מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד חיכיתי למשהו גדול שיקרה.
בתור ילדה, חשבתי לעצמי שכל בעיותיי ייעלמו יום אחד רק בגלל
הדבר הגדול הזה.
יום בהיר אחד מצאתי את עצמי בת שבע עשרה, אם אינני טועה,
והבנתי לפתע שהחיים הם לא דבר מלבד קובץ ימים.
כשאחזה בי התובנה הזו, פשוטה עד כמה שתראה, נמלאתי מחשבות
והרהורים עמוקים בתכלית.
מה בעצם אני הולכת לעשות בחיי?
הרגשתי עוצמה אדירה. הרגשתי אינסוף אפשרויות וחופש תהומי.
מעבר לכל אלו הרגשתי בעיקר בינוניות.
הבינוניות הזו שבה והזכירה לי שאני הולכת להזדקן תוך עיסוק
מתמיד בניסיון להשיג כסף, להתקיים, ודיאטות לשקוע בתוכן. להיות
כמהה להוויית חלק מתוכן דל ושטחי שאינני רוצה להיות קשורה
אליו.
מה, אם כן, גרם לי לחדור לפתח המיניטורי הזה בקוסמוס המכונה גם
כדור הארץ? חייבת להיות סיבה מהותית, והצעד הראשוני לגלות אותה
יהיה התנתקות.