נוסעים לים. מסתכלת עליך ולא מסוגלת להוריד את העיניים, לא
מסוגלת להפסיק לדמיין. כולם אומרים לי שעדיף לדעת את האמת, אבל
באותו רגע אני מעדיפה לדמיין, רוצה שתעמיד פנים. לא כמו שכולם
חושבים, כמו שאני רוצה רק לרגע, רק לדקה.
איך הגעתי לכאן? לא יודעת ולא אכפת לי, כי טוב לי איתך. סוף
סוף קצת טוב. רגועה וכבר לא עייפה. פעם ראשונה מזה זמן רב כל
כך פשוט, נושמת ולא חושבת על מחר ואיך לעשות, איך להתגבר, איך
לקום ולמה להמשיך. יודעת שזה לא יעבוד, יודעת שלא נחזיק מעמד.
תמיד תארתי אותך ככה. בדיוק ובאופן מושלם, העתק שלך.
שמחה להיות כאן, עכשיו איתך. רוצה אותך, גוף שזוף מעלי. רוצה
שתחבק אותי ותיצמד חזק אלי. עומדים ביחד והעולם עוצר. עומדים
ליד המכונית שלך, אתה נשען ואני לידך. מכוניות עוברות ולפעמים
נעצרות אבל לא אכפת לי, כי העיניים שלי עצומות. מדמיינת שוב את
ההמשך שלא יקרה. מדמיינת אותך וזה כל כך מפתה.
בקבוק בירה ביד, ים בצד, אתה ואני ועכשיו כבר לבד. פוקחת
עיניים, היה חלום נחמד. באמת היית, לא הייתי לבד. אבל הכל
עובר, אתה מתפוגג, לא תתקשר אלי וזה קצת צפוי, וחבל, כי
רציתי...
עכשיו כבר בדרך בחזרה, נמוג הקסם, התמוססה התקווה. לא תהיה פה
מחר ואפילו לא בעוד שעה. שוב היא יושבת שם בבית לבדה, ואני
מתבוננת בה ותוהה, שוב אבדה התקווה?
למה כל פעם כשחושבים שפקחתי עיניים אני אמורה להיות שבורה על
הרצפה? ומה אם הקסם היה נחמד ואני מרוצה? מה אם הספיק לי למרות
שהייתי רוצה... ומה אם, למרות שנגמר, מה אם בכל זאת משהו נשאר?
למה חייבת להיות תקווה, למה היא חייבת למות, להתנפץ בהפתעה?
למה אני לא יכולה פשוט לדמיין ולהיות הרבה מעל התקרה, פשוט
לעוף לחייך אליך מלמעלה, ולדעת שאני את שלי השגתי, ועכשיו הכל
שוב מהתחלה, אבל הפעם זה כבר לא איתך.