אני יודע שאמרנו שניפגש בגן עדן ושזה לא הסוף.
אבל אחרי שעזבת נשארתי לבד ולא ידעתי מה לעשות עם הבדידות
הזאת, עם החלל השומם שהותרת לי. נראה לי שאני נמצא עכשיו במין
תחנת ביניים לגיהינום; אפילו המדים פה כתומים;
מחכים שמישהו בגיהינום ישרף ויכניסו אותי לשם בקרוב במקומו.
הרבה דברים השתנו מאז שהלכת. נכון שהשמים אותם שמים, הלילה
אותו לילה, הבית הוא אותו הבית, אבל הכאב כבר לא אותו כאב.
הכאב כבר הפך רוטינה, שגרה שנחתה עלי כמו בצורת, ואני מחכה
לגשם. התנוונתי, הכאב הזה היה גדול מן הציפייה למשהו יותר טוב,
כי כלום לא טוב בלעדייך.
אם רק יכולת לדבר אלי. כבר נלאו אוזני משמע קולך, או קול
כלשהו; מלאות הן בבדידות, בדממה שצועקת וקוראת לעולם שיאהב
אותי, אבל את לא פה.
כשאמרת שאני מלאך אמרתי שאלוהים התבלבל, ובטעות נתן לי כנפיים,
שלא נועדתי לזה, לכל הלובן והטוהר וההילה מסביב. בכל זאת, זה
היה נחמד לחשוב שמישהו חושב שאני מלאך, למרות הכל. אבל אחרי
שעזבת כבר לא הייתי מלאך של אף אחד, ולא היה מי שיגיד לי את זה
או יתאכזב ממני. אז פשוט הפסקתי.
אז בקרוב יקראו לי השומרים האלו של תחילתו של הגיהינום הזה,
וכעת אני רואה את ערכה של מילה, של אות ושל פסיק.
עוד מעט דרכינו יתפצלו סופית - את תישארי לך בגן עדן, איפה
שנועדת להיות, ואני - אני בקרוב ארגיש את מכת המוות, למרות
שהתאבדתי כבר ברגע שעשיתי את הטעות הראשונה והחטא הראשון. כעת,
רק יוציאו אותי להורג.
אני בוכה עכשיו את עוולות מעשי ידי, את הפספוס שרק כסיל שכמותי
יוכל לפספס.
שחשבתי שהלכת, אבל בעצם עדיין היית.
ועכשיו, אני כותב מכתב אחרון לפני הוצאה להורג לאדם הכי קרוב
וחי, שבעצם מת כבר לפני שמונה שנים.

שפל רוח, שפל ברך וקומה,
אקדמך ברב פחד ואימה.
לפניך אני נחשב בעיניי
כתולעת קטנה באדמה.
מלוא עולם, אשר אין קץ לגדלו
הכמוני יהללך, ובמה?
הדרך לא יכילון מלאכי רום -
ועל אחת כמה וכמה!
אשחר אל בראשית רעיוני
אשר לשמו יתהלל כל נשמה.