הכל מסתחרר. זה הכל. שום דבר מעבר לסחרור. שום דבר מעבר.
העיניים עצומות. והשחור מסתובב. קרוסלה שחורה ונוצצת.
הכל מסתחרר. זה הכל. נפלא.
אתה לא צריך לדאוג. רק לחבק, כמו שרק אתה יודע.
רק אל תתרחק בחזרה, כמו שרק אתה יודע.

אני פותחת עיניים ורואה את האף שלך מולי. ישן. וזה קצת מצחיק
אותי, ליראות אף ישן מסתחרר.
אתה שומע את הצחוק הילדותי ומתעורר. יודע כרגיל למה אני צוחקת
ונושך לי את האף. מפלצת.
מחבק עמוק עמוק. אני נושמת אותך. רק אותך. אויר כלוא בתוך ריח
כביסה. ריח כמו שלאף אחד אין.
רק לך, מיוחד שלי.

אני נרדמת. שניה ליפני, סופרת את הזמן. עוד שלוש שעות... פחות
או יותר. בדרך כלל פחות.
מתעוררת חצי שעה אחרי בקפיצה, פותחת את העיניים בפראיות, ואתה
מולי, במבט כחול ומתלהב, קורא לי, "בואי, בואי מהר, יש בחוץ
משהו שאת רוצה ליראות" טוב, אם אני רוצה לראות, אז חייבים.
אתה מלביש לי במהירות את הגרביים, אני משתחלת לתוך נעלי הגזר
שלי, ויוצאים בריצת התעוררות לדשא מעבר לכביש. אתה מתחיל
להסתובב שם במבט מבולבל, ממלמל לעצמך משהו. ואז אתה מתיישב
לידי. "קודם הייתה פה משפחה של קיפודים"
איזה חמוד!! אני לא יכולה להתאפק מלנשק אותך.
חזרה לשמיכה. טוב לי פה. הכי טוב.  עוד שעתיים. פחות או יותר.
בדרך כלל פחות.
אני לוחשת לך שתבוא להתכרבל לידי. אתה זורק איזה משהו על,
מחשב, משהו, לתקן, משהו, תכף,משהו.
אני כמעט נרדמת שוב. עשר דקות אחר כך. כשכמעט לא יכולתי לחכות
לך יותר.
ואז הרגשתי את השפתיים החמות שלך מחממות את שלי. מרעידות לי כל
איבר ישן בגוף.
אני כבר בחצי הדרך לסחרור שני.