29/9/2000  




כל הדרך במונית חשבתי, איזו תחושת בטן הייתה לי כל החודש.
בשבוע הראשון הרגשתי שזהו.š היה רק חמישה מליון, אה... כסף
קטן. בשבוע השני הרגשתי שזה לא רק בבטן אלא גם בחזה. מעין
מועקה של משהוא שעומד לקראת. אף אחד לא זכה. עבר לשבוע הבא.
הפעם יש שניים עשר מליון. אני מוכנה לזה. בשבוע השלישי כמעט
הייתי חולה. אפילו עברתי אצל כמה מתווכים לבדוק אם יש בסביבה
מגרש של שני דונם. אני מתכננת לבנות לכולנו.  בשבוע הרביעי היה
שלושים מליון, זה שלי. כל הדרך במונית חשבתי איך לספר לילדים.
איזו שימחה תהייה.
"גברת הגענו......הלו גברת כאן כדור הארץ!!!! "
"הוי סליחה שקעתי בתכנונים."
"כן" ענה לי "ערב  ראש השנה. שיהיה לך שנה טובה ופורייה 65
ש'ח." נתתי לו 100, "תשמור את  העודף" אמרתי בנדיבות,  "גם לך
שנה טובה." ועם חיוך גדול ירדתי מהמונית.
"הנה סבתא שושי" צעקו הנכדות שלי, כבר מפתח הדלת רצו אלי
וקפצו עלי.
חיבקתי את שתיהן נועה הקטנה בת שלוש וחצי ועופר בת החמש. "אוי
את מועכת אותנו"š צעקו הבנות.  "בואנה וניכנס יש לסבתא שושי מה
לספר."
"סיפור סיפור" צעקו הבנות הן אהבו את הסיפורים שלי. תמיד
המצאתי מהראש משהוא חדש ומרתק. בבית חיבוקים ונישוקים. כולם
הגיעו.
דביר  בני הבכור ישב עם התאומים והאכיל אותם, אחד ביד ואחת
בסלקל. אישתו נילי מעשנת במרפסת, מעלה עשן.
מלי ביתי השניה מעסה את גבו של רפי בעלה שכרגיל נתפס לו. יש לו
פריצת דיסק חמורה.
ושירלי השלישית, הקטנה שלי שלא מזמן התחתנה עם תומר, טורחת
במטבח על הארוחה. בעלה ניסה לשוחח עם דביר בני על תוכנה חדשה.
היה להם עניין משותף, מחשבים.
"ילדים היום יש לי סיפור למבוגרים, כולם להקשיב." אף אחד לא
הקשיב  היה רעש כרגיל. "זכיתי בלוטו,  בשלושים מיליון שקל!!"
השלח הס... (תמונה עומדת, דביר  עם בקבוק באוויר רחוק מהפה של
בן. והוא מנסה להשיג אותו, פותח וסוגר את הפה כמו דג. מלי
החליקה על גבו של בעלה והוא התעוות מכאב. לשירלי נפלה קערת
הפרות והתרסקה לרסיסים). רק נועה ועופר הנכדות לא התרשמו. עופר
שאלה " אז אז אז תקני לי מתנה אופניים?"
"גם לי גם לי" החרתה אחריה נועה הקטנה. "כן הרבה מתנות". ובבת
אחת נהיה רעש. דביר אמר "ידעתי שבסוף היא תזכה הייתה לה תחושת
בטן כל החודש". אישתו אמרה "ניצלנו, תגיד לאמך שאני רוצה את
המספרה". הוא חייך לפרצופה של מיקה התאומה, "אמך רוצה מספרה,
תהייה מספרה". ושקעו בתוכניות. רפי בעלה של מלי נירפא באורך
פלא מכאבי הגב,  ונידב מכספי לבנות אולם תאטרון בקיבוץ. ( הם
שם רק שבוע ). מלי אמרה "מה פתאום! אנו עוזבים את הקיבוץ,
קונים ווילה עם ברכה." ושקעו גם הם בתוכניות. שירלי הקטנה שלי
ניגשה אלי ושאלה "מה התוכנות שלך אמא?" רק היא חשבה עלי.
"כולם להקשיב" עניתי "יש לי תוכניות לכולם. אתם זוכרים שתמיד
רציתי שנגור קרובים אחד לשני, לכן אבנה על מגרש גדול ארבע
ווילות עם ברכה באמצע, ופינת חי לילדים, וחדר כושר, ומקלט
שיקשר בין כל הבתים, ותהיינה  פיליפיניות שתעזורנה  לכם
בניקיון, ועזרה עם הילדים, וגנן, ואתם תיבחרו את הרהיטים,
ותיקנו מכוניות חדשות". הרעש היה נוראי כולם רבו עם כולם. מלי
אמרה "שבשום אופן לא רוצה כל בוקר כשתפתח את החלון לראות את
פרצופה של גיסתה. שתקנה ווילה רחוק ממנה ובכלל מה פתאום כולם
ביחד".  תומר היחיד שלא התערב אבל השתיק את כולם. "מה קרה לכם
עוד לא קבלתם את הכסף וכבר תכננתם עליו. בואו נבלה את החג,
ותתייחסו לבישולים של אישתי." כמובן כולם כמו ילדים טובים
התיישבו לא לפני שגררו אותי והושיבו אותי לאחר כבוד בראש
השולחן. כל אחד רצה להיות הילד הטוב שלי. שתינו הרבה יין,
הרמנו לחיים לכל הצעה. לחיים לנסיעות לחו"ל, לחיים שלא צריך
לעבוד יותר.  ועוד כהנה וכהנה. לבסוף רבו מי יסיע אותי הביתה.
מעולם אף אחד לא התנדב להסיע אותי. תמיד משהו היה קורבן.
השבוע הבא היה קטסטרופה. הילדים הזמינו שש מכוניות חדשות.
אפילו לכלתי נילי שלא יודעת לנהוג. היא בחרה לה מספרה ושכנעה
את בעליו למכור לה אותו בלי להתחשב במחירו  המופרז (על
חשבוני). מלי ורפי על סף גרושים, הוא רוצה לתרום לקיבוץ והיא
רוצה לעזוב. ומי שסובלת מכול זו עופר הקטנה.
לילה אחד מאוחר כשכבר ישנתי, מצלצל הטלפון, דביר בני הבכור
בוכה בהיסטריה, לא הבנתי מה הוא אומר. "בני תירגע, מה קרה?"
"חטפו את התאומים דורשים כופר." נורא נבהלתי. תחילה חשבתי שאני
חולמת, אז  צבטתי עצמי. אי זה כאב. קמתי בחטף התלבשתי ולקחתי
מונית לביתם. כל השכונה הייתה על הרגליים, וניידות משטרה
פזורות בכביש. שוטרים תחקרו  את נילי. דביר לא הפסיק לבכות.
"למה פתחת את הפה?" צעק על אשתו. מסתבר שנילי לא הפסיקה
להשוויץ לפני חברותיה על מזלה הגדול ושתהייה מיליונרית. משהוא
תפס טרמפ על זה. כעסתי נורא.
"אמרתי לכם לסתום את הפה ולא לספר לאף אחד!"
בחצות הגיע טלפון מהחוטפים. אני עניתי להם. "מה אתם רוצים?"
"את הכסף שלך כמובן ומה חשבת ת' תחתונים שלך?" ופרץ בצחוק
פרוע.
"איך אדע שהתאומים בריאים ושלמים?" צעקתי לו לאוזן.
"את רוצה לשמוע אותם? שיגעו  לנו  ת'השכל. הנה תשמעי." וקרב
את הטלפון לבכי נוראי של שניהם. התאומים היו בהיסטריה. גם אנו
פרצנו בבכי.
"אם לא תביאי את הכסף נשלח לך אותם ברביעיות וחמישיות". ושוב
פרץ בצחוק על ההברקה שלו.
"בסדר עניתי לו, כמה אתם רוצים?"
" את הכל שלושים מליון".
"אי אפשר  כבר הוצאנו חצי." עניתי לו.
"מה", הוא צעק "כן," עניתי  "קניתי מגרש ברמת גן. קניתי
מכוניות לילדים שלי ולבני זוגם. ושילמתי מקדמות לקבלנים שיבנו
ארבע ווילות. לכן נישאר רק חמישה עשר מיליון."
שמעתי מהעבר השני ויכוח בינהם לבסוף ענה "בסדר רוצים את כל
החמש עשרה."
"חמישה עשר" תיקנתי אותו מתוך הרגל.
"מה זה שעור בעברית?" צעק נרגז.
"ואתה תאכיל אותם." צעקתי בחזרה. "הם רעבים, בגלל זה הם בוכים,
ותחליף להם חיתולים, שמעתה? אם אמצא אותם רטובים ורעבים יהיה
לך ולשותף שלך עסק עם סבתא מאוד עצבנית, ורעה." שוב שמעתי
ויכוח בינהם.
"אל תדאגי, ואת בואי עם הכסף בעוד שעתיים לתחנת הרכבת של חדרה
למטה במעבר, ובלי שוטרים ושימי את הכסף בשקית ניילון שחורה.
הבנת? זקנה מיובשת" וסגר. (המשפט הזה יעלה לו ביוקר) בני שאל
בעיניים דומעות "למה את  עומדת על המיקח."
"אני רוצה להרוויח זמן, יש לנו עסק עם מפגרים. הם לא יעיזו
לנגוע בתאומים."
"ואם כן?" בכתה נילי, "הכסף יותר חשוב לך מהילדים שלי??"
"לא חביבתי, אילו לא פתחת את הפה שלך זה לא היה קורה. עכשיו
תני לי לנהל את המשא ומתן איתם."  מהבית לרכבת לא היה רחוק,
ובשעה כזו אין אף אחד. השעה הייתה אחרי בחצות בעוד שעתים אצטרך
להיפגש איתם. ניגש אלי מפקד המשטרה ושאל אותי אם אני מתכוונת
להיענות לסחיטת החוטפים.  "א) אין לי בהישג יד הכסף. הכל בבנק
אבל צריך לתמרן אותם. ב) אני רוצה שתשלח את כל השוטרים שיש לך
ושיסתתרו מסביב לתחנה, לי יש תוכנית."
"גברתי את לא יכולה לנהל פה את העניינים, תני לנו לאנשי מקצוע
לטפל בהם."
"לא אדוני השוטר, אלה הנכדים שלי והכסף שלי ואיתי אין ויכוח."
הוא ניסה עוד לאמר משהו אבל מלי השתיקה אותו ואמרה "גם בולדוזר
לא יזיז אותה ואם יש לה תוכנית סמוך עליה שיותר טובה משלך".
ובזה סגרה עניין. ביקשתי מדביר מזוודה. חיפשו בכל הבית לבסוף
שכן נידב. מילאתי אותו בלבנים מלוכלכים כולל  חיתולים צואים
שהוצאתי מהאשפה. נכנסתי לרכב של בני ונסעתי בחמת זעם לתחנה.
נותרה  חצי שעה. זמן מספיק להירגע. החנתי את המכונית ועמדתי
נשענת עליו.
בדיוק בזמן שמעתי טרטור  אופנוע. מהחשכה יצא רוכב עטוף כולו
בשחור כמו בסרטים וקסדה שכיסתה את ראשו. עצר לידי. "למה את לא
מחכה למטה במנהרה?"
"כי אני הסבתא המיובשת רוצה אותך בדיוק איפה שאני רוצה."
והטחתי בראשו את המזוודה שמעצמת המכה נפתחה. הבחור עף מהאופנוע
והקסדה עפה לו מהראש. הוצאתי מכיסי את השוקר שהיה איתי תמיד
התיישבתי עליו ותקעתי בו תשעים אלף וולט. בין רגע הוא השתתק,
כל גופו שותק רק עיניו רצו בבהלה מצד לצד. הוצאתי מהמזוודה את
החיתולים הצואים ומרחתי אותם על פרצופו. "אתה יודע כמה קשה
לגדל שני תינוקות?" צעקתי לפרצופו המבוהל. "וכמה קשה היה לאמא
להחזיק אותם בבטן? ואתה יודע כמה קשה לפרנס אותם, וכל הכסף
לחיתולים ולאוכל. ועוד יותר קשה לא לישון בלילות? ואת כל זה
אתה רוצה לגזול מבני וכלתי? אתה לא תגזול את העונש הזה מכלתי.
חוץ מזה שאני משוגעת על שני התאומים שלי. לך יש ילדים?"  הוא
הסתכל לי בעיניים. "אשבור לך אצבע אם לא תענה." הוא הניע בראשו
לכן. "כמה, אחד?"  לא, הניע  בראשו. "שניים?" לא, "שלושה?" לא,
"יש לך בית חרושת לילדים? ואתה לא מתבייש להתעלל בתינוקות של
אחרים? מגיע לך עונש." תפשתי את האצבע האמצעית שלו ועיקמתי
אותה אחורה עד ששמעתי פאק . זה כנראה הוציא אותו משיתוקו כי
הצליח להתרומם ולצווח. מיד תקעתי בו עוד שני שוקים חשמליים
שהשכיב אותו חזרה. מכול עבר באו השוטרים, הגיע גם אמבולנס. שמו
לו אזיקים והזריקו לו זריקת הרגעה לשחררו מהשיתוק. התיישבתי
לידו בניידת ולחשתי לו באוזן משהוא. הוא התחיל לצווח,  "קחו
ממני את המשוגעת, אני נכנע."  עד מהרה הוא זימר.
ניידות נסעו לכתובת שמסר ומסתבר שהיה שכן חדש בשכונה עם חמישה
ילדים. פושע זעיר שבא והולך בבתי הכלא. וחשב לעשות את המכה של
חייו כששמע את אשתו מדברת בקנאה על מזלנו הטוב.
הבוקר עלה, התאומים ישנו בשלווה במיטתם, גם בני דביר  ונילי
אשתו ישנו. צריך לנצל כל רגע שהילדים ישנים אחרת לא תישן בכלל.
ישבתי בסלון עם שני ילדי האחרים ובני זוגם ושתינו קפה. השוטרים
הלכו מזמן. היה שקט. לפתע שאלה אותי מלי "אמא מה אמרת לחוטף
שקבל היסטריה." "לא תאמינו על מה הוא נבהל. אמרתי לו אם לא
יחזיר מיד את הנכדים שלי אעביר אליו את כל הנכדים שלי ויש לי
שמונה, או אני אחטוף את כל חמשת ילדיו ואהפוך אותם  לעשירייה.
והוא בהחלט האמין לי. לא רצה אף אחת מהאפשרויות האלה." הם פרצו
בצחוק. מי יודע איזה צרות נוספות יכין לי הגורל בגלל שזכיתי
בשלושים מליון שקל!!!!!!!!
"גברת הגענו........הלו גברת כאן כדור הארץ!!!!!"
"הוי סליחה שקעתי בשינה, וכנראה חלמתי."
"לפחות חלום טוב?"
"לא זוועה, טוב שהערתה אותי. כמה לשלם?"
"65 ש'ח."
"מה כל כך הרבה? בחייך תרחם, נשארתי בלי אגורה. קניתי מתנות
לנכדים שלי."
"בסדר, בגלל שהיום ערב חג, 60 ש'ח יספיק". הייתי מרוצה. על כל
אגורה שאני מצליחה לחסוך יש מטרה. מרחוק הנכדות שלי צעקו "סבתא
שושי הגיע" וקפצו עלי.
ואני כהרגלי מעכתי אותם בחיבוקי עד שביקשו רחמים.
"הבאת מתנות סבתא?"
"בטח תחילה אני רוצה לראות את התאומים." ונכנסתי לחדר התאומים.
הם ישנו כמו שני מלאכים. הוצאתי את המתנות שקניתי להם. בני
נכנס בשקט נשקני ושאל "אמא מאיפה כל הכסף למתנות? זכית סוף סוף
בלוטו?"  וחייך, הוא הכיר את האובססיה שלי ללוטו.
"לא בן יקר שלי השבוע שכחתי למלא לוטו,  איזה מזל".