היא עמדה בתחנה כבר חצי שעה ואף אחד לא בא. כמעט חשבה להתייאש
אך פתאום הופיע מתוך הלילה בחור גבוה ויפה, בדיוק כמו שאחיה
אמר לה לחפש.
"ערב טוב" אמר בחיוך "מחכה הרבה?" שאלת מליון הדולר. הרי, מה
זה משנה כמה זמן, כמה רכבים עברו או לאן נסעו?
בכל זאת ענתה "פחות משעה" תשובה מעורפלת
"אז לאן את נוסעת בשעה כזאת?"
"הביתה" ענתה סתמית
"אני מקווה שאת נזהרת בטרמפים -  כבר קרו מקרים, את יודעת"
"זה בסדר, נראה לי שעוד מעט אתקשר לאחי" חייכה, יודעת לאן
השיחה תוביל.
"התייאשת, הא?" גיחך בעייפות
"עדיין לא, אין סיבה להטריח אותו לחינם, נמתין עוד קצת".
"בכל מקרה, אל תעלי לטרמפ עם יותר מגבר אחד ובכלל, עדיף להימנע
מנסיעה עם גבר באמצע הלילה".
"מה אתה אומר?" ענתה, משועשעת מהטון הרציני של הבחור
"ועוד דבר", המשיך לנאום "לעולם אל תשבי עם בחור במושב האחורי,
שלא לדבר על לשבת בין שניים..."
"מבטיחה" ענתה בטון רציני לא פחות.
עברו כמה דקות של שקט, הבחור נשען על עמוד, עוצם עיניים אדומות
מעייפות.
"בן כמה אתה?" הפעם הייתה היא הראשונה לשבור את השתיקה
"20" ענה בחיוך שחשף שיניים צחורות "ואת?" החזיר את הכדור
לידיה,
"גם כמעט" שוב נשמעה טיפה מעורפלת, אך לא רצתה להסגיר את ט"ו
שנותיה.

כשעצם את עיניו בשנית, סימסה לאחיה "בוא עכשיו" כאילו שילמה על
כל תו ותו.

"אגב", התעורר לפתע הבחור "מה שמך?"
"נופית" שיקרה
"פששש, סחתיין על השם, מותק"
"תודה" איך עלה השם בדעתה?
"ושלך?" שאלה כמתבקש
"סער" ענה בגאווה בלתי סמויה
"יפה לך" אמרה בצורה בלתי מחייבת ונתנה לדקות לעבור.

פתאום קפץ ממקומו "היי, תראי, שם!"
היא הביטה לכיוון שאליו הצביע.
שני פנסים פילחו את חשכת הליל, מתקרבים אליהם במתינות.
שניהם הרימו אינסטינקטיבית את ידם הימנית בציפייה והרכב כמו
נענה להם ועצר בצד הדרך.
מפאת החלונות הכהים לא היה ניתן לראות דבר מהמתרחש במושב
האחורי, רק דרך השמשה הקדמית הבחינו שניהם בנהג ונוסע שישב
לידו.
הבחור זינק לעבר הדלת האחורית ופתח אותה, באפלולית ששררה הבחין
בנוסע נוסף שישב במושב האחורי.
"לאן?" שאל, למרות שידע שגם אם ייסעו עד לצומת הבא הוא יעדיף
לעלות לרכב מאשר להישאר באותו המקום. שיטת "צומת, צומת"
הידועה.
"לעיר הקרובה" ענה הנהג, שנשמע צעיר, אולי בן גילו של הבחור,
אולי קצת יותר
הוא החליק לתוך הרכב והעביר לה את התשובה.
היא, שזכרה את אזהרותיו, הציעה שהנוסע הקדמי יעבור אחורה כך
שהיא תוכל לשבת בבטחה במושב הקדמי. החילוף התבצע והם יצאו
לדרך.

"כמה זמן אתם מחכים?" שאל הנהג, מנמיך את עוצמת הרדיו שניגן
שירים שקטים של לילה.
"לא הרבה, יחסית" ענתה
"לאן אפשר להקפיץ אותך מתוקה?"
"מכיר את כיכר העיר?"
"בטח, אנחנו מגיעים ממש קרוב, תגידי איפה תרצי ונוריד אותך,
בובה"

אחרי נסיעה קצרה בתוך העיר, הרכב עצר ליד הכיכר
היא שיחררה את חגורת הבטיחות ויצאה מהרכב.
"תודה" חייכה והפריחה נשיקה לעבר הנהג.
"לא, תודה לך אחותי".
הבחור הצעיר שישב מאחור כבר לא שמע את המשפט האחרון, הזריקה
שניתנה לו עוד לפני הצומת הראשון השלימה את פעולתה והוא ישב
כעת מחוסר הכרה וחסר אונים בין שני הבחורים האחרים.
עוד נשיקה באוויר והמכונית המשיכה בדרכה אל תוך הלילה.

בבוקר, כשירדה לשתות קפה זעקה אליה כותרת העיתון מעל שולחן
האוכל:
"עוד צעיר נפל קורבן לאנס המסתורי"
מהרדיו בקע קולו של השדרן "צעיר נוסף נמצא הבוקר מחוסר הכרה
ליד העיר הגדולה, מדיווח ראשוני נמסר שגם הוא כנראה עבר
התעללות מינית שכללה מעשי סדום מרובים. הצעיר פונה לבית החולים
שם התעורר ואמר לחוקריו שאינו זוכר כלום מאירועי היום הקודם.
זהו הבחור החמישי שנמצא בדרך זו בשנה האחרונה. כתבינו א"ב מוסר
שיש חשד שמעורבים בפרשה יותר משני..."
היא הרגישה חיבוק גדול עוטף אותה מאחור וקיבלה את הנשיקה על
ראשה באהבה.
"תודה אחותי, זה היה הבחור הכי חתיך שסידרת לי. יותר טוב מזה
אין, מה שנשאר עכשיו לעשות זה להכיר אותו בנסיבות רגילות. לכי
תדעי, אולי יהיה לי חבר בקרוב. את יודעת שאת אלה הכי קל להעביר
לצד שלנו".
והוא התיישב לידה עם כוס הקפה שלו. היא רק קיוותה שהפעם זה
יהיה נכון ולא יהיו יותר לילות ארוכים בטרמפיאדה.