אני יושבת מול דף לבן.
לבן, כמו הפנים שלך בפעם האחרונה שראיתי אותן.
אתה כבר לא תחייך אלי בשמחה, ותשלח לי פרחים עטופים בפרגמנט.
הנייר הלבן לא מתמלא במה שיש בתוכי, ושצריך כל כך לפרוץ החוצה.

כולם הולכים אחריך, נושאים אותך לתוך הבית החדש, הקטן שלך.
אמא ואבא שלך לבנים כמו סיד, אמא שלך בוכה.
לאבא שלך נגמרו כבר הדמעות.
החבר'ה הולכים אחריך, כמו תמיד, אבל הפעם בלי חיוך.
כשמורידים אותך אני מפסיקה לבכות. כשסוגרים את הקבר אני
צורחת.
"לא, הוא לא יכול לנשום ככה! אתם לא מבינים?"
אני רצה אליך ומתחילה לחפור.אבא שלך תופס אותי ומושך אותי
אחורה, בוכה שוב.
אחר כך כולם באים אלינו הביתה, ומנסים לעודד אותי.
כשהם מבינים שלא יצליחו, הם יושבים בשקט ומדברים ביניהם. המבט
שלי נופל על הטבעת, שבה קידשת אותי, ואני מתחילה לבכות שוב.
לעולם לא לראות אותך יותר, לעולם לא לשמוע, לא להיות בטוחה, כי
אתה לידי, מגן עלי.
אני רוצה למות, אבל אין לי זכות. אף אחד לא יודע עדיין.
אפילו אתה לא ידעת.
כשאני מספרת להורים שלך על התינוק- הם בוכים ומחבקים אותי.
אבל אני לא רוצה שהם יחבקו אותי.
אני רוצה
שאתה.