[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מלנה קרים
/
בחלומי?

בחלומי, היתה הגופה תלויה באוויר, כמו מתקרה בלתי נראית, חבל
כרוך סביב צווארה, פניה שמוטות הצידה, עיניה לבנות וריקות,
ושפתיה קפואות במין חיוך ספק ציני ספק מריר ספק אדיש, וכן,
אפשר לחייך באדישות. כך זה הופך להתנשאות.
בחלומי, פסעתי תחתיה. מרחוק נראתה לי כמלאך, לא ראיתי את החבל
והעיניים, אלא דמות בלבן, מרחפת. התקרבתי אליה לאיטי, כרוצה
להישטף בזוהרה. כשהבחנתי במותה כבר עמדתי תחתיה.
הסתכלתי בעיניה. כלום. לבן.
הסתכלתי בין רגליה. כלום. אין זכר לאיבר מין כלשהו.
מי זה? מה זה?
נבהלתי. התרחקתי. הפניתי את גבי אל הגווייה התלויה כדי לא
לטבוע שוב בעיניה הריקות.
זכרתי יצורים כאלה. לא את זה ספציפית, את זה לא הכרתי מימיי.
זה היה שונה. היה בו משהו שבעיניי נראה פגום, בעל מום, או אולי
פצוע. היצור הזה היה פצוע. אבל עכשיו הוא מת.

גם לי יש אחד כזה. חי. בעצם, תמיד חשבתי שלכולנו יש אחד. לכל
אחד יש אחר כמובן, אבל הם חלק בלתי נפרד מיצר ההישרדות שלנו.
מעולם לא חשבתי שאפגוש אדם שאצלו זה מת.

הגווייה גרה בסלון הבית, אך את נוכחותה אפשר להרגיש בכל מקום.
בחדר השינה, בשירותים, במטבח, מול המחשב, באוטו. היא לא מדממת,
ועם הזמן התרגלתי לסירחון שלה. ברגעים של היסח הדעת המראה שלה
אפילו לא מפחיד.
אבל בלילה, ברגעים של רגיעה, של רביצה מול הטלויזיה בחוסר מעש,
עוטפת אותי המודעות.
יש לי גווייה בסלון.  גווייה של יצר של מישהו אחר. הצחנה
מתפשטת בריאותיי וחונקת אותי, דמעות מתפרצות מעיניי ללא שליטה
וכל גופי זועק קומי, קומי לתחייה, אחרת אני אמות. אמות
מהסירחון, אמות מהכאב שלי שמשתקף בעינייך הריקות, מהתפלות שאת
כופה עליי.
מה לא ניסיתי. אהבתי, נגעתי, ליטפתי, נישקתי. מוות. שאלתי,
דיברתי, השתקפתי, ניסיתי להבין. מוות. בתסכולי המתעצם חבטתי
בה, דקרתי אותה. חשבתי שאם אכאיב לה, לפחות תגיב, אולי איזו אש
תידלק, היא תכעס, תיעלב, תתקוף חזרה. מוות.

ניסיתי לגרש את הגווייה. להחליף אותה במשהו חי ובועט,
אגואיסטי, שלא מסוגל לדחות סיפוקים, משהו רעב, חייתי, חי.
והיא עדיין היתה שם. לא יכולתי לפנות אותה מחיי.
אולי לא ממש רציתי.
רק רציתי להבין. למה יש לי גווייה בסלון. האם אני רצחתי אותה?
אין לי שום זיכרון ממנה כמשהו חי. אין לי שום רמז באשר למתי
היא מתה. איך, למה. יש בי עדיין תקווה (אשליה?) שעוד אצליח
והיא תקום לתחייה. אם רק אדע מאיפה להתחיל. מי עשה את זה? מי
גרם למוות הזה? מי רצח אותך?
ואולי היא התאבדה מרצונה.
לפחות היתה משאירה מכתב. שהיא לא רוצה לחיות יותר, שזה לא
מעניין אותה, ששום דבר כאן לא מצדיק שהיא תתעורר.
שזה בגללי, שכבר היו לה יותר טובים ממני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פעם פגשתי סלוגן
והוא אמר לי אני
סלוגן ממש נחמד,
אולי תרצה במקרה
לשבת ביחד במקום
מבודד. אז אמרתי
לו עזוב אותך יא
סלוגן מחודד,
אני הולך לפורום
ותעוף לבגדד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/7/06 18:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מלנה קרים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה