אני נמצא בין חורבות,
ומחליט להתחיל ללכת.
אני מקווה לראות אור באופק,
כמו בזריחה.
אני ממשיך ללכת,
רגליי ממשיכות לשאת אותי,
אך אינני מרגיש אותן.
אני מאמץ את עיניי אל האופק,
מחפש את האור.
לפתע אני מועד.
כל מה שאני רואה מולי זה אדמה -
אדמת החורבות.
אני חושב לוותר, להיכנע.
אבל לא.
כל חיי עוברים לנגד עיניי,
ואני מבין, שאסור לי לוותר.
אני רוצה לחיות.
בדיוק אז,
אני רואה את האור.
זאת לא זריחה, בזה אני בטוח.
זה אור לבן, בוהק, במרכז השמיים,
אור שמאיר את כל החורבות
וגורם להן להיראות כמו צל.
אני ממשיך להתמקד באור,
והאור מתחזק יותר ויותר.
אני כבר לא רואה חורבות,
לא רואה דבר פרט לאור הלבן שעוטף אותי.
אני מחייך.
אני יודע שניצלתי.
ידעתי זאת ברגע שחשתי דמעה חמה
יורדת במורד פניי,
דמעה שלא הייתה שלי.
דמעה שהייתה שייכת לגוף שחיבק אותי,
ורק חיכה לרגע בו אתעורר.
לרגע הזה. |