-1-
זה היה יום חם. מהימים האלה, שאם אתה מצליח למצוא 43 מעלות בצל
אז אתה מודה לאלוהים. מהימים האלה שבהם אם אין לך בית ממוזג,
אתה יוצא  לקניון. מהימים שבהם אתה עצבני יותר מכרגיל. מהימים
שבהם אתה לוקח מקלחת קרה כל עשר דקות, כדי להוריד את שכבת
הזיעה שדבוקה לך לעור. מהימים האלה שבהם קורים כל הדברים
המוזרים, אלה שתמיד קוראים עליהם בסיפורים. זה היה יום חם, יום
חם מאוד אפילו. וביום הזה יונה ג'ונס חזר.

יונה ג'ונס נכנס לבניין המשרדים בו עבד.
השיער שלו היה ארוך ומלא קשרים. למעשה, ניתן היה להסיק רק
מבחינה ראשונית של מראהו החיצוני שהוא לא הסתרק ובטח לא הסתפר
כמה שנים טובות. הוא היה בלתי מגולח, הזקן שלו הגיע לו כמעט עד
לחזה, ואם הוא לא היה לובש חולצת טי רגילה ומכנסי ג'ינס היה
אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב אותו לאדם חרדי. בכלל, היה לו מבט
מוזר ותמהוני בעיניים, מבט שגרם לאמהות שראו אותו ברחוב להרחיק
את הילדים הקטנים שלהן. "תזהרו ממנו, הוא נראה תמהוני".  הוא
שמע אותן אומרות לקטנים, אפילו לא טרחו לדבר בשקט, כדי שלא
ישמע. אבל לא היה לו איכפת, ממש לא. כשהוא שמע הערה מסוג אלה
הוא רק חייך לעצמו. חייך לעצמו וחשב: "הו, טעות בידיך. זוהי לא
מחלת עור, ממש להיפך. זוהי לא מחלה בכלל, אפשר להגיד שממש
להיפך -  זה פשוט שחזרתי. חזרתי!"
עם המחשבה הזאת דחף יונה את דלתות הבנין הכבדות. הוא זכר את
הדלתות. נראה היה לו כי צבעו אותן במהלך הזמן בו נעדר. הוא
המשיך ללכת לכיוון המעלית, אך השוער עצר אותו לפני שהספיק
להכנס. "כן, אדוני, לאן אתה צריך?" יונה לא זיהה את השוער,
והשוער - מן הסתם, לא זיהה את יונה. וודאי עובד חדש. "שלום,
אני עובד ב'אינטר-פרייס תעשיות', השם שלי הוא יונה ג'ונס."
השוער הסתכל ביונה מבולבל. יום העבודה החל כבר מזמן, למעשה,
הוא הולך להסתיים בעוד פחות משעה, למה היונה הזה הגיע כל כך
מאוחר? ואיך יכול להיות שהוא אף פעם לא ראה אותו בעבר? הרי הוא
הכיר את כל האנשים שנכנסו לבניין מדי בוקר. "חכה כאן רגע אחד,
בבקשה." הוא אמר ליונה, והלך לבדוק במחשב.
השוער הלך אל המחשב שקצה הלובי. הוא תיקתק את השם 'יונה
ג'ונס', ואחריו לחץ 'חפש'. המחשב חשב לרגע, ואז המסך השתנה
והרמקולים עשו 'ביפ'. המסך הראה: "יונה ג'ונס - אינטר-פרייס
מערכות, מספר עובד 41335". השוער משך בכתפיו. כנראה שאותו
ג'ונס אכן עובד שם, הוא לא שיקר. העניינים עדיין נראו מוזרים,
אבל לשוער לא היה מה לעשות. "אתה יכול להכנס, קומה עשר." הוא
אמר ליונה. "אני יודע את הקומה, אחרי הכל, עבדתי כאן מחצית
מ..." יונה השתהה לרגע, נראה שמוחו עבר לרגע למקום אחר.  "מ...
מחצית מחיי." השוער לא הקשיב.

יונה נכנס למעלית ולחץ על '10'. למעלית לקחה לפחות דקה להגיע
למעלה (מהמעליות הישנות האלה, שזזות לאט). דקה היא זמן ארוך
מאוד כשנמצאים לבד, בחדר קטן. דקה היא זמן ארוך מאוד כשמצפים
כבר שתעבור, ויונה ג'ונס ציפה בקוצר רוח לרגע בו יכנס למשרדי
החברה בה נהג לעבוד. באותה דקה ארוכה יונה ניסה לתאר את תגובות
החברים שלו לעבודה כשהם יראו שהוא חזר. הם בטח יהיו המומים,
מופתעים. הם בטח ישמחו, הם בטח יעשו לכבודו איזו מסיבה, בטח
יפסיקו לעבוד באמצע, אפילו הבוס המגעיל, שאף פעם לא בישר
בשורות טובות וכל העובדים אומרים עליו שהוא אף פעם לא מצחצח
שיניים, יחייך אליו, ויגיד 'כמה טוב שחזרת'. הם בטח... ה'טינג'
של המעלית קטע את  מחשבותיו. קומה עשר, הראה הצג האלקטרוני
שהיה ממוקם מעל לדלת. המעלית עצרה, הדלתות החליקו הצידה, וחרקו
קצת. המסדרון של הקומה העשירית השתרע לפניו. יונה ג'ונס זכר
היכן נמצאים המשרדים של אינטר-פרייס. דלת שנייה משמאל. שבעה
צעדים בדיוק מפתח המעלית. הוא זכר. צעד ראשון, שני, שלישי...
ממש כפי שהוא דמיין בכל הזמן הזה... רביעי, חמישי, שישי... ממש
עוד קצת... צעד שביעי. דלת הזכוכית הכל כך מוכרת של
'אינטר-פרייס' מערכות הייתה ממש מולו. הוא יכל לראות דרכה את
חלק מחבריו לעבודה. הוא זיהה את יוסף שטייגמן, שהשולחן שלו היה
ממש מול הדלת, וציין לעצמו כמה שהוא הקריח בזמן ההעדרות. גם את
שיפרה הראובני הוא ראה שם, יפה כתמיד. הוא היה במרחק צעדים
מעטים מלחזור סוף סוף לחייו, והכל היה בדיוק כפי שזכר. אפילו
את קוד הכניסה של אותה דלת זכוכית הוא זכר (מכיוון
ש'אינטר-פרייס' היתה חברה לטכנולוגיה, המנהלים העדיפו להשתמש
במנעול אלקטרוני עם קוד סודי מאשר במנעול רגיל, שלמרות שאלה
האלקטרונים הוכחו כפחות בטוחים, היתה להם חזות חדשנית
ומודרנית). הוא תיקתק את הקוד. 61215. המנגנון עשה 'ביפ'. הדלת
עשתה 'סוווווש', ונפתחה. רגע האמת. הוא נכנס אל תוך המשרד. כל
החברים שלו ישבו במקומות הקבועים שלהם. עבדו. פה ושם פרצופים
חדשים (טוב נו, הוא לא יכל לתאר שבכל הזמן בו הוא נעדר החברה
לא תעסיק עובדים  חדשים). הוא גם יכל לראות שהשולחן של
אברמוביץ' ריק. 'בטח סוף סוף לקח את הצעד הזה עליו תמיד דיבר,
והתפטר.' הוא חשב. אבל חוץ מהשינויים האלה, הכל היה אותו דבר,
הכל היה כפי שזכר. ועכשיו, נותר לעשות רק דבר אחד, רק עוד דבר
אחד. יונה ג'ונס כיחכך בגרונו וכשכל העובדים במשרד הרימו את
הראש והסתכלו לכיוונו הוא פתח את פיו ואמר: "חבר'ה, חזרתי."

דממה.

החברים הורידו את הראשים חזרה לשולחנות. לא אמרו מילה. יונה
ג'ונס הופתע, בהתחלה, אך לאחר חשיבה מועטה הוא הבין. טוב נו,
הוא לא יכל לצפות שכל חבריו יאמינו שהוא חזר רק למראית עין.
הרי אף אחד עוד לא חזר לפניו, הסיכוי שדבר כזה יקרה הוא אפסי.
"חבר'ה, אני מבין שאתם לא מאמינים, שאתם בטח חושבים שזה הדמיון
שלכם, אבל לא! חזרתי, אני עומד ממש כאן, ממש לפניכם!"
היחידה שהרימה את ראשה הפעם היתה בלהה רפאלי.
בעבר הלא כל כך רחוק, לפני שבע שנים בערך, היה יונה ג'ונס בטוח
שבלהה מאוהבת בו. תמיד כשהיא היתה עוברת מול השולחן שלו בבקרים
היא היתה מחייכת אליו חיוך הזוי כזה, והיתה אומרת  מזמרת
"שלום" עליז. בראש השנה של אותה התקופה היא אפילו הביאה לו
ברכה מושקעת פי כמה מאלה שקיבלו חבריו האחרים. בברכה היה כתוב:
"ליונה. אני מאחלת לך שנה נפלאה. אני מאחלת לך שנה מבריקה. אני
מאחלת לך שנה בלתי נשכחת. כמוך. מאחלת, בלהה רפאלי - הנהלת
חשבונות". היו פעמים רבות במהלך אותה שנה בה שאל את עצמו יונה
ג'ונס אם לא יהיה כדאי לו להיות בלתי נאמן לאישתו, רק הפעם,
כשההזדמנות כל כך ברורה וכל כך מיידית. ברגעים כאלה הוא היה
נזכר שאישתו בבית, בחודש שביעי של ההריון עם הבן השני שלהם,
ומייד פוסל את הרעיון. 'אולי בעוד כמה שנים, אחרי שיניב (זה
היה השם המיועד לבן) יגדל קצת. אולי אז', היה אומר לעצמו. אבל
לאחר זמן מה, ההתאהבות של בילהה כבר עברה. החיוכים ההזויים
הפכו, עם הזמן, לחיוכים רגילים - וגם אלה, כעבור זמן נוסף,
נעלמו. בשנה לאחר המקרה כרטיס הברכה שקיבל ממנה היה פשוט:
"ליונה ג'ונס, שנה טובה, ממחלקת הנהלת חשבונות". ובכלל, כשדור
(זה היה השם שהבן קיבל, לבסוף, לאחר שאמה של אישתו פסלה את
'יניב' על הסף) גדל לא היה ליונה ג'ונס את הזמן לחשוב על
בגידות. כל מה שהוא דאג לו באותם ימים היה תלוש המשכורת, ודאגה
לכך שהוא יהיה מספק כדי להעביר עוד חודש בשלום.
ועכשיו, שבע שנים אחרי, בלהה רפאלי היתה היחידה שהרימה את ראשה
מהניירת שעל שולחנה. היא הסתכלה ישירות על יונה ג'ונס, ממש
בעיניים, ואמרה: "יונה, אנחנו מנסים לעבוד כאן, בבקשה תהיה
בשקט."
אחרי שהיא אמרה את זה היא עשתה 'לא' עם הראש, וחזרה לעבודה.
יונה עמד בפתח המשרדים במשך דקה ארוכה, המום. הוא הסתכל על
חבריו לעבודה, עובדים. לא מסתכלים עליו, לא מדברים איתו. היחיד
ששם לב אליו, כך נראה, היה אחד מהעובדים החדשים, אותם לא הכיר.
בחור צעיר עם שיער חום וזיפים קצרים של זקן. מדי כמה שניות הוא
היה מרים את ראשו ממוניטור המחשב עליו עבד, הסתכל בו מבט קצר,
ואז חזר לעבוד. לאחר כמה מבטים כאלה הוא פנה לשאר העובדים
במשרד, ובקול רם אמר: "תגידו, אתם לא חושבים שכדאי לקרוא
לאבטחה כדי שיעיפו מכאן את התמהוני הזה?". שאר העובדים (חוץ
מבלהה) הרימו את הראש ושקלו את הסוגיה לרגע. לבסוף דורון
אדנשטיין אמר: "לא, הוא בסוף ילך לבד, והוא לא כל כך מפריע",
וכך הפרשה נגמרה.

האיש שהציע לקרוא לאבטחה, מסתבר, היה עובד צעיר בשם ירון בכור.
ירון הועסק ב'אינטר-פרייס' מייד לאחר שיונה ג'ונס נאלץ לעזוב,
והוצב באותה משרה. בתחילת תקופת העבודה שלו, השוו אותו כל שאר
העובדים ליונה. היו לו אז רגשות נחיתות. אפילו הבוס, זה שאף
פעם לא בישר בשורות טובות, היה נכנס הרבה פעמים למשרד וזורק
הערה כמו: "למה ירון לא יכול להיות יותר כמו יונה?", ואז כל
העובדים האחרים היו מרכינים את ראשם והיה שקט לכמה שניות,
וירון חשב שהוא אפילו ראה ניצוץ של דמעה בעיניים של בלהה
רפאלי.

יונה יצא מהמשרד, וסגר אחריו את הדלת השקופה. הוא יכל לשמוע את
ה'צ'ינג' שעשה המנעול האלקטרוני. מימינו היתה תלויה על הקיר
כרזה. בכרזה היה כתוב: "תודה שביקרת ב'אינטר-פרייס'
טכנולוגיות. מקווים שתחזור שנית". יונה ג'ונס פנה לאחור, והלך
את שבעת הצעדים לכיוון המעלית. הוא לחץ על הכפתור עם החץ למטה,
והדלתות נפתחו. כנראה שאף אחד לא הזמין אותה מאז שיצא ממנה. זו
לא היתה הפתעה גדולה, הרי אין הרבה פעילות בבניין בשעות האלה.
בתוך המעלית הוא לחץ על הכפתור עליו היתה חקוקה האות 'ק'.
הדלתות נסגרו, המעלית החלה לרדת למטה באותה איטיות. דקה היא
זמן ארוך מאוד, כשאתה לבד. ליונה היתה בחילה. הוא רצה להקיא,
אבל עצר את עצמו. הוא לא יקיא במעלית של הבניין בו הוא עבד, זה
לא מכובד. עד שהגיע לקומת הקרקע הבחילה עברה. 'טינג'. הדלתות
נפתחו. השוער הסתכל על יונה בחשדנות כשהוא יצא מהמעלית, והתקדם
לכיוון הדלת הראשית. יונה ציפה שהוא ישאל אותו משהו, כמו "איך
היה?" או  "כל כך מהר?" אבל השוער שתק. האמת היא שלא היה לו
איכפת. דלתות הבניין נראו כבדות מתמיד כשהוא משך אותן לכיוונו.
בחוץ היה חם. מאוד חם.
יונה יצא מהבניין, הלך לקצה המדרכה ושלח את ידו לפנים, ניסה
לעצור מונית.
בסוף הוא הצליח לגרום לאחת לעצור. זו היתה המונית השביעית או
השמינית שעברה אותו. לנהג היה זקן צרפתי ומשקפי שמש. הוא עצר
בצד הכביש, הוריד את החלון ושאל את יונה: "לאן אתה צריך?".
יונה עצר לרגע. הוא לא ידע לאן רצה לנסוע. ובכלל, הוא לא ידע
אם רצה לנסוע כלל. הושטת היד והנסיון לעצור מונית היו מעין
אינסטינקט כזה, דבר שעשה בלי לחשוב יותר מדי. הנהג המתין כחצי
דקה, ואז החל לסגור את החלון. יונה עצר אותו. הנהג עיקם את
פיו. "תחליט כבר, אתה רוצה מונית, או לא?" יונה נאנח, פתח את
הדלת למושב האחורי ונכנס. "כן, כן. אני אקח מונית... תסיע אותי
ל... תסיע לרחוב אמרלד, 21." הנהג משך בכתפיו, והתחיל לנסוע.
אחרי שתי דקות נסיעה, הוא אמר: "רחוב אמרלד, הא? בתים
יוקרתיים, יש שם, ממש יוקרתיים. 'תה גר שם או משהו?". יונה
התכוון לא להגיב, בהתחלה, אבל בסוף פתח את פיו ומילמל: "כן, כן
אני גר שם... או לפחות... לפחות גרתי שם פעם." במשך שאר הנסיעה
הנהג לא אמר מילה נוספת. אולי זה היה הטון בו אמר יונה את מה
שאמר, אולי פשוט הנהג רצה להיות קצת בשקט. בכל מקרה, השתיקה לא
הפריע ליונה, שהתרווח במושב וניסה לדמיין את הפגישה המחודשת עם
המשפחה שלו.

אחרי רבע שעה של נסיעה הם עצרו לצד בית פרטי. יונה יצא מהרכב,
לא לפני שהביא לנהג את התשלום. הנהג הסתכל על שני השטרות שקיבל
וגיחך. זה לא היה המצב המתפורר של השטרות שגרם לעווית המחוייכת
בפניו, אלא סכום השטרות. "שטר של עשר ושטר של חמש, אה? תקשיב,
בחור, אני אפילו לא יודע אם אפשר להשתמש בדברים האלה יותר..."
יונה לא הבין על מה הנהג דיבר. "תקשיב, זה... זה הכסף היחידי
שיש לי... אין... אין לי משהו אחר... אבל, אני אוכל להכנס
הביתה ולהביא לך כסף אחר, אם... אם אתה רוצה." הנהג חייך. "לא,
לא. לא צריך. אני ייקח את זה, סתם, לנוסטלגיה. ווא מזמן לא
ראיתי את השטר הכחול הזה, אבל שתידע רק, שכדאי לך להתעדכן עם
הכסף שלך, הא? להחליף אותו, לא יודע, בבנק או משהו, אולי יביאו
לך משהו תמורת השטרות האלה." יונה עדיין לא הבין על מה הנהג
דיבר, אבל תיאר לעצמו שדברים בטח השתנו מאז שהוא נעדר, ולכן
בחר להודות לנהג. הוא אמר: "כן, כן, אני אנסה לזכור את זה.
תודה לך, יום טוב." הנהג אמר "יום טוב" תוך כדי שסגר את החלון,
ונסע משם.
רק אחרי שהמונית נעלמה לאחר שפנתה לרחוב השחר, יונה סובב את
מבטו לכיוון הבית. רחוב אמרלד 21. זה בהחלט היה הבית שלו,
בדיוק כמו שזכר אותו. שלוש קומות, גג רעפים אדום, דלת כניסה
מעץ כבד, תיבת דואר ירוקה, עץ קלמטי... רגע. יונה עצר את עצמו.
תיבת הדואר. הוא צריך לבדוק את תיבת הדואר. הרי שום דבר לא
הבטיח לו שהמשפחה שלו עדיין גרה באותו הבית. אולי נאלצה למכור
אותו אחרי שעזב. יונה התקרב לתיבת הדואר. הוא יכל לראות
שהכתובת הגדולה "משפחת ג'ונס", נמחקה מהתיבה בצבע שחור. עליה
נכתב בלבן: "משפחת יוקיפשטיין". בהתחלה יונה נבהל. המשפחה שלו
עברה לגור במקום אחר. עכשיו אין סיכוי שהוא ימצא אותם, אף פעם.
אך כשהוא בחן שוב את השם החדש על התיבה, הוא נרגע, נזכר מאיפה
השם היה מוכר לו. יוקיפשטיין היה שם הנעורים של אישתו. סביר
להניח שהיא שינתה את שמה חזרה לאחר שהוא... לאחר שהוא עזב.
בצעדים רועדים, יונה הלך לדלת הכניסה. הוא הוציא מכיסו מפתח
מלא חלודה, והכניס אותו לחור המנעול. המפתח התאים. יונה סובב
אותו, ופתח את הדלת. אווירה קרירה הציפה את גופו לפני שהוא
נכנס לבית. נראה שמשב של רוח מצמרר פרץ מהדלת הפתוחה, מתוך
הבית. יונה התחרט. אולי הוא לא היה צריך לחזור? הרי המשפחה
שלו, סביר להניח, תבהל, לא תדע איך להגיב. אולי הוא היה צריך
לשכוח מכל הרעיון הזה, ופשוט להשאר איפה שהוא היה במשך שבע
השנים האחרונות? יונה כבר התכוון להסתובב לאחור, לנעול את דלת
הבית מאחוריו, כשהוא שמע קול מכיוון הבית. הקול שאל: "מי זה?".
יונה זיהה את הקול. זה היה קולה של הבת שלו. הבת הבכורה. הקול
הגיע מלמעלה, מהקומה השנייה. סביר להניח שהיא בחדר שלה. יונה
צעד לתוך הבית, לתוך האווירה הקרירה והמצמררת. לרגע הוא רצה
לחזור החוצה, לחום הנוראי, אבל במקום לעשות זאת הוא סגר את
הדלת מאחוריו. קרני השמש שהאירו את אולם הכניסה של הבית נחסמו
על ידי הדלת, הותירו את מלוא ההדרת לאור ההלוגן הירקרק,
המלאכותי. יונה הסתכל מסביבו. שום דבר לא השתנה, הכל היה בדיוק
כמו שהוא זכר. מלפניו היתה השידה, עליה היה מונח הטלפון.
משמאלו הסלון הגדול (הוא יכל לראות שהספות לא היו אותן ספות,
וגם הטלוויזיה היתה מדגם חדש, גדול יותר ושטוח יותר). מימינו
המטבח והמדרגות לקומה השנייה, שם נמצאים חדרי השינה של הילדים,
וחדר מקלחת. יונה הסתכל על כל מה שמסביבו, ושיפשף את עיניו.
הוא לא בדיוק בכה, אלה לא היו ממש דמעות, אבל העיניים שלו היו
רטובות. הוא הניח את התיק שלו על הרצפה, לצד הדלת. הקול של
ביתו שאל שוב: "מי זה?". יונה ענה, בקול רם: "זה אבא".
היה שקט לרגע. נועה ג'ונס (או אולי היא קוראת לעצמה כיום נועה
יוקיפשטיין?) סביר לוודאי חשבה כי מישהו עובד עליה. או אולי
ידעה שמדובר במציאות, שאביה חזר, ולא ידעה איך להגיב ומה
להגיד. אחרי זה היה ניתן לשמוע צעדים כבדים, מתקדמים בקומה
השנייה, ואז יורדים במדרגות.  
נועה השתנתה מאז הפעם האחרונה שיונה ראה אותה. התבגרה, אבל זה
היה טבעי, הרי כשהוא עזב נועה הייתה בת 14, ועכשיו היא כבר בת
19. היא הייתה לבושה גופייה ומכנסיים קצרות שחורות. השיער שלה,
שהיה צבוע באדום, היה אסוף בקוקו. העיניים הירוקות שלה היו
פקוחות לרווחה, תוהות אם מה שנדמה לה שקורה, באמת קורה. כשיונה
ראה אותה יורדת במדרגות, הוא חייך. נועה לא חייכה, רק הסתכלה
בתמהון, והלכה לאט-לאט לכיוונו. "ז...זה באמת אתה?" היא שאלה
אותו כשהייתה במרחק צעד ממנו. "כן, נועה... זה אני. חזרתי".
עכשיו היה תורה של נועה לחייך. היא הסתכלה מבט אחד לתוך עיניו
של אביה, ומייד לאחר מכן חיבקה אותו הכי חזק שיכלה. באותו רגע
יונה ידע שכל התלאות שעבר בשביל לחזור היו שוות את זה. הוא
בבית שוב.

-2-
"למה היית צריכה לצבוע את השיער השחור שלך?" הוא שאל אותה
כששניהם ישבו במטבח, דקות ספורות מאוחר יותר. נועה הכינה לו
כוס קפה שחור, חזק, בדיוק כמו שהוא אהב. לעצמה היא מזגה כוס
שוקו מקרטון שהיה במקרר. בהתחלה היא לא ענתה, רק חייכה חיוך
מסתורי. יונה הסתכל עליה במבט בוחן. מה עוד השתנה בילדה שלו
חוץ מצבע השיער? האם כבר היה לה חבר ראשון? האם היא כבר... האם
היא כבר עשתה את זה? האם היא לא אותה ילדה קטנה, מתוקה
ותמימה שהייתה כשעזב? לפני שהספיק לשאול אותה שאלה נוספת,
היא ענתה לו על הראשונה. "נו, אתהיודעאיךזה, כולם עושים את זה.
זאתומרת, צובעים את השיער. החלטתי ש, למהלא, אם כולם עושים את
זה, גם אני צריכה, הא?". יונה שתק. הוא לא הבין את העניין, הרי
השיער השחור שלה היה יפה בהרבה מהאדום הזה. "אז מה," הוא שאל
אותה, "את אומרת שלצבוע את השיער זה ב'מודה' עכשיו? אולי גם
אני צריך להתחיל?". נועה צחקה בקול רם. "לא, לא, אבא (יונה יכל
להשבע שהוא שמע מאמץ בקולה של נועה כשהיא אמרה את המילה הזו),
אתה מבוגר מדי. אתה תשאר עם השיער שלך, ש-" נועה הפסיקה את שטף
דיבורה לרגע, ובחנה את השיער של אביה. "אוי, יונה, אבא, השיער
שלך מטונף. בכלל, כולך לא נקי. מה עשית, חפרת את הדרך שלך
חזרה?" יונה לא ענה, רק השפיל את מבטו לרצפה. "טוב," נועה
אמרה, "זה לא משנה עכשיו. תסיים את הקפה שלך, אני בינתיים אכין
לך מגבת ובגדים חדשים, אתה חייב להכנס למקלחת, הא?". יונה לגם
לגימה ארוכה מהקפה שלו. הוא רצה להתענג על הטעם, כמה זמן שהוא
לא שתה קפה! אחרי הלגימה הוא היישיר את מבטו אל נועה, וענה לה.
"כן, אני מניח שמקלחת תהיה נהדרת עכשיו."

נועה קמה מהשולחן, ועלתה במדרגות לחדר של אימה ושל... של אימה
ושל מי היה החדר הזה עכשיו, בכל מקרה? נועה ניערה את ראשה, היא
לא רצתה לחשוב על זה, לא עכשיו. המיטה הזוגית הגדולה הייתה
מסודרת, כמו שהיא תמיד. אמא שלה נוהגת לסדר אותה דבר ראשון על
הבוקר, ונועה יכלה להשבע שאם היא לא הייתה יודעת אחרת, היא
הייתה יכולה לחשוב שהמיטה הזאת לא משמשת לשינה כלל. בתקופה
שיונה עדיין היה איתם, הדבר היה שונה. זה היה התפקיד שלו לסדר
את המיטה, היא זכרה זאת טוב מאוד, והוא היה עושה זאת אחרי שחזר
מהעבודה, בשעות של תחילת הערב. היא זכרה שתמיד אמא שלה הייתה
משתגעת כשהיא חזרה מהעבודה שלה וראתה את המיטה לא מסודרת. "שוב
הבעל הזה שלי השאיר אותה מבולגנת? תאמינו לי, אני לא מבינה מה
הבעיה שלו, חמש דקות בבוקר לסדר את המיטה, פשוט לא מבינה.
לפעמים אני חושבת שאני העבד שלו, צריכה לעשות את כל העבודות
שלו". אבל למרות התלונות, היא לא הייתה מסדרת את המיטה בעצמה.
לעומת זאת, היא הייתה צועקת על יונה ברגע שנכנס בדלת, שיעלה
מייד למעלה וייסדר את המיטה. ויונה היה מחייך, ואומר שבסדר,
ושהוא יעשה את זה, ושאין לה על מה להתעצבן, וגם תמיד היה זורק
איזו הערה קטנה, משהו נוסח "אבל למה אני צריך לסדר את המיטה?
הרי את האישה, לא?", שהייתה מעצבנת את אמא עוד יותר. נועה
חייכה כשנזכרה בזמנים ההם, לפני שאבא הלך, לפני שאמא נשארה
לבד, ואז עופר...
אבל עכשיו הוא חזר, אבא. עכשיו הכל יהיה בסדר, לא? אמא תאהב
אותו שוב, ותזרוק את עופר לכל הרוחות, והם יחזרו להיות משפחה
נורמאלית, כמו שצריך להיות. כן, זה מה שהולך להיות. נועה ניסתה
לשכנע את עצמה, ופתחה את הארון הגדול שהיה צמוד לקיר הצפוני של
החדר. בארון הזה היו מסודרים הבגדים של עופר. פעם זה היה הארון
של יונה, אבל לאחר שהוא עזב, אמא שמה את כל הבגדים שלו בשקית
גדולה ותקעה אותם במחסן. נועה גם ידעה שאחרי כמה חודשים, למרות
שהיא לא אמרה על זה כלום לשאר המשפחה, אמא שלה הוציאה את השקית
הגדולה מהמחסן וזרקה אותה לזבל, או שהביאה לאיזה מוסד של
עניים. היא לא ידעה מה עשתה עם הבגדים בדיוק, רק שאחרי חצי
שנה, כשנועה היתה צריכה להוציא חומר מדביר-חרקים מהמחסן, השקית
הגדולה כבר לא הייתה שם.
נועה שוב נערה את ראשה מהזכרונות, והוציאה את החולצה ואת זוג
המכנסיים הראשונים בערימות אשר היו בארון, וסגרה את הדלת.
החולצה הייתה חולצה ירוקה ואלגנטית. נועה זכרה שפעם עופר חזר
עם החולצה הזאת ממשפט מוצלח, והודיע לכל המשפחה חגיגית שזוהי
חולצת המזל שלו, ושהוא עומד ללבוש אותה מעכשיו לכל המשפטים
החשובים שלו. המכנסיים היו מכנסיים אפורות, מחוייטות. כל
המכנסים של עופר היו מאותו סוג בדיוק. ליתר ביטחון היא לקחה גם
חגורה מהמתלה לייד הדלת. היא לא הייתה בטוחה שהמידה של אבא
תהיה כמו זו של עופר. היא יצאה מהחדר של אמא ועופר, ונכנסה
למקלחת. בחדר היתה מקלחת קטנה, שירותים, ארון קטן וכיור. היא
הורידה את מכסה האסלה, ושמה עליו את הבגדים. מהארון היא הוציאה
מגבת נקייה, ושמה אותה על הבגדים. מייד לאחר מכן היא הדליקה את
הדוד, ורק כששמעה את ה'פששששש' שהמכשיר משמיע כשהוא מתחיל
להרתיח מים, היא ירדה למטה.

יונה כבר סיים את הקפה שלו, עכשיו הוא קרא עיתון. העיניים שלו
קראו כל כותרת בשקיקה. הוא ניסה לעשות סדר בים החדשות, לנסות
לקשר את הכל לדברים שהוא ידע מהתקופה שלו למה שהוא קרא עכשיו,
אבל לא הצליח להבין כלום. הוא הבין רק את הקווים הכלליים, מי
היה בשלטון, מי נגד מי ולמה, אבל את הדקויות הקטנות הוא לא
התחיל לפענח. לא נורא, הוא חשב לעצמו. הוא ישאל את נועה, היא
בטח ילדה אינטילגנטית שתוכל להסביר לו הכל. אם הוא רוצה לחזור
לחיים שהיו לו מקודם, הוא צריך להתחיל להתעדכן.

לאחר שנועה סיימה לסדר לאביה את המקלחת, היא ירדה חזרה למטבח.
לרגע היא עצרה במדרגות, מהנקודה המדוייקת שמשקיפה על המטבח.
היא ראתה את יונה מעיין בעיתון, נראה מבולבל וחסר אונים. לרגע
היא עצרה במדרגות, וכל תחושת ההקלה שתקפה אותה מהרגע שראתה
אותו ליד הדלת נעלמה, ובמקומה הופיע פחד עצום. בהתחלה הפחד
שחדר אל גופה אמר לה שהכל חלום, שזה לא אמיתי, שזה לא יכול
להיות אמיתי. והיא ידעה, ידעה גם מעבר לפחד, שזה באמת לא יכול
להיות אמיתי. אנשים לא חוזרים סתם כך, העולם לא עובד ככה. אבל
היא הצליחה לנער את השכבה הזאת של הפחד ממנה. גם אם זה חלום,
גם אם זו סוג של הזייה, למה שהיא לא תהנה ממנה כל עוד היא
נמשכת? למה שהיא לא תקבל את חזרתו של אביה, אפילו אם זו רק
בראשה? השכבה השנייה של הפחד אמרה לה שזה לא אביה, שזה מישהו
אחר. מישהו שדומה לאביה, רק עם שיער ארוך ועור מקומט, שאיכשהו
הגיע לבית הזה. סוג של מתחזה, אלוהים יודע מה הוא רוצה ממנה
ומהבית. אבל גם את השכבה הזאת ניערה ממנה. הוא לא מתחזה, הוא
לא יכול להיות מתחזה. היא הסתכלה לו בתוך העיניים, היא בחנה את
טון קולו בשיחה הקצרה שהייתה להם במטבח, היא שקלה בזהירות את
השאלות ששאל. זה היה הוא, זה היה אביה. השכבה האחרונה של הפחד,
שהייתה הממשית והכבדה ביותר, הייתה איך אמא שלה תגיב. מה היא
תגיד? הרי היא הצליחה להמשיך בחייה, לה יש את עופר עכשיו, ולה
יש עבודה מסודרת שמכניסה לה די הרבה כסף, ומהבחינה הזאת החיים
שלה הרבה יותר טובים עכשיו ממה שהיו בתקופה שבה יונה עדיין היה
כאן. האם היא בכלל התגעגעה ליונה? האם הוא היה חסר לה? נועה
ידעה את התשובה. נועה ידעה שלא. היא ידעה שהיא אוהבת את עופר
הרבה יותר ממה שאי פעם אהבה את יונה, שהחיים הקודמים שלה, בהן
המיטה לא הייתה מסודרת כשחזרה מהעבודה, בהן תלוש המשכורת
החודשי של בעלה בקושי הספיק לכלכלה הבסיסית , החיים האלה לא
קרצו לאמא שלה יותר. וברגע שהיא תחזור מהעבודה, ותראה את יונה
יושב בבית.. האם היא תסכים שיונה יישאר שם? מה מבטיח לה שהיא
לא תעיף את יונה בבעיטה, ותמשיך בחיים החדשים שלה כאילו יונה
לא חזר מעולם? ומה נועה תעשה אם אביה ילך ממנה שוב? הרי הוא רק
חזר, הוא רק שב, וכבר ילך שוב? היא לא תוכל להשלים עם זה, היא
לא תוכל... ואוי, כמה שזאת קלישאה, אבל היא לא תוכל לאבד אותו
שוב.
השכבה הזאת של הפחד לא הסכימה להתנער. בחלל הבטן של נועה
התחילה להיווצר הרגשה לא נעימה כזאת, של פחד וחשש. היא הסתכלה
על אביה במטבח, על הבלבול שבעיניו כשקרא את העיתון, וחשבה
שאולי כדאי יהיה אם היא תהיה זאת שתסלק אותו מהבית. רק תיתן לו
להתקלח, ואז תספר לו על עופר, ועל אמא, ועל זה שאולי כדאי יהיה
אם ילך. אולי גם תסכם איתו על מקום אחר בה הוא יגור, יתחיל את
החיים שלו מחדש, ומדי פעם היא תוכל לבוא לבקר אותו. ככה היא לא
תאבד אותו לגמרי, וככה אמא שלה לא תדע על התקרית, וככה כולם
יהיו מרוצים...
לא. לא כולם יהיו מרוצים. יונה לא יהיה מרוצה, הרי הוא רק חזר
לחיים האלה, בטח ציפה שהם ימשיכו בדיוק מאיפה שנטש אותם, לפני
חמש שנים. הוא בטח לא ציפה לכל השינויים, ובכלל, מי יודע אם
הוא יוכל לקבל את הכל? אולי הוא יתמוטט כשהוא ישמע את כל זה?
אולי הוא יתעלף לה, או אולי הוא... אולי הוא שוב יילך?
לא, היא לא יכלה לספר לו. מצד שני, היא גם לא יכלה לתת לו
להשאר, לתת לאמא לחזור ולאמא לספר לו הכל. או יותר גרוע, לתת
לעופר לחזור הביתה ולראות אותו שם, לתת לעופר להבין מי הוא ומה
הוא עושה שם, ושהוא חזר. היא לא יכלה לתאר אפילו מה התגובה של
עופר תוכל להיות, הרי אם הוא מתנהג איך שהוא מתנהג כאשר נועה
עושה משהו לא לרוחו... איך הוא יתהג כשיבין שמשהו כל כך בסיסי
בחיים שלו השתנה לרעה? איך הוא יתמודד אם איום כל כך גדול
לשינוי, איום כל כך גדול ליציבות שהוא השיג בחיים, עם אמא שלה
והבית שלה והמשפחה שלה? היא לא יכלה לתת לעופר את ההזדמנות
להבין מי זה יונה, ולהבין שהוא חזר. פשוט לא יכלה. נועה התחילה
לרקום בראש שלה תכנית, ואולי המעשה הזה, הרקימה הזאת, היא
שגרמה לה לזוז ממקומה על המדרגות, ולרדת חזרה אל אביה.

"טוב, הכנתי לך הכל למעלה. הדלקתי את הדוד, ושמתי לך בגדים
חדשים, את אלה אתה יכול לזרוק לכביסה, ומגבת, והכל... הכל
מוכן, הא? יאללה, לך להתקלח עכשיו. יש לנו עוד הרבה דברים
להספיק היום."
יונה הניח את העיתון על השולחן. "הרבה דברים להספיק? את לא
חושבת שכדאי שאני אשאר בבית קצת, אנוח?". "לא!" נועה אמרה
בתקיפות, שגרמה ליונה להרתע קצת. היא שנאה את זה, לדבר בטון
הזה לאביה, שרק חזר, אבל לא יכלה להסתכן בכך שהוא יכניס לראש
שהוא עומד להשאר בבית. "לא, אתה צריך... אנחנו, אנחנו צריכים
ללכת לעיר, את צריך להסתפר, ו... ולקנות בגדים חדשים. כי, כי
מה, אתה רוצה שאמא תראה אותך ככה, כמו שאתה עכשיו?". יונה חשב
לרגע, ואז הנהן. "כן, את צודקת. נלך להסתפר, ולקנות בגדים.
ועכשיו, עכשיו..." "עכשיו תלך להתקלח, הא? ותעשה את מהיר, עוד
מעט כל החנויות נסגרות כבר." יונה הנהן שוב, ועלה במדרגות
למעלה. נועה הציצה בשעון הקיר שהיה תלוי במטבח. עוד מעט
החנויות נסגרות, כן, והיה עוד דבר שהיה אמור לקרות עוד מעט,
אבל היא לא יכלה להגיד ליונה. עוד מעט אמא ועופר חוזרים
מהעבודה.

רק כשנועה שמעה את המים זורמים בחדר האמבטיה בקומה השניה, היא
העזה לעלות בעצמה במדרגות. דלת המקלחת היתה סגורה, מהרווח הקטן
בין הדלת לרצפה יצאו אדים. היא השתדלה ללכת בשקט, כדי שאביה לא
ישמע אותה. היא המשיכה לעלות לקומה השלישית, לחדר של אחיה
הקטן, דור.
דלת החדר הייתה סגורה, מבעדה נשמעה מוזיקה בעצמה גבוהה. נועה
דפקה על הדלת, אבל דור לא ענה. היא פתחה אותה. היא יכלה לראות
את אחיה הקטן, גבה מופנה אליה, בוחן אתר פורנו במחשב אשר היה
בחדר. כשהוא שמע את הדלת נפתחת הוא הסתובב במהרה אחורה, ראה
שזאת אחותו, נבהל, הסתובב שוב קדימה, וניסה לגונן על המסך בגבו
(כדי שאחותו לא תראה) ולסגור את חלון הפורנו בו זמנית. הפנים
שלו האדימו, והמראה הכללי שלו היה מגוחך. מי יודע, אולי, אם
היה המצב אחר, נועה הייתה אפילו צוחקת מסיטואציה כזאת. אבל
לנועה לא היה זמן לצחוק עכשיו, היא הייתה צריכה לפעול מהר,
לפני שאמא ועופר יחזרו הביתה. "אף אחד לא לימד אותך לדפוק?"
דור צעק. נועה שמה את האצבע שלה על הפה, הורתה לו להיות בשקט.
דור השתתק. "דפקתי, את האמת, אבל אתה לא שמעת, בגלל שאתה שומע
מוזיקה כל כך חזק. יש לך מזל שזאת הייתי אני, אם אמא הייתה
נכנסת עכשיו...". "בסדר, בסדר. יאללה, מה את רוצה בכלל?".
נועה היססה לרגע. אולי היא צריכה לספר לו, אחרי הכל? הרי יונה
הוא גם האבא של דור, בדיוק כמו שהוא האבא שלה. לא. נועה ניערה
את המחשבות האלה מהראש שלה. יונה... יונה עזב כשדור עדיין היה
ילד קטן, הוא בקושי זוכר אותו, הוא אף פעם לא היה תלוי בו כמו
שנועה הייתה... הוא בטח לא התגעגע אליו כמעט בכלל. היא לא יכלה
לספר לו, כי אם היא תספר לו אז סביר להניח שהוא ירצה לראות את
אבא, או יגיד לאמא, או משהו. ולא, היא לא יכלה להסתכן בזה, היא
רצתה רק לבצע את התכנית שלה, ולגמור עם זה.
"טוב, אני יוצאת לעיר רגע, עם..." נועה התלבטה בפעם האחרונה אם
ש טעם לספר לאחיה, או להמשיך בתכנית שלה. היא בחרה, בפעם
השנייה, להמשיך. "עם דודי. טוב? אז תגיד לאמא שיצאתי, ושאני
אחזור מאוחר, ושלא תחכה לי, טוב?". דור משך בכתפיו. הוא אמר:
"שיהיה", קם מהכיסא שלו והלך לכיוון הדלת. "לאן אתה הולך?"
"לשירותים." "אל תלך למקלחת בקומה השנייה." "למה?" "...אה,
דודי, דודי מתקלח שם." "דודי מתקלח? אצלינו? איכס, למה?" "מה
למה? ככה, כי הוא צריך להתקלח והוא כאן!" "אבל... אבל הוא לא
מהמשפחה, ובכלל... איכס!" "שקט, שקט, רק אל תלך לשירותים שם."
"בסדר, בסדר." דור יצא מהחדר. נועה יצאה גם היא. היא הלכה לחדר
שלה, לקחה תיק קטן ושמה בו ארנק עם קצת כסף. בדרך החוצה היא
הסתכלה על תמונה קטנה וממוסגרת שהייתה מונחת שם. בתמונה היא
הייתה מצולמת עם דודי, על חוף הים. רינת, שהייתה חברה טובה
שלה, צילמה אותם שם, ודודי מסגר לה את התמונה לכבוד החודש
לחברות שלהם. נועה הסתכלה על התמונה במשך כמה שניות. היא
הסתכלה על החיוך המאושר שהיה לה שם, בתמונה, ועל דודי. דודי לא
חייך בתמונה, היו לו פנים רציניות כאלה, כמו שתמיד היו לו. זה
היה אחד מהדברים שהיא אהבה בדודי, את הרצינות שלו, הכל אצלו
היה שקול, כאילו הוא תכנן מראש... נועה תהתה לרגע אם גם את איך
שהוא זרק אותה, לפני מספר ימים, הוא תכנן מראש. אולי הכל הייתה
תכנית גדולה כזאת? אולי כבר ביציאה הראשונה שלו הוא ידע בדיוק
איך הוא יזרוק אותה, ומתי? נועה נערה את ראשה. לא. לא לחשוב על
דודי עכשיו, הוא לא שייך, הוא לא קשור. היא רצתה לצאת מדלת
החדר, להמשיך את התכנית שלה, אבל היא הסתכלה שוב על התמונה.
פעם אחת נוספת. על החיוך שלה, החיוך המאושר הזה, החיוך שהיה לה
רק עם דודי, ולפניו, רק בבילויים האלה עם אבא, שהוא היה מספר
לה בדיחות, והכל היה נראה טוב וכל העתיד היה לפניהם. ועכשיו,
עכשיו דודי כבר לא היה. דודי בחר לעזוב אותה, סתם ככה, להגיד
שהכל נגמר ושזה כבר לא מה שהיה ושזה לא היא זה הוא ושהם ישארו
ידידים. והחיוך שלה שם, בתמונה, כל כך מאושר, כל כך מלא תקווה,
שהמצב שלה ישאר ככה לתמיד. נועה הסתכלה בתמונה, ושנאה את עצמה.
איך היא יכלה שוב להאמין שהכל ימשיך להיות ככה? איך? הרי היא
כבר הכירה את החיים, היא ידעה שמה שטוב מדי - נלקח. היא ידעה
את זה, אבל היא נפלה בפח שוב, בדיוק כמו בפעם הראשונה, עם אבא
שלה. לפני שהיא יצאה מהחדר היא הפכה את התמונה על השולחן. 'לא,
עולם,' היא אמרה לעצמה - 'אתה לא הולך להצליח בזה פעם שלישית.
פעם ראשונה מילא, פעם שנייה בסדר, אבל פעם שלישית? לא. אני כבר
לא מאמינה לך, לך ולתקוות שאתה נותן לאנשים.' היא הסתכלה על
האדים שיצאו מתחת לדלת המקלחת. היא שמעה את אבא שלה, מהצד השני
של הדלת, שר במקלחת - בדיוק כמו שהוא היה עושה לפני... נועה
כמעט התחילה לבכות. רק כמעט. היא ריסנה את עצמה, וירדה
במדרגות. 'לא, לא פעם שלישית, לא עוד.'

-3-
הם הספיקו לצאת מהבית לפני שאמא של נועה ועופר חזרו הביתה, אבל
רק בקושי. נועה יכלה להשבע שהיא ראתה את האוטו של אמא נוסע
לכיוון הבית כמה דקת לאחר שהם יצאו מהבית, כשהם היו בדרך למרכז
העיר, למספרה. יונה הזיע הרבה במכנסיים המחוייטות של עופר.
אולי נועה הייתה צריכה להביא לו מכנסיים קצרות, אבל למען האמת
היא אף פעם לא ראתה את עופר עם מכנסיים קצרות, ולא ידעה אם יש
לו כאלה אפילו.
הם הלכו מהר. יונה רצה לעצור לנוח, אבל יונה זירזה אותו. "לא,
אבא, אתה חייב להמשיך. החנויות ייסגרו, ואתה לא רוצה..."
"...להיראות ככה לפני אמא, כן, כן, אני יודע, כבר אמרת לי את
זה מליון פעם, ומה אני יכול להגיד - את צודקת.". יונה בלע רוק,
ניגב את הזיעה מהמצח, נשם עמוק (וניסה, כמעט ללא הצלחה, להתעלם
מהכאב העז שהפריע לו בראות), והמשיך ללכת באותה מהירות.
נראה שהקצב המהיר לא הפריע לנועה. טוב, יונה חשב לעצמו, נועה
עדיין צעירה. אין סיבה שקצת הליכה תפריע לה, תתיש אותה. ואז
יונה חשב: אבל גם אני צעיר. לפחות... לפחות, הייתי צעיר. לפני.
החמש שנים האלה, שלא הייתי כאן... אני עדיין מושפע מהזמן, לא?
הזדקנתי. למרות שלא הייתי כאן, למרות הכל, אני זקן יותר בחמש
שנים ממה שהייתי אז... יונה מישש את פניו, הרגיש את הקמטים.
הוא עשה חישוב מהיר בראש שלו. הוא היה צריך להיות היום בערך בן
58. לא צעיר בכלל, לא צעיר בכלל. יונה זכר את משבר-גיל-הארבעים
שלו. זכר שגם אז הוא סירב להכיר בזקנתו, רצה להשאר צעיר לנצח.
הוא גם זכר את התגובה שלו כשגילו אצלו, בגיל 49, את המחלה.
פתאום המוות נראה קרוב יותר מתמיד, הוא לא חשב אף פעם שזה
ייגמר כל כך מהר, כל כך...
"הגענו." נועה אמרה, והצביעה על המספרה. יונה ניער את המחשבות
הרעות מהראש שלו. הזיקנה, המחלה, המוות. שום דבר לא משנה
עכשיו. שום דבר. הרי הוא חזר, והוא כאן, והכל בסדר. הם נכנסו
למספרה, שהייתה כמעט ריקה. היה רק איש אחד שהסתפר, ונראה שגם
הוא היה בשלבים האחרונים של התספורת. הספר אמר ליונה ולנועה
לשבת בכסאות המתנה, ושזה יקח לו רק עוד חמש דקות, ושיחכו,
ושטוב שהם באו כי השיער של יונה נראה במצב קטסטרופלי. הם אכן
התיישבו, ויונה התכוון לשקוע שוב במחשבותיו, כשנועה התחילה
לדבר איתו.
"נו, אז הבית היה המקום הראשון שבאת אליו אחרי ש... שחזרת?"
היא שאלה אותו. "לא, לא. קודם ניסיתי ללכת לעבודה. לא יודע
למה, בדיוק, הרי הבית היה המקום הראשון שהייתי צריך, לפי כל
ההגיון וההגינות, לבדוק." יונה תהה כבר, במונית בדרך לביתו,
למה הוא לא הלך הביתה קודם. למה הוא התחיל במקום העבודה שלו,
ולא במשפחה שלו. הוא לא הצליח לענות לעצמו על השאלה. נועה
הסתכלה לו בעיניים, במבט מהורהר. "לא," היא אמרה, "זה די ברור,
למה הלכת קודם לשם. בטח פחדת. פחדת שכבר לא נהיה שם, או יותר
גרוע, פחדת שנהיה שם, אבל שתגלה שהכל השתנה. שאמא התחתנה שוב
(יונה יכל לראות דמעות בעיניים של יונה כשהיא אמרה את המשפט
האחרון, ולרגע אחד הוא תהה, אבל אז ביטל את התהייה. נועה הייתה
מספרת לו במקרה ומשהו כזה היה קורה, לא?), או שאחד מאיתנו, חס
וחלילה, מת, או... או מי יודע מה, הא? פשוט.. פשוט פחדת." יונה
משך בכתפיו. "כן, כן, כנראה שבגלל זה." הוא אמר. "ו... ואיך הם
קיבלו אותך שם, בעבודה?".

בערך באותה שעה, הייתה בלהה רפאלי בדרכה הביתה מהעבודה. בערך
ברמזור האדום השלישי שהיא עצרה בו, היא התחילה לבכות.  

יונה נאנח אנחה אחרונה, וסיפר לה על איך שה'חברים' שלו קיבלו
אותו חזרה. העיניים של נועה נפערו לרווחה. בהתחלה היא לא
האמינה, אבל כשבחנה את עיני אביה היא ראתה שהוא דובר אמת. היא
ניסתה לתרץ את התנהגות האנשים האחרים. "אתה יודע, הם בטח לא
באמת התכוונו לזה, בטח סתם היו בשוק שחזרת, כי, אתה יודע, אף
אחד לא חוזר משם, הא? בטח היו... בטח בהלם, ו, אתה מבין, ובטח
יתקשרו, היום, לראות שבאמת חזרת, ולבקש סליחה, ותראה, שבכלום
זמן הם יקבלו אותך, ו." "שששש...", יונה השתיק את נועה.

הדמעות לא הפסיקו לפרוץ מעיניה של בלהה, ואפילו כשהרמזור התחלף
לירוק, היא לא שמה לב לזה. גם שהנהגים מאחוריה התחילו לצפצף לה
היא לא התעשתה, רק הניחה את ראשה בין ידיה, ונתנה לדמעות ליפול
על ריפוד המושב.

הם ישבו ככה, יונה ונועה ג'ונס, שותקים, למשך כמה דקות. השתיקה
הייתה מעיקה. יונה לא רצה לדבר, ורק הריץ בראש שלו את כל מה
שקרה לו בתחילת היום, את המפגש החוזר עם 'אינטר-פרייס' מערכות.
גם הוא ניסה לתרץ את ההתנהגות של חבריו, בדיוק כמו שנועה ניסתה
לתרץ אותה בפניו, אבל רק כשנועה עשתה זאת, הוא הבין כמה מגוחך
היה הדבר. לא. אין תירוצים, אין שום 'אף אחד לא חוזר משם' ושום
'הם בשוק, והם יתעשתו ויבינו'. יונה ידע את הסיבה האמיתית
להתנהגות של חבריו, להתנהגות של כל הסביבה סביבו. ונועה, נועה
ישבה, ושתקה, ושנאה כל רגע של השתיקה הזאת. היא שנאה את השקט,
היא רצתה שאבא שלה ידבר שוב. היא חשבה שאם השקט ימשיך כל
המציאות הנפלאה הזאת, שאבא שלה שוב איתה, תסתיים, תתנפץ כמו
זכוכית. בשביל שלא יקרה כזה דבר, היא הסתכלה ללא הפסקה באביה,
יושב, בוהה באוויר, משותק ממחשבות. היא לא ידעה על מה הוא
חושב, אבל יכלה לנחש, ולפי המבט שלו בעיניים, הוא לא חשב על
דברים שמחים. העיניים שלו היו זקנות יותר ועייפות יותר מכל זוג
עיניים שנועה אי פעם ראתה.

רק אחרי שאחד מהנהגים במכוניות הסמוכות יצא מרכבו ודפק לבלהה
רפאלי על החלון, היא חזרה למציאות. "את בסדר?", שאל אותה הנהג,
כשראה את דמעותיהנ ואת עיניה האדומות. "כן, כן." בלהה מילמלה,
"זה רק החום הזה, רק החום המזדיין הזה." ואז היא הורידה את
רגלה מדוושת הברקס, ונסעה.

השתיקה נמשכה, ולאחר דקות ספורות הספר קרא ליונה לבוא ולשבת על
הכיסא. יונה ציית, וכל תהליך התספורת החל. לאחר שלושים דקות
השיער הארוך והמלוכלך של יונה היה כולו על הרצפה. נועה לא חשבה
על כלום במהלך שלושים הדקות האלה. פשוט נעצה עיניים במראה
הגדולה שהייתה תלוייה על הקיר מולה, הסתכלה על העיינים של
עצמה, וניסתה להדחיק את מה שהיא הולכת לעשות אחרי שהספר יסיים
את עבודתו. היא צריכה להדחיק, חייבת להדחיק. אם היא לא תדחיק,
היא תאבד כל רצון וכל יכולת להמשיך במה שהיא עושה, היא תשתפן,
היא תחזור הביתה, ואז, ואז מי יודע מה יקרה. לא. היא חייבת
להמשיך, חייבת להיות חזקה. בשביל עצמה, ויותר חשוב מזה, בשביל
אבא שלה.

כשהספר סיים את עבודתו, יונה קם מהכיסא, ורצה לשלם, אבל נועה
עצרה אותו, והוציאה כסף מהארנק שלה."אני אשלם, אבא. אתה תשמור
את הכסף שלך לעצמך." בהתחלה יונה רצה להתנגד, מי שמע על דבר
כזה, שילדה תשלם על התספורת של אביה, אבל אז נזכר במבט המוזר
של נהג המונית כשהוא הושיט לו את הכסף שלו, ווויתר. שתשלם היא,
הוא חשב. שניהם יצאו מהמספרה, והחלו ללכת. בהתחלה בשתיקה. בחוץ
כבר החשיך, פנסי הרחוב האירו את העיר, שהייתה ריקה. כולם
נשארים בבית בימים כאלה חמים, אין לאף אחד מה לחפש בחוץ. כולם
פוחדים מן החום, ומן הדברים שהחום מביא איתו. יונה היה צריך
להושיט את ידו קדימה בתנועה חדה כל כמה צעדים, להעיף את שובל
הזבובים שנדבק לגופו המזיע. נועה, מהצד השני, לא הזיעה כלל,
וגם אם כן, הגופייה השחורה שלה לא חשפה שום כתמי זיעה. היא
פשוט הלכה, בפנים נחושות, קדימה. יונה לא יכל לנחש על מה היא
חושבת, אבל הוא התחיל לקבל רעיון. הרעיון שעלה בראשו נראה לו
לא הגיוני בהתחלה, מעוות אפילו, היא הרי הילדה הקטנה שלו, ואיך
היא יכולה לחשוב לעשות דבר כזה, אבל במחשבה שנייה, שום דבר לא
נראה הגיוני ביום הזה. שום דבר. הוא נאנח, אבל נועה לא שמעה את
האנחה, היא נטמעה בים הנשימות הכבדות שלו. הם הלכו עוד מספר
דקות בשתיקה, כל צעד יונה היה בטוח יותר ויותר שהוא יודע לאן
ביתו מובילה אותו, מה היא מתכננת לעשות איתו. והוא לא כועס,
בכלל לא. הוא אפילו די... הוא אפילו די שמח.
"את יודעת נועה, אני לא מאמין במה שאמרת." נועה עצרה ללכת. הלב
שלה החסיר פעימה, במה הוא לא מאמין? אולי הוא הצליח, איכשהו,
לעלות על התכנית שלה? היא ניסתה להסתיר את הרעד בקולה, כששאלה,
"מה אמרתי?". "כשאמרת שהתגובה של כל החברים מהעבודה היא מהלם,
משוק. אני לא מאמין בזה, אני לא חושב שהאמנתי בזה אף פעם."
נועה נרגעה. אמנם מה שהוא אמר לא היה כל כך מרגיע, אך בהתחשב
במה שחשבה שיגיד (אני יודע לאן אנחנו הולכים, נועה, אני יודע
מה את מתכוונת לעשות), זה היה טוב. הלב שלה חזר לפעום כרגיל,
הרגליים שלה החלו לעבוד שוב. הם הלכו, והיא שאלה: "למה אתה לא
מאמין? ובמה אתה כן מאמין?". יונה שתק לרגע אחד, ניסח את
התשובה בראש, ואז דיבר. "למה אני לא מאמין? כי... כי זה לא
נראה טוב, וזה לא מרגיש טוב. ואנשים, גם אם הם בשוק, לא יתנהגו
ככה אם מישהו שחזר יופיע להם בדלת המשרד, את מבינה?" נועה לא
הגיבה, לא הנהנה, לא אמרה כלום, אפילו לא הסתכלה על יונה. פשוט
המשיכה ללכת ישר.
יונה המשיך לדבר. "הבנתי במהלך היום את פשר ההתנהגות שלהם. זה
לא שהם לא האמינו שחזרתי זה גם לא שהם לא הכירו בזה שחזרתי.
זה פשוט שלא היה להם איכפת, זה הכל." הפעם נועה עצרה שוב,
והסתכלה לאביה עמוק עמוק לתוך העיניים. "אתה לא יכול להאמין
בזה" היא אמרה לו. הפעם היה זה תור יונה לא להגיב, לא להסתכל,
פשוט להמשיך ללכת. נועה מיהרה בעקבותיו. "למה אני לא יכול
להאמין בזה, הא? הם לא התייחסו, הם אמרו לי ללכת, לכל הרוחות."
הוא אמר בקול מרוגז. לא כועס, לא צועק, אבל מרוגז. "נראה שפשוט
לאף אחד לא איכפת מיונה ג'ונס כבר, חמש שנים אחרי. נראה שהיום
יונה ג'ונס הוא לא יותר מזכרון חולף, לא יותר משם בתת-מודע.
ואת, נועה, אני לא מבין אותך, במיוחד. למה טרחת להסתיר את זה
שלא איכפת לך? למה היית צריכה לעשות את כל ההצגה הזאת?". נועה
עצרה שוב. יונה המשיך ללכת, אבל הפעם היא לא ניסתה להשיג אותו.
"הצגה?" היא צעקה. "אתה חושב שעשיתי הצגה?". יונה לא הגיב, לא
סובב את ראשו, רק המשיך ללכת קדימה. "יונה!... אבא! לא עשיתי
שום הצגה!". הפעם יונה עצר, והסתובב, והסתכל לנועה בעיניים,
ואמר: "את יודעת? זו כבר הפעם השניה שאת קוראת לי 'יונה' היום,
ואז מתקנת ל'אבא'." והוא הסתובב שוב, והמשיך ללכת קדימה. נועה
רצה אליו. "אבל זו לא הצגה!" היא אמרה, צעקה. "באמת חשוב לי
שאתה כאן! ובאמת טוב לי, ובאמת איכפת לי, ואני באמת אוהבת
אותך, ו...". "או כן?" שאל יונה, בצעקה. הוא כבר לא יכל להסתיר
את הכעס שהיה לו. מילא, מהחברים שלו לעבודה. מהם הוא יכל לצפות
יחס כזה, מהם הוא יכל לצפות אי-איכפתיות, אבל מהבת שלו? "כן!"
היא ענתה לו, הדמעות שלה כבר לא הסכימו להשאר בפנים, והתפרצו
החוצה.  "אז למה, אז למה אנחנו לא הולכים לכיוון הבית? הא? את
חושבת שלא שמתי לב לאן את מנסה לקחת אותי? את חושבת שלא הבנתי
את התכנית שלך?"
שניהם עמדו, באמצע הרחוב. ולרגע, נדמה היה שהחום נשבר, ושאפשר
היה להרגיש רוח קרירה באוויר. אבל רק לרגע. וברגע הזה, שהרוח
נישבה לה בעיר, ציננה מעט את התושבים שהיו בחוץ, נועה עמדה
באמצע רחוב עם עיניים אדומות מבכי, ויונה עמד ממולה, עם פנים
אדומות מכעס, ומזעם, ומהבנה. ושניהם שתקו, רק לרגע. ואחרי
שהרגע הזה נגמר, והרוח התפוגגה כלא הייתה, והחום חזר להיות חזק
ומעיק כמקודם, נועה פתחה את הפה שלה, ואמרה:
"אז הבנת את התכנית שלי, הא? הבנת לאן אני לוקחת אותך, מה אני
רוצה לעשות?". "כן." יונה אמר, "הבנתי את זה מהרגע שיצאנו
מהמספרה וראיתי את הכיוון אליו התחלת ללכת. חשבת שאני אהיה
מבולבל מכל החזרה, שאני לא אשים לב שאנחנו לא הולכים הביתה."
"אז למה לא אמרת כלום? למה לא הסתובבת וחזרת הביתה? למה אתה
ממשיך ללכת איתי?". יונה הסתכל על נועה, ואז על עצמו. לרגע כל
הסיטואציה נראתה לו מגוחכת, כבר מספר רגעים שהם מדברים על
הליכה לכיוון מסויים, כשהם עומדים באמצע הרחוב. יונה החל ללכת
שוב, קדימה, למקום אליו נועה רצתה שילך. הוא אמר לעצמו: "כי גם
אני רוצה לחזור לשם." נועה, שנשארה לעמוד, לא שמעה את מה שאביה
אמר. היא שמעה מילמול קצר, חלש. לרגע היא עמדה, המומה. היא
עדיין לא התגברה על זה שאביה הבין את התכנית שלה, אבל מה
שהפתיע אותה יותר היה שאמנם את התכנית הוא הבין, אבל את
המניעים הוא פיספס לגמרי. היא התחילה ללכת, בצעדים גדולים
ומהירים, לכיוונו. "מה אמרת? לא שמעתי אותך." היא שאלה אותו
כשהגיעה אליו. יונה נאנח. הכעס שלו כבר עבר, הוא נרגע. "אמרתי
ש... את מבינה, אחרי כל מה שעברתי היום, הבנתי שאולי לא הייתי
צריך לחזור משם, ואולי... לא, ובטוח. גם אני רוצה לחזור לשם,
בדיוק כמו שאת רוצה שאני אחזור לשם." נועה רצתה להכחיש, להסביר
לו שהיא לא רצתה שיחזור לשם בכלל, אבל היא החליטה שעדיף שלא
תדבר. שיא הוויכוח, שיא היום המוזר הזה, מבחינתה, כבר
מאחוריהם. היא לא רוצה לחדש את הוויכוח. לא. עדיף אם היא פשוט
תשתוק, תשתוק ותלך לצד אביה, בשקט, בדרך לשם.

אחרי הליכה של חצי שעה הם הגיעו לשם, עברו את השער הגבוה,
ונכנסו לאיזור המגודר. יונה ונועה הלכו בשבילים עד שהם הגיעו
למקום אליו הלכו. הם עמדו לפני בור.
"אז זהו? ככה זה נגמר, כל כך מהר?" היא שאלה אותו.
"כן, מסתבר שכן." הוא ענה לה, הסתכל כל הבור, על השחור
שבתחתיתו.
"רק רציתי שתדע, אבא, ש... שלא, לא הבנת נכון, את כל מה
שעשיתי, ו... לא הבנת למה עשיתי את זה, זה מה שלא הבנת."
"אני לא יודע אם אני רוצה להבין, נועה. אני רק יודע שמהרגע
שחזרתי לא דאגת להתקשר לאמא, או לדור, או לאף אחד, ולהגיד
שחזרתי. מאז שחזרתי, נראה שניסית להסתיר אותי. אולי חשבת שאני
טיפש ושאני לא אשים לב שאת מנסה להעיף אותי מהבית כמה שיותר
מהר? אז טעית, שמתי לב, שמתי לב להכל - כל הזמן."
נועה נאנחה.
הייתה שתיקה. עכשיו היה תורה של נועה להסתכל לעומק הבור, לאותו
שחור מפחיד שלמטה. "כל מה שאמרתי מקודם, במספרה, הכל נכון."
היא אמרה לו.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל אותה וניגב עוד שובל זיעה מהמצח
שלו.
"במספרה. אמרתי שאתה פוחד משינוי בבית, ושבגלל זה הלכת לעבודה
קודם. אז זהו, ש... שהכל השתנה, ושאמא באמת התחתנה שוב, ושלא
נראה לי שהיא, או בעלה, היו שמחים לראות שחזרת... ו... וכן,
הבנת, באמת רציתי שתחזור לשם, אתה מבין, אבל... אבל לא רציתי
לעשות את זה כי לא היה איכפת לי ממך... לא, להיפך, עשיתי את
להיפך, עשיתי את זה כי איכפת לי ממך.".
יונה שתק. הוא הסתכל לשמיים, ספג את החום לתוך גופו. הוא לא
הבין איך הוא יכל לכעוס על נועה קודם, כל מה שאמר לה בדרך לשם.
מה שהיא אמרה עכשיו, היה הגיוני, וגם הדמעות שלה אז. "אמא...
היא שוב נשואה? כמה זמן לקח לה אחרי ש...?".
"שלוש שנים." היא אמרה. יונה הינהן. "טוב נו," הוא אמר, "אני
מניח שהיא לא יכלה לחכות לי לדעת, הא?". "כן, גם אני מניחה."
היא ענתה. "בואי, נועה, בואי נשב קצת. יש לנו חמש שנים להשלים
לפני ש... לפני שאני חוזר לשם."

הם התיישבו במרגלית הבור. יונה לא היה צריך לבקש מנועה שתספר
לה מה קרה בחמש השנים האחרונות, היא עשתה זאת לבד. היא סיפרה
על אמא, ועל איך לפני שלוש שנים היא עשתה תאונה ממש גדולה עם
האוטו, והיא עלתה למשפט, והעורך דין שלה היה עופר, ועל איך
שהיא התאהבה בעופר, ועל איך שהם התחתנו. והיא סיפרה לו קצת על
עופר, על זה שאמא באמת אוהבת אותו, ושהוא באמת עורך דין מוצלח,
שמביא הרבה כסף, ואפילו סידר לאמא עבודה טובה במשרד אותו הוא
מנהל. ואז היא עברה לספר על דור, ועל איך שהוא גדל כבר, והתחיל
לקבל ציונים גבוהים בבית ספר עד שאמא התחתנה עם עופר, ושמאז,
משום מה, הציונים שלו יורדים, ובכלל, מאז הוא מתחיל לשמוע
מוזיקה יותר חזק, ולשקוע במחשב יותר זמן ולהתנתק מהחיים. והיא
סיפרה לו על כל הבית, על איך שהם קנו ציוד חדש לסלון, ועל איך
שאמא ממש מרוצה מהטלוויזיה החדשה והגדולה, ומזה שהחיים שלה
הופכים להיות בורגניים יותר ממה שהיו קודם, ואיך אין לה ולדור
לב להגיד לה. אז היא השתתקה קצת, ויונה, שכבר ידע את התשובה,
הרגיש צורך לשאול. "להגיד לה מה?". ונועה ענתה, שעופר הזה לא
היה כל כך מושלם כמו שאמא חשבה שהוא, ושלפעמים שהוא היה חוזר
מהעבודה והוא היה עייף ונועה או דור היו עושים משהו לא לרוחו
הוא היה קצת צועק, ולפעמים קצת מרביץ. ואז נועה שתקה עוד קצת,
ויונה ביקש שתספר לה קצת על עצמה. אז היא סיפרה, על הגעגועים
אליו אחרי שהוא עזב, ועל ההדרדרות בלימודים, ועל איך שאמא כעסה
עליה, ואז על דודי, ושכמה היה לה טוב איתו, ועל זה שהוא עזב
אותה, ועל זה שהעולם היכה אותה פעם שלישית. ואחרי שהיא סיימה
לדבר עם אביה, אחרי שהיא אמרה את כל מה שהיה לה להגיד, היא
הייתה רגועה לגמרי. הכעס והעצב שהיו לה על החיים נעלם כלא היה.
היא הייתה שקולה, היא ידעה בדיוק מה היא צריכה, ועומדת לעשות.
יונה קם, והושיט יד לנועה. היא קיבלה את העזרה, ובעזרת היד קמה
גם היא. הוא חיבק אותה. "אני אתגעגע אלייך, נועה, אבל אני חייב
ללכת, חייב לחזור לשם עכשיו." נועה לא הזילה דמעה, לא הראתה
שום רגש בפנים שלה. "אני יודעת, אבא, ו... ואני באה איתך."
יונה שתק לרגע. הוא בחן את הפנים של הבת שלה, הפנים המלאות
איכפתיות, והנהן. "את בטוחה?" הוא שאל אותה, ושינן איתה את
המילה שבאה בעקבות השאלה. "כן."

ליונה לא היה איכפת. הוא לא הרגיש שום רגשות אשמה על זה שהוא
לוקח את ביתו הבכורה איתו, חזרה לשם. למעשה, הוא לא היה זה
שלקח אותה, היא הייתה זו שבאה איתו. ובאמת, לא תזיק לו קצת
חברה שם. שניהם עמדו שם, למרגלית הבור, והסתכלו למטה, על
השחור. "מי ראשון?" יונה שאל. נועה לא ענתה, וקפצה פנימה. נועה
משך בכתפיו. "אני מניח שזה עונה על השאלה, הא?", אמר, וקפץ גם
הוא, אל תוך השחור, שלא נראה כל כך גדול ובודד עכשיו.

ברגע ששניהם נעלמו, החום נשבר. הרוח הקרירה שהחלה לנשוב קודם
חזרה עכשיו, ונשבה בחזקה ברחבי העיר. אנשים פתחו חלונות, כיבו
מזגנים, תהו על השינוי הקיצוני במזג האוויר. טיפות החלו לרדת,
העלו את כל העפר ממרגלית הבור אליו קפצו זה עתה יונה ג'ונס,
וביתו נועה ג'ונס.
גשם החל לרדת על בית הקברות.