ישבנו על הספסלים בחוץ. כמו שאנו תמיד עושות. זה או זה או לשבת
על הדשא כמו מובטלות.
אז ישבנו שם. היה יום שמשי ונעים,עם משקפי שמש, MP 3 המנגן לו
עברי לידר וטוסט מעולה של הקיוסק הקטנטן של בית ספרנו. ישבנו
שם רעות ואני ודיברנו, צחקנו ונהנינו מיום השמש היפה הזה. מתוך
הקיוסק התנגן לו השיר הישן והטוב של עמיר בניון "ניצחת איתי
הכל" וכשיש לך בחירה של עברי לידר לעומת עמיר בניון את כבר לא
יודעת למה להאזין קודם. החלטתי שמכיוון שאת עברי תמיד יש לי על
הMP אני אאזין כרגע לעמיר בניון.
מזווית עיני קלטתי את השומר פותח את שער בית הספר - המחנכת
שלנו. חשבתי לעצמי: "הנה היא באה להרוס לי את היום, הרי את
רעות היא אוהבת ויש לה כזה מבט על הפנים, מבט רצחני-משהו, אין
אין, הלך עליי..." היא נכנסה לה בנחת עם התיק המעצבן הקטן שלה,
המתיימר להוות לה כרטיס כניסה לעולמות - בנות הנוער. (זה ישמע
לכם מוזר אך אני לומדת בבי"ס דתי ולכן כתבתי בנות הנוער...)
"הו... שלום לך... את יודעת שהמורה לאזרחות מחפשת אותך כבר
שבועיים??" היא פנתה אליי ישירות, למרות שגם רעות לא בדיוק
התמידה לבוא. לאחר מכן פנתה בחיוך שלה אל רעות: "שלום רעות, מה
שלומך? מסרי ד"ש לאימא..." ורעות ענתה בקצרה שבסדר, שהיא
תמסור.
"נו?" היא חזרה אליי במבטה הזועף. "מה נו?" עניתי. "לא
יודעת... אין לי כבר כוח, המורה, אין לי עצבים לבוא כבר - ולא
רק לשיעורים שלה!" עניתי במהירות. "יופי... אז תגיעי לקצה
המרוץ במרתון -ותוותרי שניה לפני סרט הסיום???" ענתה את התשובה
המדופלמת שלה. "זה לא בשמיים! אני פשוט לא מבינה אותך..." אמרה
כועסת והלכה לה לכיוון משרדה. (כבר ציינתי שהיא גם מגישה
לבגרות באנגלית וגם סגנית? לא... אה? טוב אז עכשיו אתם
יודעים!)
"אוף....!! אלוקים יסלח לי, אני לא אוהבת אותה!!!!! למה היא
נטפלת אליי? לעזאזל! אני בכיתה י"ב, מה היא רוצה מהחיים שלי??
נראה לי שאני היחידה שעוד ממשיכה להגיע לביה"ס וככה היא
מתקרצצת אליי??" רעות צחקקה ואמרה לי בקול מגזים: "זה הכל
מאהבתה הנצחית אלייך..." חייכתי. אני לא יכולה על רעות, פשוט
לא יכולה! היא הנשמה התאומה שלי - יודעת בדיוק מה יצחיק אותי
ומתי.
צלצול. רעות קמה והתחילה ללכת לכיוון השער האחורי של בית הספר.
(משם מתפלחים, לא יצא לי עוד העונג לטפס על הגדר השמימית
הזו... נשבעת!) "תודה חמודה, באמת תודה שאת ככה תומכת בי
ועוזרת לי ברגעיי הקשים!" צעקתי בציניות עליזה אל עבר רעות.
"אין על מה!" היא ענתה לי בצעקה חזרה. "בשביל מה יש חברות??"
וצחקקה כל הדרך אל הבנק - בעצם, אל הגדר אבל אושר כמו זה, אושר
כמו לצאת משעריי בי"ס בדרכים שמשתוות לדרכי בריחה מסרטים כמו
"משימה בלתי אפשרית 3" הוא אושר שדומה מאוד לאושר של זוכה
בפיס. (טוב אולי אני מגזימה קצת-הרבה, אבל מה אכפת לכם? תאכלו
את זה - סיפור!)
קמתי מהספסל בעצלתיים. ועליתי לכיתה. תלמידה למופת שכמותי.
המורה לתנ"ך, שמעון החמוד, ישב בכיתה ונראה היה שהוא מתפלל או
קורא תהלים. חשבתי לעצמי: "הוא בטח מתחנן לאלוקים שיגיעו היום
תלמידות לשיעור שלו לשם שינוי..." מסכן. מורה שמלמד מהנשמה, כל
כך עדין יחסית לשאר המורים וככה עושים לו. תמיד זה ככה עם אלא
שטובים מדי.
טוב, למדנו, השכלנו, היה סבבה. כל כך הרבה חומר לימודי - כ"כ
קצת זמן. פגשתי בדרכי החוצה מהכיתה את מיכל - חברתי הטובה
השנייה (יש לי רק 2 - כל חברה זו עבירה כפי שכולנו כבר
יודעים...) מכאן ידעתי - כל ההפסקה הלכה לי על סיפורי
מד"א-מד"צים שלה. ירדנו למטה - כפי שכבר הזכרתי - לדשא, שעתיים
מתמטיקה - ואני מעוניינת ליהנות מהשמש הזו עד הסוף, אז שכבנו
על הדשא כמו מובטלות ודיברנו.
מיכל נתקפה צימאון אז ליוויתי אותה אל הקולר והיא שתתה. בדרכנו
שוב החוצה, אל דשאנו הרך, ראיתי את משוש חיי, רינת לבי, חלום
חיי - אסתר, המורה לאזרחות. היא פערה זוג עיניים והתקרבה אליי
זריזות לפני שאברח (חלילה). "יוספה מתוקה, את היית התלמידה
המצטיינת שלי בתחילת שנה, כל המחצית הראשונה מלאה בציונים של
90-80 מה קרה? אני ראיתי בך אחת מהתלמידות שמובילות בכיתה וחבל
לי על המגן שלך..." באיזה שהוא מקום כאן, מוחי איבד כיוון
וקיבל כנפיים, עף לו אל על -לעננים, או שמא לדשא בחוץ? כבר
התחלתי לפנטז על הדשא בחוץ, ואיך להצטרף אל מיכל שכבר ברחה
החוצה לפני שהמורה תתפוס גם אותה. לקח לי כמה דקות להבין שאני
עומדת מול המורה לאזרחות ומהנהנת לה בראשי כבר דקות ארוכות.
והיא עדיין מדברת, לא מרגישה בחסרוני, בחסרון של מוחי כלומר.
למזלי הצלצול העיר אותה, והיא הייתה חייבת פשוט לגשת אל
המזכירות לסידוריה הדחופים. שמחתי כל כך. דשא שלי - Here I
come!!
ירדתי למטה במהירות כמו גנבת שמנסה לא להיתפס - תלמידת י"ב
בורחת ככה ממורים... מי היה שומע דבר כזה?? יותר מדי כבוד...
יותר מדי! ועכשיו - אני מולו... רואה אותו מולי ומשתוקקת לפרוש
עליו את שמיכתי ולהירדם עליו, בצל ולאור נגיעות קרני השמש
הרכות המכות בפניי. אך המורה להתעמלות תפסה אותי בדיוק באמצע
החלום הקסום הזה וגררה אותי לאולם אל אף שלא היו לי נעלי
ספורט. קלעתי כמה סלים ויצאתי החוצה. בסדר, עכשיו אני לא
מפספסת את זה, יש לי עוד חצי שעה הסעה - אני חייבת לאייש את
תוכניתי.
בואו נגדיר את זה ככה - דפקתי את ריצה של החיים שלי אל עבר
הדשא.
פרשתי את השמיכה על הדשא ונרדמתי תוך no time.
התעוררתי לצליליו של מעין טרקטור עצבני שכנראה הפרעתי לו -
איפה שאני לא נמצאת. זה היה הפועל שבא לנקות את הדשא ולסדרו.
קמתי במהירות ואספתי את חפציי, גיששתי בתיקי בחיפוש אחר השעון
(הפלאפון שלי...) ומצאתי שהשעה כבר 17:00! ישנתי חמש שעות!!!!!
וכן, פספסתי את ההסעה.... כמובן.
קיבלתי את הבאסה שלי והתחלתי ללכת ברגל אל  עבר הבית שנמצא
הרחק מכאן (כפ"ס) אי שם... בהוד השרון.