חוזר מפאב. אחת בלילה. מגיע ישר לפינה האהובה שלי, בקומה שלי,
כאן למטה, קרוב לגינה, כי זה המקום שלי. שם אני מוצא את השקט,
מביט בו, כי אומרים שתמיד יש בו פרצוף, במיוחד כשהוא מלא
ורואים כזה ברור. היום הפרצוף קצת מעוות לי, דרך עיניים נטולות
סטילה... דרך ראש שחושב כל כך אחרת עכשיו.
ואני רק מאמין שאני שוב ארגיש, לא אגדיר כרגע את התחושה וגם
בטח שלא אומר את המילה אהבה כי כל כך קל לזרוק אותה, אז למה
לעזאזל כל כך קשה לי להרגיש אותה?
כשהיא תגיע, אני אקטוף איתה אבטיחים בחורף, אפילו נגדל לנו שדה
משלנו, נטפח אותו לאט, כי עם הזמן הוא יצמח בריא יותר, הרבה
יותר יפה וטעים.
נקטוף אותם, אחד אחד. עוד נעמוד להביט, סתם, איך הם גדלו,
ומעניין מה יהיה טעמם.
לזה אני מתכוון, כי אין לי את הזמן, מעולם גם לא שלטתי בו.
כמו סטופר שרץ מהר, ואני רק בסיבוב הראשון.
רץ לאט כי לא רוצה להיות ראשון, נטול אוויר, חושב על הסוף.
חושב קדימה מדי.
רוצה להנות מהנוף, לעצור וסתם לקחת נשימה.
בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש כל כך חסר זמן.
מרגיש שאין לי פשוט לאן למהר. |