידיים ללטף את פנייה. עמדתי שם משתומם.
"  אמא, מה את עושה?" שאלתי.
" איפה היית מולי, למה ברחת לנו?" המשיכה אמא לשאול וחיוך
מתנוסס על פנייה מתערבב עם דמעות חמות שלא פסקו מלגלוש עד
למורד סנטרה.
" מולי לא פה, אמא".
היא הציצה לעברי וחיוכה גדל, היא אמרה, "בוא ניב בוא. תראה
אותה, כמה יפה, מולי".
" תלכי לישון, אמא".
" מה פתאום לישון?! היא רק עכשיו הגיעה!"
" אם היא כאן, היא תהיה גם מחר" התייאשתי וגררתי אותה לחדר
השינה. אבא הביט בנו מבולבל. "היא חזרה, היא חזרה" קראה אמא
לעברו.
" מולי חזרה?" אמר בפה פעור.
" היא תחזור.. היא תחזור..".

חלק ג'- שברים של משפחה (1995)

היה מושיק והיה רועי והיה מתן והיה אוהד והיה ארז ודן ועכשיו
אני עומד באולם רחב עם חמישה אנשים. האחת היא דורין עם אותה
ממחטה ובגדים מקומטים מהחתולה שהחזיקה ביד השנייה. היא הייתה
חתולה מרהיבה בצבע אדמדם חום. גלי קראה לה פטל. היו שם גם שני
הורים גנדרנים, רב ובחור אחד שלא הכרתי, בטח חבר של יואב, החתן
של גלי. כשהיא נכנסה לאולם כולם בהו בה. היא הייתה יפהפייה.
היו לה רגליים ארוכות שהובלטו מהשמלה הקצרה והלבנה שלבשה, שערה
הארוך היה מקושט בחרציות צהובות ועל צווארה הייתה מונחת שרשרת
כסופה שקניתי לה. קרצתי לעברה, אבל היא השתדלה לא ליפול
מהעקבים הגבוהים. יואב עמד שם, חצי מגולח עם חולצה זרוקה
ברשלנות ומכנסיים אפורים ארוכים. הם אפילו לא חייכו, דורין
הריעה אבל גלי השתיקה אותה.
הטקס היה קצר, כשזה נסתיים בא מישהו שניגן בגיטרה ורק יואב
וגלי רקדו. הם רקדו יפה. אחרי זה אבא של יואב רצה להזמין את
דורין לרקוד אבל אישתו המנופחת דרכה על רגלו והזהירה אותו שהיא
זונה. שהיא רואה אותה כל הזמן עם גברים. שהיא זולה. הוא לא
הזמין אותה והיא סתם עמדה נטועה במקום.
הזמנתי אותה, היא צחקה ואמרה- " בוודאי, בוודאי. בוודאי שארקוד
איתך!" והניחה את פטל על רצפת האולם. רקדנו קצת, נדמה היה שהיא
נהנתה למרות שהייתי רקדן ממש גרוע. התנחמתי בזה.
כשיואב הזמין את דורין לרקוד התכוונתי לחזור ולשתות קצת מים או
משהו, במקום זאת גלי נטלה את ידי ומשכה אותי חזרה לרחבה.
" אתה מגונדר" היא אמרה.
" אה, זאת סתם חליפה אדוקה מידי".
" היא נראת טוב עלייך. למרות שלא יזיק.." ואז היא הוציאה אחת
מהחרציות שהיו לה בשיער ושמה אותה בכיס של הג'קט שלי.
" תודה" אמרתי, היא נעצה בי עיניים גדולות ונשמה.
" אז אני נשואה.."
" כן" לחשתי, היה ריקוד שקט ברקע, היא חייכה וכרכה את
זרועותייה סביב צווארי.
" אין לי עוד הרבה זמן לחיות עם המחלה הזאת, רציתי להיות
נשואה.. רציתי משפחה רציתי..".
" את לא צריכה להסביר לי, גלי" הפנים שלה היו כה קרובות אליי
ואילו נפשה מרוחקת ממני. מה הבעייה איתי? הרי מאז ומתמיד אהבתי
אותה, מעולם לא הלכתי אם אף אחת אחרת ומעולם לא אמרתי לה. והנה
אני בחתונה שלה. והיא כה קרובה ואם זאת כל כך רחוקה. אבל לא
יכלתי להחזיר את הגלגל לאחור. אולי ההורים שלי צודקים ואני
באמת טיפש גדול.
" אתה עדיין יכול לבוא אליי, אפילו שאני נשואה".
" כן, אני. בטח".

חיכינו לאמא בחג החנוכה. היא אמרה שהיא הולכת לכמה דקות וחלפו
כמה שעות. השעה הייתה כבר אחת עשרה ואבא היא כבר עייף, הוא גם
לא הפסיק לעשן. היינו רק אני ואבא, אהוד גר לבד בבאר שבע. הוא
בקושי מבקר אותנו.
פתאום אמא פתחה את הדלת, היא אחזה במשהו, זאת הייתה ילדה.
זיהיתי אותה מיד, רצתי אלייה וחיבקתי אותה. " כבר לא ראיתי
אותך חודשים. אני ממש מצטער" מילמלתי מעביר את כף ידי בשערה של
שרה. היא לא אמרה כלום.
" שלום שרה" אמר אבא ברשמיות.
היא לא אמרה כלום.
" באתי לקחת אותה לחגוג איתנו" אמרה אמא.  
" מה פתאום?!" התרגז אבא, "התגעגעת לילדים האחרים שלך והיא
בשבילך תחליף? מה נזכרת בה היום?"
כתפייה של שרה רעדו וגם קולה של אמי "היא הבת שלי..".
" יופי של אמא באמת" זעף.
" היא גם הבת שלך" הפטרתי, הוא נעץ בי עיניים בוהקות.
" לא, היא לא. היא לא".
דמעות טיפטפו על פנייה של שרה. כאב לי עלייה נורא.
" מה זאת אומרת היא לא הבת שלך?" חזרתי אחריו.
" הכל בגלל אמא שלך".
כולם הביטו באמא, היא זעה באי נוחות, פתאום נשברה וצעקה בקול
חנוק מדמעות " גם כן חנוכה.. גם כן משפחה..".
אבא אמר- " היא תישן בחדר שלך. אני הולך לישון".

" מה שלום סבתא?" שאלתי אותה בארוחת הבוקר המדומה שלנו שכללה
טונות של קורנפלקס צהוב וצנים עם ריבה.
" היא חולה" אמרה שרה והביטה באוכל בחוסר חשק.
" יש מיץ תפוזים" הצעתי, היא הנידה בראשה.
" את רוצה לדבר על זה? על אמא?" שאלתי.
היא נעצה מבט ברצפה ותלתה בקיר מבט חלול- " לא, לא ממש".

" ואז הוא אמר לי שהוא בכלל לא אוהב אותי. שהוא התחתן איתי
בגלל שאני חתיכה" היא צחקה עם בקבוק יין זול מאיזושהי מסיבה
שביקרה בה קודם. היא צילצלה אליי לפלאפון בערך באחת ובאתי
לאסוף אותה מאיזושהי סמטה חשוכה בתל אביב. היא בקושי הייתה
לבושה או צלולה מרוב היין. " אתה קולט?! אני אשה נשואה, וואו!
אני יכולה ללדת טונות של ילדים ו.." היא השתעלה בכבדות. " בואי
נלך" הפטרתי לכיוונה.
" כן, כן, נלך. גם כן פיתרון. אני גם רציתי ללכת מאבא שלי וגם
אמא שלי אבל הוא תמיד גילה אותנו והכה בלי סוף" היא חייכה
פתאום "העת הייתה מונחת שם. על האדמה. הוא היה חופר באדמה איתה
כדי לשתול כל מיני חרא. זה היה כל כך פשוט לקחת אותה ולנעוץ
אותה בגב.. הכל נמחק פתאום, הוא לא בא אליי יותר" השתתקה
פתאום.
פתחתי את הפה לומר משהו, אולי אפילו לסחוב אותה למכונית בכוח
ולתת לה קפה אבל הצרחות עצרו בעדי. " היא נדרסה היא נדרסה"
צווחה אשה אחת. כולם התקהלו מביטים בפיסת כביש, נהג שמן  וגדול
החל מתייפח.
" נתקרב" לחשה לי גלי, ממש לא הייתי צריך לראות עכשיו מתים.
המון דם, זאת הייתה גופה דקה של אשה עם בגדים מזעזעים בצבעים
אדום צהוב, "זונה" הפטירו אנשים. עינייה היו פקוחות עליהן
נופלות שיערות בצבע שחור כחול. מולי.

4 וחצי שנים של חוסר ודאות לגבייה. 4 וחצי שנים. ההורים שלי
נפגשו עם שוטרים רבים והיא נוספה לרשימה ארוכה של נעדרים, אבל
שיחת הטלפון לה חיכינו לא הגיעה. אמרו השוטרים " היא מבוגרת.
היא בטח רצתה להיות סופסוף עצמאית ולא רווקה זקנה" הם הנהנו
בצער וחדלו לחפש. נקודת השבירה של מולי הייתה בחתונה של אחי,
היא חשבה שאם תמכור את עצמה אולי יאהבו אותה קצת, רגעים מעטים.
אולי תוכל לשכוח במעשייה את הכאב שבבדידות.
אנשים בכו, אנשים כתבו והספידו אני פשוט עמדתי שם וכשקראו בשמי
לא יכלתי לומר כלום. היה לי יותר מידי מה לומר, הייתה המחשבה
שלא משנה מה המילים שאגיד הן יתארו מישהו פחות ממנה כי לא היה
ניתן לתארה.
שרה אמרה דברים עלייה במקומי- " הייתה לי אחות" שפתייה הקטנות
לחשו " לא הכרתי אותה. לפי מה שסיפרו היא הייתה מושלמת. אני
צריכה אותה עכשיו אבל היא לא כאן. כולנו צריכים אותה, כבר הרבה
זמן. אני כל כך מצטערת..".

בבית איש איננו מדבר. באים הרבה אנשים, ידידים, מכרים שונים.
זה לא מפריע לנו מהלרגיש בודדים. כל אחד לעצמו השאר זה סתם
מילים. אני לא מבין יותר מילים.

גלי מלטפת אותי, אומרת לי- " זה ייגמר בקרוב".
זה לא נגמר, זה נמצא בכל מקום.
החיים שלי לא נגמרים.
אני בוחר לסיים כאן, בטרגדיה הזאת את הסיפור שלי. אולי תחשבו
שזה סתם תקוע ושאתם לא יודעים למה אני מפסיק פתאום, כאילו הכל
תם. יכולתי לספר לכם שגלי לא שיגשגה הרבה שנים אחרי המקרה בגלל
המחלה שלה  ובטיפשותי לא יכלתי להפרד באמת, לומר מה אני
מרגיש.
אני יכול לספר לכם שדורין כמעט השתגעה אבל משומקום צצה לה אהבת
אמת.
אני יכול לספר לכם שאהוד מעולם לא סלח לאלעד בגלל שזה נישא
לחברה שלו. הוא קורא לה "האחת".
אני יכול לספר לכם שההורים שלי מגדלים את שרה באהבה עכשיו, אבא
הבין שטעה.
אני יכול לספר לכם שאני מטייל בשדה החרציות ולא עושה עם עצמי
כלום, אני כל הזמן רק עם החרציות. אני באמת כישלון, כמו שכולם
צפו.
אני מקווה שהם מרוצים.
מולי הייתה בטח אומרת שהם סתם בודדים.
הלוואי שהיתה חייה והייתי יכול לשאול אותה מה גורלם.
מה גורלם של האנשים הבודדים???


סוף.