או: כוריאוגרפיה של הנפש
לכתוב על מחול
זה כמו
להדביק טפטים על הים.
ארקוד על קיר של נייר את השיר שברגליי
וארשום בגיר:
הריקוד האידיאלי הוא זה שאינו מסתיים
כמו זה של האבן.
אני משתדל ללמוד את האבן -
אי תנועה רוחשת חיים
ברגעים נדירים של דממה והיעדר תנועה
לאן ומאין,
לא למעלה ולא למטה
"בנקודה הדוממת שם לא יהיה ריקוד,
ושם רק הריקוד יהיה" (#)
אלף שניות אני כבר כאן בתוך מעטפה חלליתית שקופה
ובפנים כל עולמי מבודד ומגונן,
רק אור השמש
והמוסיקה זורמת פנימה לתוכי
וכך אני נע ורוקד
כאוות נפשי רוקד את מחשבותיי.
קונוס האור של עברי
וקונוס האור העתידי
נמצאים שניהם בקשר של גורם ותוצאה.
גווי מתווה את התנועה העתידה לבוא
גווי מתווה את העתיד לבוא,
איני זוכר את התנועה אבל היא יכולה להיות
אחת בלבד כי ממנה נבעה התנועה שגווי מתווה,
זו השייכת לעתיד.
אני מרים את רגלי ומתאמץ
מרים עוד את רגלי במאמץ ניכר
אני מרים עוד את רגלי ואת ידי
במאמץ ניכר עוד ועוד
וברגע חסר גבולות, הרגל לא נמצאת עוד
היד לא נמצאת עוד,
היד של מישהו אחר?
היד היא משהו אחר.
ולאחריה של זו וזו חמק יתר גופי
חומק ממני ונע
חומק ונע.
העולם - חדר מתמלא אז תנועות
מיליוני כדורים צבעוניים רוחשים יוצאים אחד מתוך השני
מהר וגודשים מהרצפה עד לתקרה
אני ואת ואתה בתוכם ביניהם
אני ואתה והיא - החומר היחיד שנהפך ל-
אנרגיה טהורה
התנועה בחלל
הזמן כמו קו אלכסוני מחוויר ונמוג,
במקומו - המעגל הפתוח
זמן הספירלה הנובע מן המותניים
מן הירכיים
מן הכתפיים...
העולם מתמלא בתנועת מצולעים.
התעוררתי במרכזו של אלכסון, טיפות גשם עדינות וחמות
פגעו במצחי, במורד צווארי המתוח לשמים והמשיכו
בין שדיי בין שתי כפות רגליי;
החלטתי לבנות לי מיד בית
סמכתי על זרועותיי, סמכתי על כתפיי
ועל שתי ברכיי. בשמונה דקות אור רשמו כפותיי את קווי הבית
ופניי נשקפו בחלון שעשו מרפקיי וזרועי חלון - רגע.
יישרתי את הדפנות בהידוק אוזניים ובמתיחת אצבעות
העונג היה ללא נשוא,
חשתי שיכורה ומסוחררת כשלפתע
הפתיעו אותי יצורים שדיברו בשפתי
התחברנו למשימה משותפת -
היינו מצולעים בחפיפה מלאה,
לפתע ראיתי -
האלכסון הולך ונעלם, יכולתי ליפול לתהום
בלתי משוערת וצריך היה לגשת
לגשת לגשת מהר ולהדגישו
לפני שייעלם.
קרסוליי עונדים יהלום
רציתי להעיר את ישבני בנגיעת קרסול
נגיעה חוזרת וטופחת רכות,
מוטת ידיי הפרושות תוחמות את קירות חדרי שבניתי לי
משכני ד' אמותיי. אל תיבהל - כאן אני גרה
שכרתי אוויר לשנייה או שתיים
רגעים במרחב הפתוח
בוא וננוח.
האם אוכל לגעת עד אין קץ
בכפות רגליי ולחוש אושר ושלמות?
כבר מזמן שלא החלפתי את עמוד שדרתי
גם את אוזני.
עליי להצדיק את קיומו של האף (שלי)
להצדיק את קיומן של הזרועות
להוכיח את נוכחותן של ברכיי וירכיי
ולהתגרות במשקלן.
רצוני הוא חוט המחבר בין כל נקודות הכוח שבגופי
ב ל ת י צ פ ו י
כשאני מתלבט ומתרגש ומסתובב על צירי
סובב ומסתובב סובבת ומסתובבת
ובתווך הנקודה הדוממת - א נ י.
מאחר שאני ארכיטקט
אני יודע למתוח גשרים מדויקים בין כל איבריי:
גשר בין עיניי לבין אזניי
לבין שתי שפתיי,
גשר בין בוהני וצווארי
בין כתפיי ומרפקיי, בין בטני למצחי.
בגשרים אלו נמלטים רגשותיי
בגשרים אלו רודפים רצונותיי,
מצבי הרוח שלי המיטלטלים ממני
אליך
ממך ואליי.
ראיתי את גפיי מתארכות
לפתע...
מתרחקות ממני, הן פרטו על קלידי פסנתר
הלוך ושוב בדממה,
פסנתר אינסופי שריחף במרכזו של אותו
א ל כ ס ו ן.
על ראשי אני מניח תמיד את היקר לי
מה שאני מאמין בו -
אותו אני רוצה להציג ברבים:
חי - צומח - דומם ולפעמים זה משפט או טיעון
שמתגלם בחיה
נניח אוגר לבן
או
פתית שלג אם אני הר שנקרא א ר ר ט
ונותר עליי פתית שלג אחרון שריד למבול הנורא
פתית שלג נמס במורד גווי
כמו אוגר לבן ההולך ומתמעט
נעלם באיבריי -
אז אני יכול להיות נוח
בחיר אלוהים.
אני חוזר לגן העדן עם בת זוגי.
אנחנו עומדים על סיפו של גן העדן.
זמן רב עבר מאז יצאנו מכאן,
השארנו בחוץ את בגדינו הסרנו את כל הנדרש
ו נ כ נ ס נ ו
רק את נעלינו שכחנו להסיר
(נעליים אפנתיות)
הסיפור מתחיל שוב?
אלוהים אני פוחד
אלוהים אני פוחדת
מה עשינו שוב? היכן נסתתר מהגשם והסופה
בואי נשלב ידיים
נמשיך להשיק כתפיים
הפעם לא נוותר ולא נצא מפה
נישאר על האדמה הזאת
גן העדן הוא ש ל נ ו!
נפייס את המלאכים
נפייס את אלוהים
ב מ ח ו ל
מחול נוסחת המים
מחול נוסחת הרוח
מחול נוסחת האדמה
מחול של מוות ולידה
מחול האהבה.
להתחיל לנוע מחדש:
להשחיל את הרגל לתוך תנועת הרגל,
להשאירה בתואם מושלם
להשחיל את הזרוע אל תוך תנועת הזרוע
להדביק את פער המהירויות
בין הגוף לתנועת הרצון של הגוף
להגיע למנוחה השלמה
להמשיך למנוחה שלאחריה ולאחריה
תוך חלקיקי רגע
ומאידך -
כוח השהייה. הכוח לשהות בתוך מחווה אחת
ומה עם הפנים?
הזהות תלויה במקום האיברים
העקביות הקוהרנטית של גודלם וצורתם.
אנחנו -
הרקדנים מתגרים במקום האיברים ובשימושם המוגבל
אנחנו חותרים תחת כל כפייה מתמשכת של תפקיד הרגל
או הכף
אנחנו חתרנים
אנחנו מחוללים.
אני רקדן מדען.
אחזתי בענף שקד פורח,
ל פ ת ע נעקצתי.
עקצו אותי דבורים אלוהיות, והשליחות בדמי
לבוש עוויתות עוויתות,
ובצעדיי עקפתי את השושנים
נופל על חוחי החיים.
בואי זוגתי נמשוך את החיים ביחד.
יש לך מה שיש לי רק במקום אחר בגוף,
אל תלכי מאיתי איכרה שלי
לאחר שגמרנו לחרוש את כל השדה,
איך אמשיך לעבוד בלעדייך, איך אמשיך לנוע,
לא אוכל בלעדייך
החיים עוד לפנינו והעבודה
ר ב ה ר ב ה
באתי לקחת את נפשך איתי,
נפשך מרחפת כשמלה, כעננה,
בואי נלבש את בגדינו הנבחרים
כדי שנוכל לראות את פני השמש, את פני הירח
והכוכבים - במהופך ואת ריחם.
אז נפלתי -
הכניסו רגל לא שלי בין ברכיי וירכיי
נפלתי מרצוני על שכמי.
האם להאמין למצח הרוכן מעליי?
להאמין לדמות שמושיטה לי יד כדי לקום
ולאחוז בה?
חסרה לי יד, חסרה לי עוד ברך
עוד כתף - אני צריך ומאידך
שערות יש לי למכביר יותר ממה שנחוץ למחייתי
כרקדן - השערות אינן נשמעות לרצוני
הן מחוללות את מחולן הנפרד,
גזרתי אותן עד לשורשיהן.
בואי זוגתי הישארי
למה את צוחקת וצוחקת
עד מתי
עד מתי?
-- -- --
התעוררתי בלבו של אחו
מה תהיה התנועה הראשונה שאעשה?
של מי היא תהיה?
למען מי, לעבר מה?
אני רואה רצפה במרחק של מעוף ברווז
אצלול לתוכה ואתנפץ עמוק עמוק עמוק,
גם במחיר צווארי המוצק,
גם במחיר ראשי כדי שאוכל לדעת
מהו משקלי האמיתי -
זה העול האמיתי ובל יפריע לי איש
לשאת בעול, בל יימנע הדבר ממני בתואנת רחמים
אני רוצה לשאת בעול לבדי.
אנחנו יושבים על האוויר בכל כובד משקלנו
ולא נופלים, מתדיינים עם האדמה
שמנסה לרתק אותנו אליה לתמיד
(כל הכבוד לשרירי העכוז והבטן)
בינתיים ניצחנו את תאוות האדמה בעזרתם.
הרצון למחול, או מחול הרצון
רוחנו קובעת -
אנחנו זוג.
הפישוק שלך מול
הפישוק שלי
גופייתי
מול
גופייתך
אנחנו זוג של רגע
מה יהיה עוד רגע?
הלאה הלאה עבור,
אז מה אם צחקנו יחד
אז
מה?
עבור.
חכו - לי חכו לי חכו לי
חכה לי
אני פוחדת להתפשט ולהיוותר
עירומה עם נעל בודדה
לנפשי, נפשי מתרוצצת מרחפת כשמלה
כעננה.
בשרי נצבט בין רגלי הכיסא המתקפל
זה בכוונה כי רציתי לצרוח והכאב נאסף
הנפתי אגרוף ליושבים במרומים
לכו לכו ממני כולכם
אני נשארת, לבד
המשימה חשובה לי מאוד
עזבוני.
אלוהים, אל תמית אותי ואם כן -
לא בפצעים
אל תתנני לשטן..
כמה יופי וכוח יש בי -
תראו אותי תראה אותי
ע ו ל ם
אפילו שיירי הטיט והבוץ השחור
לא מסתירים את גופי הזוהר.
אירחתי את הברק, אני עושה תנועת ברק
מארחת מסורה, כשגל האור הקטלני חצה אותי לכל אורכי ורוחבי
הזיווג היה מושלם, השרף שנגע בי שם בקצות אצבעותיי
את כמיהתי לחולל.
משברי הלבה רתחו וגעשו סביבנו
המשכנו לרקוד אחרי ההתפרצות השנייה
והשלישית זה היה הר הגעש הרדום.
הייתי הרה ובבטני קיננו עוברים
אלפי עוברים שחיכו בתוכי
ואני המשכתי לרקוד
והעוברים שקשקו בתוכי
והמשכתי לרקוד עד לרגע לידתי.
כשאלד את להקת המחול שלי
ארקוד ללא הפסק
כי זה הריקוד הכי טוב שלי -
ריקוד שאינו נגמר.
# הציטוט מתוך: הקוורטט הראשון: בורנט נורטון מאת ת.ס.אליוט |
