לא יודע למה אמרתי את זה.
אין לי שמץ של מושג.
לפעמים אני בטוח שאני כל-כך חכם, שאין - אף אחד לא יכול עליי.
על מי אני עובד.
היא התקשרה והזמינה אותי לכוס קפה. זה היה בערך לפני שבועיים
אם אני לא טועה. אולי יותר - זה לא משנה. קפצתי אליה בערך
בשמונה בערב. היא לבשה שרוול ופונצ'ו, והאמת בכלל לא נראתה
מגוחכת כמו שזה נשמע. היא נראתה אפילו יותר טוב כשהורידה את
הפונצ'ו (בטענה שחם לה מידיי) ונשארה בגופייה צבאית צמודה
כזאת.
נישקתי אותה בלחי, נשיקת נימוסים כזאת, אבל נדמה היה לי שיש
אוירה של משהו יותר גדול מזה באויר.
היא שמה מים, שאלה כמה סוכר, ופרסה איזה "עוגת הבית". התיישבתי
על הספה (המאוד לא נוחה) בסלון,
הדלקתי סיגריה של מבוכה ושאלתי לשלומה.
ציפיתי לאיזה "טוב תודה" או משהו בסגנון, אבל אני חייב לציין
שהיא הפתיעה אותי. "אני רוצה אותך" זו לא בדיוק התשובה שציפיתי
לשמוע...
היא כיבתה את הרדיו במטבח והדליקה את הסטריאו בסלון - על איזה
דיסק זיונים שהיא הכינה מראש. כל מיני קולות ג'ונגל בשילוב של
מוסיקה אתנית מאפריקה.
האמת זה די מחרמן...
היא נראתה כל-כך טוב, פשוט נהדרת.
"מה?" ,שאלתי בנון-שלנטיות, כאילו שלא שמעתי.
א-נ-י   ר-ו-צ-ה   א-ו-ת-ך !
- "יותר ברור עכשיו?"
בלעתי רוק בשקט, לקחתי שכטה ארוכה מאוד מהסיגריה, הנהנתי
במבוכה ובסוף פלטתי את שטות חיי: "אני חושב שאני צריך
לזוז..."
היא הייתה בשוק.
גמגמתי את דרכי החוצה, רצתי עד האוטו, נסעתי כמו מטורף 140
באיילון, ונכנסתי לבית של ההורים בירושלים. כל הדרך בכיתי כמו
ילד.
לא יודע למה אמרתי את זה.
אין לי שמץ של מושג.