אם רק הייתי יודעת שיש לי ידיים מזהב
לא הייתי חותכת אותן.
אם רק הייתי יודעת שיש לי ידיים מזהב,
לא הייתי צריכה ללכת עם חולצות ארוכות.
אם רק הייתי יודעת שיש לי ידיים מזהב,
לא הייתי צריכה לשאת צלקות בנשמה.
אם רק הייתי יודעת שיש לי ידיים מזהב,
לא הייתי היום יוצרת בקושי.
נוגעת, לא נוגעת בשמיים
והכאב עמום.
מזכיר נשכחות, את לילות הקיץ בהם לא הרגשתי כלום.
אנחנו שוכבים עירומים,
אחרי לילה מטורף של סקס וסמים.
הבוקר עולה, שולח קרני אור,
אתה לפתע רואה.
מה זה? מה יש לך על היד?
"זה?" אני מביטה
"זה הצלקות שלי", עדות לנפשי המעורערת.
"מה ניסית להתאבד?" הוא שואל.
"לא" לא ניסיתי להתאבד,
רק רציתי להרגיש, כמו צביטה,
לדעת שאני לא חולמת.
לעצב וכאב אין השפעה עליי.
לעיתים מתעורר בי הצורך להרגיש שוב,
חיבקתי את עצמי,
אך זה רק גרם לי להבין עד כמה אני בודדה ונהיה לי קר.
שום רגש לא התעורר,
קניתי בשתיים וחצי שקלים סכין יפנית
חדה חדה.
הפשלתי את השרוול המעיק,
בהתחלה עשיתי חתך קטן, רק כדי לבדוק אם אני מרגישה.
ואכן, הרגשתי, הרגשתי לפתע חיה, הרגשתי שאני לא חלולה, שמשהו
זורם בתוכי.
סילון דם נוצר - אחרי כמה שניות הוא הפך לטיפה.
ההרגשה הייתה משכרת, זהו, אני כבר לא חושבת, רק מרגישה.
על החתך השני הפעלתי קצת כוח, זה היה מהיר וקולע.
הסכין טיילה על ידי כמו מטוס סילון בשמיים, משאירה פסים
דקיקים.
אני חיה, אני לא חלולה,
אני מרגישה, וכבר לא קפואה.
אני מפחדת לפגוע בווריד, לא כי אני פוחדת מהמוות, דווקא כי אני
פוחדת מהחיים, אני יודעת שאם המוות לא יבוא אני יהיה יותר
קשיחה ואני לא רוצה.
נגמלתי מהחתכים, עכשיו אני מכורה לסמים :)

ידיי היקרות, סליחה.
בבקשה הפסיקו לכאוב.
אני כל כך מצטערת.
מה אוכל לעשות כדי לפצות אתכן?
איני יכולה להחזיר את הגלגל לאחור.
תמיד זה ככה, רק כשלוקחים לך משהו אתה לומד להעריך אותו.