סיפורי מתחיל ביום בהיר אחד כשהייתי בן 95, יש הטוענים שהייתי
סנילי, אבל החלטתי לא להאמין לילדים בני 8. משום שפיתחתי זכרון
חלש במהלך השנים, מה שהקשה עלי ללמוד, עוד לא גמרתי בית ספר,
הייתי היחיד בכיתה ג' עם חיתולים.
יום אחד, נעים ושמח ישבתי במרפסת בצער עמוק, הגיע חברי והתחלנו
לשוחח, הוא שאל אותי למצב רוחי ועניתי, "היו לי חיים עצובים כי
לא הגשמתי את יעודי בחיים". "מה היה יעודך בחיים?",
"אני לא ממש זוכר."
"אתה הגשמת אותו אבל?"
"יכול להיות שכן אני לא זוכר..."
"אז למה היו לך חיים עצובים?"
"מה?! מתי אמרתי את זה...?!"
באותו ערב אבי סיפר לי סיפור, אבי ואימי היו בעיצומם של הליכי
גירושין, למרות שהוריהם הציעו להם להחזיק מעמד.
" ת לי לספר לך את סיפורו של בן דודי האוזבקיסטאני אולקוס."
סיפר אבי,
"עד שלא נהרסה הוואנה שבקובה, היה הרוח הקובני מושל שם בכל
הארץ.
פעם אחת נזדמן בן דודי אולקוס לשם. הוא ראה שהמקום נאה והאויר
צח והרקיע תכלת טהורה (הוא הסתכל על ציור קיר). הוא טייל לו
להנאתו. פגע בו רוח שהסתתר מאחורי עץ מקודם לכן. אמר לו מה אתה
עושה כאן? אמר לו מטייל אני. אמר לו מטייל אתה? טפח על ראשו
וזרק את שמלתו (הוא היה אוזבקיסטאני אתם יודעים...). כשניסה
לקום על רגליו, הטיח בו הרוח והפילו על הקרקע, ואחרי צחוק
מופרע התחיל להשתעל. שיעול זה היה מוכר לאולקוס מסרטי היסטוריה
ישנים. הגביה עצמו אולקוס ועמד. קשה היה לו לעכל את מראה
עיניו, הרוח, היה למעשה רוחו המשוטטת של פידל קסטרו. הרוח הטיח
בו וצעק כלך ולך, כלך ולך. ראה שאינו יכול לדון עם פידל, שהיה
במקרה מאחורי גבו כור גרעיני והלך לו. נו, אתם יודעים מה זה
כור גרעיני, כור גרעיני הוא מתקן גדול להפקת אנרגיה חשמלית
ממתכות רדיואקטיביות. מרתק, לא?
מאוחר יותר בכה אולקוס במיטתו, ואכל סנדוויצי'ם משומרים..."
טוב בכל מקרה, כשסיים אבי עם סיפורו, הלכתי לעשות ריצה, חזרתי
לאחר 3 4 שניות עם גב תפוס כשנזכרתי שאני בן 95.
ביום למחרת, יום אשר נחרט בזיכרוני לעד, ניגש אלי ילד, ושאל
אותי, "למה אתה לא מת?" שאלה זו הרתיעה אותי לאחור, ואז, לאחר
חשיבה קלה, הבנתי סוף כל סוף, יעודי בחיים, היה להשאר בחיים,
אבל אף אחד לא היה מסוגל לחיות לעד, אפילו לא אני. ידעתי באותו
רגע מה עלי לעשות. ידעתי מהי מטרת חיי, מהו אותו דבר נסתר אותו
חיפשתי נואשות כל שנות קיומי. עלי למצוא את התרופה שתעניק חיי
נצח.
ארזתי למסע ציוד רב, סכין מזלג ושמיכה. על השמיכה חרטתי עם
הסכין מפה, ועם המזלג אכלתי שניצל. גנבתי כרטיס טיסה לקיריבטי
מהקיוסק של מושיקו, השנה הייתה 2016, יש דברים יותר מוזרים
מכרטיס טיסה בקיוסק, למשל פעם אחת הייתי במופע רקדנים של גיל
הזהב, מפחיד.
-להגברת המתח בסיפורי, החלטתי לנסח קטע קצר זה מנקודת מבטה של
דמות נוספת אך משמעותית ביותר לסיפורי.
"השעה הייתה שתיים עשרה בלילה. יצאתי מחדר התדריכים כשזקן ניגש
אלי ושאל אותי "מתי הטיסה הבאה לקיריבטי?" לא עניתי, אמרתי לו
לצאת מהבסיס, ושזה איזור צבאי מסווג ביותר, לא, לא כזה סוג של
סיווג כמו דגם המקרר של סבא שלי, מחנה או מתקן המשמש מקום
ריכוז לכוח צבאי היוצא לפעילות ומיועד לתפקידי אימונים והדרכה.
הזקן התעלם ממני וניגש לכיוון השירותים."
-כעת אני חוזר לדמות הראשית.
השעה הייתה שתיים עשרה ושתי דקות, הלכתי הלוך ושוב לאורך החדר
כיוון שטייס צעיר הוציא אותי מהשירותים.
הזמנתי את מוניות 2016 ונסעתי לשדה התעופה. שם עליתי על המטוס
הראשון לקיריבטי. בעוד המטוס עוזב את הקרקע, נזכרתי, אוי לא!
הרוטב על האש, מה אמא תגיד! לא, זה לא זה. נזכרתי ששכחתי ואז
שוב שכחתי אבל נזכרתי במה ששכחתי, השמיכה שעליה חרטתי את הדרך
לתרופת הפלא! היא לא הייתה עלי, ואז שמתי לב, היא הייתה על
האיש לידי. התברר לי שהיה זה אותו טייס שהוציא אותי מהשירותים
בבסיס.
הייתי אחוז במחשבה שגנב לי אותו, כמובן שלא הבחנתי שהוא ישן
ושתא המטען מעליו נפתח, ממנו כנראה נפלה השמיכה. כמו שכבר
ציינתי לא ידעתי זאת אז ישר התחלתי בסדרת אגרופים אכזריים לזרת
ידו הימנית. הוא התעורר בבהלה, תפס אותי בחולצתי, סובב את ראשו
ב - 360 מעלות. הגזמתי, לפחות ככה זה נראה. הוא צעק, יבב וקפץ
במקומו תוך כדי שהוא מאשים אותי שאני משוגע. התעלמתי מהערה
שולית זו, אנא התעלמו ממנה גם אתם.
במשך טיסה הוקרן סרט תעודה על קיריבטי ועל מיתוסים ואגדות עם
הקשורים לסביבה. שם היא הייתה, האגדה על פרי האלמוות, שאותו
היו יכולים לזהות רק באמצעות ציורי אבן שנוצרו במאה ה-7 לפני
הספירה. לא היו עד כה עדויות על קיומו של פרי זה.
הטיסה הייתה ארוכה ומיגעת אך נסבלת. חמישה פצועים, עשרה
הרוגים.
אתם בטח תוהים מה גילי ואיך אני במצב שאני יכול לספר לכם את
שהתרחש בעברי. החכמים שביניכם יסיקו מסקנות.
מסלולי בקיריבטי היה קבוע מראש, הלכתי למקום בו נמצאים הממצאים
החשובים ביותר למשימתי, נהר הגימלאים. שם בעצם נמצאת התרופה
לחיי נצח, הדבר היחיד שאילץ אותי לקום במסע זה. מי הנהר משנים
את מבנה המולקולות מהן בנוי הגוף ומחזקים אותן, לפחות כך טענו
אוכלוסיית האיזור, דרך אגב זו גם תרופה מצוינת נגד שיעול. אתם
מבינים, אני לא היחיד שיצא למסע זה בעקבות חיי האלמוות, נמצאים
שם מאות גימלאים בכיתה ג', שוחים להנאתם ללא כאבים מיותרים
בגופם.
הדרך הדאיגה אותי, מכשולים רבים עמדו בדרכי לנהר מופלא זה.
תנינים, נמרים, נחשי ענק וילדים בצופים, כולם היו בדרכי לנהר.
אבל אני לא אחד שמתיאש בקלות, לא ולא. התקשרתי אל אמא שלי כדי
שתטיס אותי לשם. אימי הייתה טייסת קרב בחיל האויר, היא אדם
נחוש בדעתו, בעל אומץ לב וחשיבה חדה, עיניים כחולות מטר 60,
שווה שווה.
במשך הטיסה דיברנו, על תרנגולות ועוד דברים מעניינים. כשהגענו
לאתר הנחיתה ביצעתי צניחה חפשית אל הנהר. הדבר היחיד שהפריע לי
היה הקור, כי החלפתי לבגד ים באמצע הנפילה.
למרבה הפלא, לא נחתתי לתוך מי הנהר, אלא ישר לתוך לסת של אישה
זקנה, שמיד ירקה את שיניה אל מי הנהר במן זעקה חדה וצורמנית.
אל חשש, כל הנמצאים בקרבת הנהר בני אלמוות, דבר לא נגרם לאישה.
שניות אחדות לאחר הנחיתה הרכה, צצה לה גורילה מפלצתית מתוך
השיחים, תפסה את האישה עליה נחתתי, וברחה לה לתוך הסבך, תוך
כדי שהיא מפילה זקן ערום שניגן בבנג'ו. אתם יודעים מה אני
חשבתי, חוצפה מצידה. בלי מחשבה שניה לקחתי רובה והתחלתי לרדוף
אחרי הגורילה בטירוף, טירוף שלא היה ניתן לעצירה. ואז נזכרתי
שאני צמא, אז הלכתי לנהר ולגמתי לגימה גדולה ולפני שאני מספיק
לגמור לאכול את הפולקע, אני נשאב למערבולת עצומה בגודלה. מזל
שהייתה עלי חליפת הצלילה של אבי, אז שחיתי ושחיתי עד שמצאתי את
שיניה התותבות של הקשישה. משם כבר המשכתי ברגל. טיפסתי על גדת
הנהר, ולפתע פתאום, ללא כל הזהרה ממשרד החינוך, התגלה לעיני
פרי יפה מעין כמוהו, הוא היה אדום וקוצני, עם עלים כחולים
וססגוניים. לא היה ספק בליבי, זכרתי את ציורי האבן מהסרט במהלך
הטיסה, ידעתי כי היה זה פרי האלמוות. אכילת הפרי לא הייתה
חוויה שונה מאכילת סברס, אך ההרגשה לאחר מכן, ההתרוממות הנפשית
שהתלוותה עם שקט וחיוך צר על פני, כן, היה פרי זה התרופה
האמיתית לחיי נצח.
זהו זה, השלמתי את משימתי, אני יכול לחזור הביתה.
סיפור זה אמיתי ברובו, דרך אגב, היום יש לי יומולדת, אני בן
127. אתם בטח תוהים איך אני זוכר את כל המאורעות האלו. מצאתי
את הפיתרון האולטימטיבי להחזרת הזכרון, אני אשתדל להודיע לכם
ברגע שאזכר בו.