עדן פרי / המוזה |
מתמזגת אם אותה האפלה,
שעטפה את העיר.
ערפילים כהים של עצב,
עוטפים את הבתים,
צובעים את כרי הדשא,
את העצים.
את האור הדלוח של מנורות הרחוב,
נשארתי לבד.
רק אני והלא נודע.
והיא,
נטמעה בו,
אבודה.
ראיתי אותה חומקת,
מתמזגת עם החשכה,
לעולם לא אדע, למה היא תמיד מוכרחה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|