אז הנה אני, אחרי תקופה... חוזר להיות קצת לבד.
סתם כי בא לי, סתם כי התגעגעתי קצת לעצמי...
יוצא מסבך המערכות האלה שמגיעות לאותה נקודה, אל אותם פרצופים
שבהתחלה מביטים כל כך רגוע וחופשי, כל כך שכיף...
ואז זה מתחלף במבט ההוא המוזר, זה שתוקע את החיוך תמיד באותה
תנוחה.
זה שעוד רגע ורוצה נשיקה, זה שעוד רגע והכל מתפוצץ!!!
לחץ,
כי זה תמיד מגיע מהר, הכי שלא ציפית, ככה בבוקר כזה שאולי יכול
להיות בהיר, ועכשיו הוא כבר לא...

כי הנוף כבר נראה כזה מעוגל, כזה שלא רואים את הסוף...
והכל כזה מטושטש, כזה שנגרר מהדרך...
ואתה רוצה רק לעצור, סתם לקחת נשימה, כזאת עם שיעול קצת עמוק
ורוצה רק לעצור,
להוריד קצת הרבה מהמהירות, מעט מהרגש.

כי פתאום רוצה קצת לבד, לחזור להכיר את עצמי...
כי יש עוד כל כך הרבה שחסר, כל כך הרבה שרוצה...
כי פתאום זה מרגיש כזה קרוב, מרגיש כזה טוב.

כי הדרך קצת מרווחות יותר, עם הרבה מרחב,
כי הנוף מתחיל כזה להשתנות,
והוא יסחף אותי אליו.