זה התחיל כמשחק, מין מאבק סמוי שרק אני יודע על קיומו.
מאבק ביני לבין בן שיחי. הייתי מדבר אתו, רגיל, אבל בוהה
לנקודה מרוחקת מאחוריו. הוא אף פעם לא ידע לקבל זאת, היה
מסתובב אחורה מסתכל, תוהה, מנסה ללכוד את מבטי, אך אני מנצח
במלחמה הסמויה, סוף סוף מרגיש מנצח במשהו.
זה היה ממכר ממש. תחושת הכוח והעליונות שזה נתן לי על פני
בן-זוגי למאבק, מבלי שהוא הרגיש זאת.
מה שקרה אחר כך כבר לא היה בשליטתי. השמועה התפשטה ואנשים
התחילו להגיע אלי.
ראו בזה מבחן, היו באים, מנסים ללכוד את מבטי, לראות את מה
שאני רואה, רוצים, מתחננים לרגע של הארה, של הבנה, של שיתוף.
היתה מין גאווה, ומעגל חברים שהולך ומתרחב. מכל הארץ הגיעו
אלי, כי למה צריך לנסוע רחוק להודו, כשיש לך כאן, מתחת לאף,
גורו כחול-לבן.
ואנשים התחילו להגדיר את עצמם על פי המבט שלי.
הייתי הקלאסה החדשה של התת-תרבות, זאתי שמתנגדת לקפיטליזם
ולמתירנות ומגשימה את אותם ערכים על יעדים אחרים. נהייתי משרת
הציבור במשרה מלאה.
זה הרים אותי ממש גבוה, ולא רק בגאווה. המבט שלי באמת התחדד
ונהיה שונה. כנראה ששעות הבהיה הרבות, ובעיקר רגעי החסד המעטים
שהרעפתי על אנשים, כשהסתכלתי עליהם במבט חודר וראית אנשים
משתנים למול עיני, את התדהמה הנסוכה על פניהם, את הגאווה,
השמחה, ממש האושר המושלם, ולבסוף ההבנה, כל אלו העניקו לי ערך
מוסף, נבדל משאר האנשים.
וכמה שקינאתי באותם האנשים, הזוכים המאושרים וכל כך רציתי
להיות כמוהם אך לא יכולתי.
כמובן שההצלחה עלתה לי לראש. הרגשתי שאני אדם מעולה, מלך ממש,
שאני מציל אנשים מתהום הבדידות, כי זה מה שחיפשתי, ויכולתי
להריח בדידות מרחוק ולהם לבודדים באמת הענקתי מבט.
היו אנשים שאצלם השיחה לא היתה חשובה, והיינו יכולים לדבר
אפילו על פוליטיקה וממש שום נושא שבעולם לא היה יכול להפריע
לרגע להתמודדות, אבל היו אנשים המזויפים שלהם עזרתי
בדיבורים.הרגשתי אותם, ואמרתי להם בפנים כל מה שאני חושב
עליהם, מנפץ להם בפנים כל זכר להכרה עצמית, שברתי אותם, וחשבתי
שאני מלך.
עם כל ההערצה העצמית, ידעתי שיש בי שני אנשים, וכל איש הוא
אוטונומי, בעל טריטוריה מוגדרות, ומחשבות ורגשות שונות
לחלוטין, ולמרות שהאיש המתבונן שבי היה השליט, עדין הרגשתי את
השני, חי ונושם, מנסה למרוד בשליטה, בניגוד לשכל או לרצון.
בלילות הקשים הייתי עומד מול המראה, מעמיד את עצמי במבחן
אבסורדי שנידון מראש לכישלון,
ברגעים האלו עמד האיש השני וידעתי שזה אני, האמיתי הפנימי
שלי.
ונכשלתי.
שוב ושוב, נכשלתי. לא הצלחתי להישיר מבט אל מול השניות הנוראה
שבי, ולא הועילו כל הנסיונות שלי.
וכל לילה האכזבה ומפח הנפש, הידיעה שיש בי כל כך הרבה תבונה
אנושית שנבנתה לאחר שנים של סבל, וכל זה מנותק ממני, הידיעה
שיכולתי באמת להיות אדם טוב, שברה אותי וזרקה אותי אל המדבר
הקר, הבודד בו אין לך דבר מלבד האמת והכישלון, אתה נותר, עומד
תחת שמי יהלומים נוצצים, המלגלגים על בני האדם ממקום מושבם
בציניות קרה, אלו ידעתם, אלו ידעתם...
ולקום בצעקת מרד החזקה יותר מכל יצר קיום, ושוב פעם לשבור את
עצמי, להיכנע לרצון הציבור, לפול ביודעין לתוך המלכודת שאני
טמנתי כשכל כולי רוצה לשקוע בתוכה אך מסרב לעשות כן,
בלילות אלו הייתי חוזר למצב עוברי ראשוני מתוך שאיפה לחזור
לילדות, לעצמי, לחברים אמיתיים,
אף על פי שתחושת הזרות עצמה היתה לי בית, למרות זאת, המרחבים
קראו לי, אוקיינוס האהבה הגדולה של היקום והקיום, קרא אלי
לצלול לתוכה, אך לא יכולתי כי למרות שהאוקיינוס כה גדול הוא,
לי, לא נמצא מקום בו.
ותמיד מגיע יום ההתעוררות, אתה מטייל לך ברחוב ולפתע מגלה את
מה שאתה יודע כבר שנים, שאתה זר גם לעצמך ולא שייך, ולמרות
שאתה המרכז של הכל, אתה זר, שונה, יהודי.
ואתה נכנס לסחרחרה, כי הכל חוזר ומתמצה בקללה הקדמונית, משולש
ברמודה קטלני, שאנו מושלכים אליו מרגע לידתנו, ואין לנו שום
אפשרות לצאת ממנו, ולכן, בלית בררה אנו מניחים לשמש התקווה
לשקוע, ונותנים לנשמה לטבוע. וכך אנו נסחפים במצולות, מחזקים
את השריון שמגן עלינו מפני המים, מפני השיטפון, ובאמת אין טיפה
שמעיזה לחדור, ואתה נשאר יבש, מחכה לטיפה גואלת, שתרווה את
הצמא הנורא, השורף, מכלה אותך מבפנים. |