[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יאיר מלר
/
מבט מלמעלה

כשאלון היה ילד קטן ושאלו אותו מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול
הוא אמר שהוא לא רוצה להיות גדול. כשהתעקשו ושאלו אותו אם בכל
זאת הוא יהיה גדול מה הוא יעשה, אלון ענה ברצינות תהומית,
שבדרך כלל נורא מצחיקה מבוגרים, שאין לו שום כוונה להיות
גדול.
כשאלון היה בבית הספר היסודי ושאלו אותו מה הוא רוצה לעשות
כשהוא יהיה גדול הוא היה נוהג לענות בפשטות שהוא מתכוון למות.
אף אחד כמובן לא התייחס לזה ברצינות. כולם ראו את זה בתור אחת
מההתחכמויות שלו. הם טענו שהוא פשוט ילד מעשי למדי לגילו, וזאת
הדרך שלו להתחמק משאלה שהוא לא ידע איך לענות עליה.
בתיכון הוא היה מאלו שיושבים בפינות הרחוקות, מחובר לווקמן בכל
דקה פנויה, וכשהוא לא היה מחובר לווקמן הוא היה ממלא מחברות
בציורים. אלו היו פחות או יותר הדברים היחידים שלא שעממו אותו.
פעם באיזו שעת מחנך הביאו את היועצת שתציק להם. היא שאלה את
כולם שאלות מעצבנות בסגנון מה ההצלחות שלך בחיים? מה אתה מצפה
לעשות בחיים? ועוד כל מיני שאלות מהסוג הזה שאלון אף פעם לא
הצליח להבין מה עומד מאחוריהן. כשהגיע התור של אלון לדבר הוא
אמר בשקט שההישג הכי גדול שלו עד עכשיו זה שהוא עוד לא מת
ושהוא מאחל לעצמו לא למות מוות סתמי.
המחנכת שלו הסתכלה עליו עקום ועוד כמה ילדים מהכיתה שלו גם
הביטו בו בצורה מוזרה. מה שהוא אמר לא הפריע להם - בכל מקרה,
הוא היה ילד מוזר - הפריע להם שהוא לא טרח לעשות את המינימום
ולהשתתף כמו כולם בהצגה.
בצבא הוא נפל לגולני, או כמו שהוא נטה לתאר את זה - הוא היה
עוד אחד מהפועלים השחורים של צה"ל. הוא היה מהמתנדבים. מאלו
שתמיד עולים לשמור כשצריך אנשים, סוגרים שבתות כשצריך וגוררים
אנשים במסעות. המפקדים שלו יגידו יותר מאוחר, כשישלחו אותו
לקורס מ"כים, שהיה בו משהו מוזר, מפחיד, שנדמה היה שכל מה שהוא
עשה היה באדישות מדאיגה, כאילו שום דבר לא מטריד אותו.
כשהוא חזר לגדוד הוא היה היחיד שלא טחן צעירות. ישר כשהוא חזר
מקורס מ"כים הוא הבהיר למ"פ בריאיון שאין לו שום כוונה לטחון
צעירות. ''החיים קצרים מדי מכדי לבזבז אותם על שטויות כאלו",
הוא אמר, ''ואם מישהו פה מתכוון לנסות אותי שיידע שאני אתבע פה
את כולכם עד רמת המח"ט", והוא הוסיף בחיוך מפחיד "אני בכל מקרה
מתכוון לעשות את זה, אני רק מחפש סיבה".
המ"פ עתיד לתאר את החיוך שלו כמטריד ברמות הקיומיות. ''זה היה
חיוך ששידר: אני יודע משהו שאתה לא יודע ואני מתכוון לחבוט לך
בראש איתו", הוא נהג להגיד.
לקראת השחרור הוא פגש את יעל שהייתה צעירה ממנו בשנה. היא
הייתה רזה, נמוכה ממנו רק בקצת, והיה לה שיער שחור שגלש על
הכתפיים ועיניים כחולות עמוקות, או בקיצור חברה שכל אחד היה
שמח להשוויץ בה.
יעל השתחררה חודשיים אחריו והם נסעו ביחד לדרום אמריקה. שלושה
חודשים בפרו, בצ'ילה ובארגנטינה שבסופם השניים עצרו באנגליה
כדי להגשים חלום משותף של שניהם וללכת לפסטיבל גלסטונברי. לרגע
נדמה היה שהחיים של אלון עלו על המסלול הנכון והוא מתחיל להיות
נורמלי, אבל זה לא נמשך הרבה זמן.
לא הרבה זמן אחרי שהם חזרו לארץ יעל נפרדה מאלון. היא נהגה
להצביע על אירוע שאירע בלונדון כסיבה המרכזית לפרידה. היא נהגה
לספר על נסיעה באנדרגראונד שבה ניסו לכייס את אלון והוא תפס על
חם את הנער שניסה לכייס אותו. היא אמרה שאלון לא עשה כלום, הוא
פשוט הביט בנער שניסה לכייס אותו במין מבט חלול ומפחיד, מבט
שכאילו אמר: "אני לא יודע מה אתה מתכנן אבל אתה לא רוצה להסתבך
איתי, כי אני מסוגל ללכת למקומות שאתה בכלל לא מסוגל לדמיין".
הכייס, היא נהגה לתאר, הפך לנגד עיניה לילד קטן ומפוחד.
''מאז", היא אמרה, "בכל פעם שהסתכלתי עליו ראיתי בו את המבט
הזה וזה הפחיד אותי בטירוף".
אנשים שהכירו את אלון טענו שהוא קיבל את הפרידה באדישות
מפתיעה. זה לא שלפני הפרידה הוא היה אמוציונלי, אבל גם זאת לא
הייתה מערכת יחסים רגילה.
אלון הלך ללמוד מדעי המחשב, למרות שזה אף פעם לא עניין אותו
יותר מדי. כששאלו אותו למה הוא הלך ללמוד את זה הוא היה בדרך
כלל אומר שזה המקום היחיד שבו הוא יצליח להתחמק מכל
האנאלפביתים שהוא ראה בגרסה השבוזה בצבא ובגרסה המסטולית בדרום
אמריקה ושאין לו שום כוונה לפגוש בגרסה הפריקית באוניברסיטה.
הלימודים באוניברסיטה די הזכירו את התיכון, רק שאת הווקמן
החליף נגן MP3 ובמקום לצייר בשיעורים אלון פשוט נרדם בהם. אלון
העביר כמעט שנה ככה, סמסטר וחצי ליתר דיוק. הציונים אמנם לא
היו בשמים אבל גם לא נמוכים ברמה שהטרידה אותו יותר מדי.

בדיעבד כולם אמרו שזה לא היה לגמרי בלתי צפוי, שהכתובת הייתה
על הקיר, אבל בסופו של דבר היה ברור לכולם שהם סתם אומרים
שטויות כדי לתרץ את זה לעצמם. או כמו שאלון נהג להגיד, אם זה
היה כל כך צפוי איך זה שאף אחד לא ראה את זה?!
באיזשהו מקום זה הפתיע גם את אלון, כשהוא מצא את עצמו על גג,
משקיף על הרחוב מגובה של איזה עשרים קומות. אלון אפילו לא ממש
התכוון להיות על הגג הזה באותו היום. וזה לא שאלון היה בן אדם
ספונטני, בדיוק להפך, הוא נהג לנוע על הקו שבין תכנון פדנטי
לעצלנות תהומית, ואף אחת מהתכונות האלו לא בדיוק הסתדרה עם
ספונטניות.
זה היה אחד מאותם דברים שפשוט מתגלגלים להם. אלון ישב ביותר
מדי הרצאות משעממות וכבר לא היה לו קל להירדם כמו בהתחלה, לאט
לאט המחשבות שלו החלו לנדוד למקומות אחרים. וזה לא שהוא ממש
התכוון לזה, לפחות לא בהתחלה, אבל לאט לאט זה הפך לתכנון
רציני, וכשאלון כבר התחיל לתכנן דברים זה אף פעם לא היה שטחי,
הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. אפילו הפנטזיות המיניות שלו
התנהלו לפי תכנון קפדני.
במעין תרגיל מחשבתי אלון יצא לסיור שטח, כדי לתת לתכנונים שלו
נופך מציאותי יותר. הוא שוטט ברחובות, מביט על בניינים וגגות,
עד שמשהו משך את תשומת לבו. על אחד הגגות הוא הבחין בדמות,
שניצבה לה בודדה בחשכה, מביטה לעבר הרחוב. מפה לשם הדברים
התגלגלו, ואלון מצא את עצמו על אותו הגג.
היא עמדה בקצה הרחוק של הגג, ניצבת זקופה על שפת הגג, שערה
הבהיר התנופף ברוח הקלה שנשבה והיא הביטה למטה, כאילו היא
גיבורת על שנשלפה מחוברת קומיקס.
אלון הביט בה דקה. זאת הייתה לדעתו תמונה ששווה לזכור, ואז הוא
הלך לקצה הגג, עמד על ידה והביט בה. היא הייתה מדהימה לדעתו,
הוא יכל פשוט לעמוד שם ולהביט בה שעות.
הוא היה מהופנט מהשיער הבהיר שנפרע ברוח והסתיר חצי מהפנים שלה
ושיווה לה מראה מסתורי, מהעיניים החומות הבהירות שניסו בכוח
להתמקד ברחוב למטה ובסנטר הגדול במקצת שנראה סקסי בטירוף
בצירוף המבט האדיש שהיא ניסתה להציג ואפילו יותר סקסי בצירוף
החיוך הנבוך שהתחיל לצוץ בזווית פיה, כשהיא הבחינה במבט שאלון
נעץ בה.
"אני מניחה שבאת לשכנע אותי לא לקפוץ", היא אמרה בתוקפנות
מזויפת, ממשיכה להביט לעבר הרחוב.
"איזו סיבה יש לי לעשות את זה?!''
"אין לי מושג", היא אמרה בחיוך, "אבל לאנשים יש בדרך כלל נטייה
להסתייג מדברים כאלה."
"אה, אבל את כמובן מניחה משום מה, שידעתי שאת מתכוונת לקפוץ
עוד לפני שעליתי לכאן, או שלחילופין שיש לי בעיה עקרונית עם
אנשים שקופצים מגגות". אלון השתהה שנייה והוסיף בחיוך "ודרך
אגב, שתי ההנחות יהיו שגויות מהיסוד".
"וחוץ מזה", אלון הוסיף אחרי מספר שניות, "כמו שאומרים, if you
want to shoot, shoot, don't talk. אם באמת היית רוצה לקפוץ
כבר היית קופצת מזמן. לי זה נראה כאילו את רק מחפשת תירוץ לא
לקפוץ."
"אל תנסה אותי", היא אמרה בקול נעלב, "כי בסוף כשאני אקפוץ זה
עוד ירבוץ לך על המצפון."
"את מאיימת על האדם הלא נכון", אמר אלון, ''לא רק שאין לי שום
בעיה עם זה שתקפצי, אני גם מוכן לעשות איתך עסקה - אם את קופצת
אני קופץ יחד איתך."
התשובה הזאת תפסה אותה לא מוכנה, והיא עמדה במקום מספר שניות
ללא תנועה, עד שהיא עיכלה את המצב, ואז היא צעדה שני צעדים
אחורה, הסתובבה לכיוון אלון ואמרה: ''מכיוון שאנחנו בכל מקרה
עומדים לקפוץ מפה ביחד עוד מעט אז אולי כדאי שנכיר קצת אחד את
השני, אני מיכל."
"אלון."
"נעים מאוד אלון", היא אמרה והושיטה לעברו יד מלווה בחיוך
ביישני. זאת הייתה מחווה שהפתיעה את אלון. הוא תמיד דמיין
אנשים שעומדים להתאבד כיצורים לא הכי חברותיים. אלון לחץ את
ידה בלחיצה רפה והמשיך להביט במיכל. היא מצידה הלכה לכיוון
מרכז הגג והתיישבה על בלוק שהיה מונח שם, מביטה לעבר נקודה
דמיונית בקצה הגג.
שניהם כאילו קפאו והמשיכו להביט ללא מטרה מסוימת. אלון הביט
במיכל ואילו היא בהתה בגג. קצת לפני שהשתיקה הפכה למעיקה מיכל
שאלה בקול אדיש, כאילו כדי לצאת על ידי חובה ולא מתוך עניין
אמיתי, "עדיין לא אמרת לי, מה הביא אותך לגג שלי?''
"את", אמר אלון באדישות. "כאילו, לא את אישית", הוא המשיך
בנימה כמעט מתנצלת, ''חיפשתי גגות שקל להגיע אליהם ואיך שראיתי
אותך על הגג חשבתי שאפשר להגיע לכאן ללא יותר מדי מאמץ, והנה
אני כאן".
מיכל התחילה לשאול משהו נוסף אבל אלון הקדים אותה ושאל: "יותר
חשוב ממני, מה מביא אותך לפה? כלומר אנשים שבאמת רוצים להתאבד
בדרך כלל פשוט גומרים עם זה מהר ואנשים שלא באמת רוצים להתאבד
עושים את זה במקום עם קצת יותר אנשים, כדי לקבל תשומת לב, אבל
אותך אני לא מבין, את עושה הצגה בלי קהל".
מיכל הרימה את מבטה והסתכלה על אלון בפעם הראשונה. זה היה מבט
בוחן, מבט חודר, קצת ריקני, כזה שמעביר בך צמרמורת. ''מזל
שאנחנו עומדים לקפוץ מפה עוד מעט, אחרת הייתי דוחפת אותך
מהגג", היא אמרה ברצינות מפתיעה.
אלון צחק צחוק קצר למרות שהוא לא חשב שזה מצחיק, אבל הוא הרגיש
שהוא צריך לצחוק בנקודה הזאת; גם מיכל השתחררה קצת ושחררה חיוך
קטן.
"אין לך מושג איך זה לעמוד למעלה ולהסתכל על הרחוב", היא אמרה
בנימה תוקפנית.
"מה, פתאום הכל נראה כל כך גבוה ומסוכן?'' אמר אלון בחיוך.
"בדיוק להיפך, זה לא נראה מספיק גבוה. אתה מכיר את זה שאומרים
שלא הנפילה הורגת אותך אלא הנחיתה?! אז כשאני מסתכלת למטה אני
מתחילה לשאול את עצמי אם זה מספיק גבוה כדי שהנחיתה תסיים את
הסיפור או לא."
"חשבתי שאני היחיד שמתכנן דברים כאלו כל כך בפירוט", אלון אמר
בחיוך.
"זה לא עניין של תכנון, הרי ברור לך שזה דבר שעושים רק פעם אחת
והוא חייב להצליח על הפעם הראשונה."
אלון הנהן בהסכמה והביט בה במבט מבין.
"הרי תאר לך לך שאני אשרוד את הנחיתה ואני ארסק את כל העצמות
בגוף שלי, או יותר גרוע - שאני אהיה משותקת. לא רק שאני אצטרך
להתמודד כל בוקר מחדש עם השעמום הרגיל של החיים אני גם אצטרך
להתמודד עם כל האידיוטים האלו שיחשבו שהם יכולים לעזור לי או
לחילופין יסתכלו עליי במבטים מוזרים ויחשבו: הנה ההיא שאפילו
לא מסוגלת להתאבד כמו שצריך."
"תירגעי", אלון אמר באיטיות, "לא צריך לקחת את זה כל כך קשה."
"אם אתה חושב ככה אז מה אתה בכלל עושה פה?" ענתה לו מיכל ואלון
היה יכול להישבע שהוא הבחין בכעס בקולה.
"אצלי זה מין חלום ילדות", אמר אלון ועכשיו זה היה תורו להיות
נבוך.
"חלום ילדות?! תגיד, מה? התעללו בך מינית כשהיית קטן?!'' אמרה
מיכל בקול כמעט מזלזל.
"לא, זה לא זה. פשוט בערך מאז שאני זוכר את עצמי החיים אף פעם
לא הצליחו לרגש אותי. הם אף פעם לא הצליחו להפתיע אותי. ואם
זאת הייתה הבעיה היחידה עוד הייתי מסתדר עם זה איכשהו אבל גם
החברה לא בדיוק מציאה. זה דבר אחד לצאת לטיול משעמם עם אנשים
שאתה נהנה איתם. אבל לצאת לאותו הטיול עם חבורה של בני זונות
אופרטוניסטיים זה כבר דבר שונה לגמרי."
"מזל שלזה התכוונת", מיכל אמרה בחיוך, ''לרגע פחדתי שאני אצטרך
לשבת פה כל הלילה ולהקשיב לצרות שלך, אז עוד הייתי נעשית ממש
דיכאונית."
"אני בטוח באמת שלהיכנס לדיכאון זאת הדאגה הכי גדולה שלך, הרי
מרוב שאת מאושרת את מתכוונת לקפוץ מהגג. ממש מזל שלא הכנסתי
אותך לדיכאון, עוד הייתי הורס לך את התוכניות להערב".
"זה בסדר", מיכל אמרה בחיוך, ''זה לא כאילו יש לי דברים טובים
יותר לעשות."
"ואת עוד מנסה לטעון שאת לא דיכאונית."
"אני לא מבינה מה אתה מנסה לדחוף את הדיכאון הזה שלך לכל מקום.
זה בכלל לא קשור לדיכאון, בדיוק להיפך. אם הייתי בדיכאון הייתי
יודעת שיש אור בקצה המנהרה אבל מכיוון שאני כרגע במצב די מפוכח
אני יכולה להבין שאין לי מה לחפש פה."
"וואלה, טעות שלי, האנשים הנורמליים הם אלו שחושבים שהעולם הוא
מקום כל כך נורא."
"זה לא שאני חושבת שהעולם הוא מקום כל כך רע, אני פשוט חושבת
שהוא מקום לא כל כך טוב. גם אתה, אם אני לא טועה, לא ממש מתלהב
מהעולם. אז זה אומר שאתה לא יכול לראות את עצמך בן אדם
נורמלי?''
"נורמלי אני בטוח לא, למרות שעוד לא הצלחתי למצוא מה בדיוק
דפוק אצלי."
"זאת בדיוק הבעיה שלך", מיכל אמרה בלהט, ''אתה חושב שמשהו דפוק
אצלך. לי למשל זה נראה הגיוני ונורמלי לחלוטין לסיים את העניין
לפני שיהיה מאוחר מדי."
אלון הביט בה בתמיהה מהולה בהערצה, וכשמיכל הבחינה שהוא לא
מגיב היא המשיכה.
"תסתכל על זה ככה, לכולם בגדול יש את השאיפות הבסיסיות של
להיות עשירים ומאושרים, ויש גם הרבה שיודעים פחות או יותר איך
הם מתכוונים להגיע למטרות האלו, אבל מה עם כל השאר?! מה עם כל
האנשים שלא מצליחים למצוא שום מקצוע שגם מעניין אותם והם גם
טובים בו, כל אותם אנשים שנגררים בצורה עיוורת על ידי
החיים?!"
"הם פשוט ממשיכים בחיים שלהם ומקווים להגשים את השאיפות שלהם
כשתהיה להם הזדמנות."
"לא, זאת בדיוק הטעות שלך, הם נשארים תקועים בעבודה מחורבנת,
רק בגלל שהיא לא מספיק גרועה כדי שהם יעזבו אותה, רואים איך כל
החלומות שלהם מתפוגגים אחד אחד ובסוף יוצאים לפנסיה ממורמרים
וכשהם מסתכלים אחורה הם רואים רק חור ענק בגודל של 50 שנה שלא
יצא להם ממנו כלום."
לרגע אלון הצליח לראות ניצוץ במבט של מיכל, אבל הוא לא היה
בטוח בזה כי מיד היא הורידה את מבטה והביטה בגג.
"נראה לי שקצת נסחפתי", היא אמרה בחיוך, "תראה איך אני ממורמרת
עכשיו, רק תאר לך מה יהיה המצב שלי בעוד עשר שנים."
"אני לא ממש רואה את עצמי חי בעוד עשר שנים כך שזה לא ממש
מטריד אותי", אלון ענה לה בחיוך.
"אז אני רואה שבכל זאת יש לנו משהו משותף", אמרה מיכל, מרימה
את מבטה.
"אולי יש לנו יותר דברים משותפים ממה שאת חושבת", אמר אלון
כשהוא ממקד את מבטו במיכל.
"או, לא. אתה לא הולך לעשות לי את זה. אתה לא הולך לגרום לי
להאמין שיש לי סיבות לא לקפוץ."
"לא התכוונתי", אמר אלון באדישות והביט במיכל במבט חלול. גם
היא מצידה נשארה קפואה והמשיכה להביט בו במבט חלול.
שניהם הביטו אחד בשני בדממה כשלבסוף, לאחר מספר דקות, מיכל
שאלה באדישות: "נו, אז זזנו?" ''כן, למה לא?" ענה לה אלון
באדישות.
השניים הלכו לקצה הגג, החזיקו ידיים חזק, עצמו עיניים וקפצו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לאחר צפיה
בטלוויזיה, רמת
היצירתיות במח
יורדת. רק גלישה
בבמה חדשה מעלה
את רמת
היצירתיות לתחום
הבטוח - עם במה
חדשה, רמה
היצירתיות
עולה!



ביג מק (נא
להקריא בדיבוב
גרוע במיוחד).


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/7/06 14:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאיר מלר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה